ויגו מורטנסן האמריקאי מגלם קצין דני בסרט הארגנטינאי ״ארץ השפע״ או ״Jauja״ או ״חאוחה״

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים יפתח את מהדורתו ה-32 ביום חמישי הבא, 9.7, עם הקרנה חגיגית בבריכת הסולטן של ״אמא שלי״, סרטו החדש של הבמאי האיטלקי נני מורטי (״יומנו של נני מורטי״, ״חדרו של הבן״). ג׳ון טורטורו, המגלם בסרט שחקן אמריקאי מפונק ומרוכז בעצמו המגיע לעבוד על סט של סרט איטלקי ומעצבן את כולם, יהיה אורח הפסטיבל. סרט הנעילה, עשרה ימים אחר כך, יוקרן גם הוא בבריכת הסולטן: הקרנה של ״הסנדק״, סרטו של פרנסיס פורד קופולה, בליווי תזמורת שתנגן את הפסקול של נינו רוטה בחי. כמו שכתבנו כאן, הפסטיבל ייפתח עם נני וינעל עם נינו.

אני מחפש שני סוגים של חוויות בפסטיבל קולנוע, לפעמים הן מתלכדות לאחת, אבל לא תמיד. בגלל שפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה הם השער שלי לפסטיבלים מהעולם, הרצון הראשון שלי הוא להתעדכן. לראות מה היו הסרטים המדוברים ביותר, זוכי הפרסים, מניבי התשואות, שהוצגו בפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים האחרונים. זה הרצון הז׳ורנליסטי שלי, ליישר קו עם הסרטים שכבר אותרו וזכו לשבחים. הרצון השני הוא רצון הציד. החשק לזהות ולאתר את הסרטים הכי טובים לטעמי, לאו דווקא לפי טעם צוותי השיפוט בפסטיבלים הגדולים, הסרטים שיביאו אותי לריגוש ולהתפעלות, לשלות פנינים ממצולות התוכנייה. זה אתגר לא פשוט, סרטים כאלה נדירים ויש רק כמה בודדים כאלה בשנה. עליי לקוות שכמה מהם נמצאים בתוכנייה, ושלא אחמיץ אותם.

זו למעשה השנה הראשונה שבה צוות הפסטיבל החדש – נועה רגב המנ״כלית ואלעד סמורזיק מנהל התוכניה – אחראי על הפסטיבל מתחילתו ועד סופו (הם נכנסו לתפקידם באמצע העבודה על הפסטיבל הקודם). ואכן, נדמה שהתוכניה הבינלאומית מוצגת כ״המיטב מפסטיבלי העולם״.

בשבועיים האחרונים התחלתי לחפש סרטים משני הסוגים, ובשבוע הקרוב תוכלו למצוא כאן רצף של דיווחים, עם המלצות (ואזהרות) על הסרטים שכבר ראיתי. הנה הראשון:

״ארץ השפע״. במאי: ליסנדרו אלונסו

מי שעוקב אחרי ביקורות הקולנוע מחו״ל יזהה בנקל את שמו הלועזי של הסרט הארגנטינאי הזה: ״Jauja״ (או בעברית: ״חאוחה״). מאז זכייתו בפרס פיפרסקי בפסטיבל קאן לפני שנה, זה אחד הסרטים שקיבלו הכי הרבה שבחים בביקורות, ונבחר לאחד מסרטי השנה בסקר המבקרים לסיכום חצי 2015 ב״אינדי-ווייר״.

על פניו, זה בדיוק מה שאני מחפש כשאני מגיע לפסטיבל קולנוע. אני אורז המון סבלנות (וחטיפי אנרגיה) בתרמיל הגב שלי, ומחפש את הסרטים הכי מאתגרים, הכי איטיים. צריך לזכור: הסרטים הבולטים בפסטיבלי הקולנוע בארץ הם אלה שלא יגיעו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע מהסיבה הפשוטה שהם אינם מסחריים. פסטיבל קולנוע הוא המוזיאון של הקולנוע, המציג את הקולנוע כאמנות עכשווית, לרוב עם נגיעות קונספטואליות ו/או אבסטרקטיות. ואני כמה בפסטיבלים לסרטים האלה עם התנועות האיטיות, השוטים הארוכים-ארוכים, התחושה המדיטטיבית, צילום מרהיב והרגעים האלה שבהם ההבנה חוזרת ומתגבשת שקולנוע הוא לאו דווקא פרוזה, הוא גם פיוט. ולמעשה, יצירות המופת הגדולות הן אלה שיש בהן לא פחות פיוט מאשר פרוזה. ולכן, ״ארץ השפע״ היה אמור להיות הסרט הנערץ עליי מבין סרטי הפסטיבל השנה. אבל באופן משונה, לא חיבבתי אותו כמעט בכלל.

ויגו מורטנסן, שגם הפיק, מגלם קצין דני הנשלח לארגנטינה בסוף המאה ה-19. הוא מסתובב בערבות הצחיחות, הרחק מכל סימן לישוב או ציוויליזציה. האגדה, נכתב בכותרת הפתיחה, מספרת על חאוחה, ארץ מיתולוגית של שפע וקסם, שרבים ניסו למצוא אותה, אבל כולם הלכו לאיבוד בדרכם אליה. כשבתו בת ה-15 של הקצין הדני בורחת עם חייל ארגנטינאי צעיר (אחרי שאביה סרב לבקשתה לקבל כלב), הוא יוצא למסע בעקבותיה, במה שנראה כמו התחלה של מערבון אמריקאי קלאסי. אלא שהמסע הזה מצולם בפריים ריבועי, עם שוליים מעוגלים, כמו הצילומים העתיקים של המאה ה-19, וגיבורנו הולך לאורך פריימים ריקים של נוף מרהיב. והולך. והולך (אלה דווקא הרגעים היפים בסרט). אלא שמול הצד הוויזואלי המרהיב, נדמה שהסרט נותר ריקני למדי. יש בו ניסיון להעביר מיסתורין של איזור ושל תקופה, אבל בסרטים מסוג זה, בדרך כלל מכוונים קודם כל אל התפעמות הצופים: לשכנע אותם להתמיד עם המימד הרעיוני, המטאפורי, של הסיפור באמצעות הפיתיון הוויזואלי. למרות שהפריימים הבודדים היו יפים, השוטים עצמם לא היו מרהיבים, והסרט כולו נותר תלוי על הצד הלא חינני של התמוה. עשר הדקות האחרונות שלו, שבעיקר נועדו לבחון מי מבין הצופים נותר ער באולם, לוקחות את הסרט לכיוון חידתי יותר, אבל בדיעבד גם קצת מצדיקים את המאמץ של מיטיבי הלכת, ועוזרים להסביר את ריבוי מוטיב המים בסרט.

רייצ׳ל וייס וקולין פארל ב״הלובסטר״ היווני

יש כאן בהחלט טרנד: שחקנים מפורסמים בסרטים זרים. ג׳ון טורטורו ב״אמא שלי״, ויגו מורטנסן ב״ארץ שפע״, והנה מקבץ מהם ב״הלובסטר״ היווני. זה בהחלט סוג של הצבעת אי אמון בהוליווד וחיפושם של שחקנים מפורסמים, חלקם זוכי אוסקר, אחר תפקידים מעניינים, במאים משמעותיים ואולי יצירת מופת.

״הלובסטר״. במאי: יורגוס לנתימוס

שני הסרטים שיצאו עם הפרסים הגדולים מפסטיבל קאן – ״דהיפאן״ של ז׳אק אודיאר ו״הבן של שאול״ של לסלו נמש – לא יגיעו לירושלים. אפשר להמר שנמצא אותם בפסטיבל חיפה (שניהם נקנו להפצה מקומית). הסיפור עם ״הבן של שאול״ משונה, כי במאי הסרט דווקא כן יהיה בפסטיבל ירושלים. הוא אחד השופטים בתחרות הפיצ׳ינג של חממת התסריטים הבינלאומית של ירושלים, בה הוא פיתח את סרטו הראשון. היה מתבקש שבהזדמנות זו גם יוקרן סרטו בנוכחותו, אבל המפיץ המקומי לא אישר את ההקרנה, כי הוא רוצה לחכות לקראת מועד ההפצה המסחרית של הסרט בארץ.

וכך יוצא ששני הסרטים הבולטים מקאן בירושלים הם ״הלובסטר״ היווני (זוכה פרס חבר השופטים) ו״המתנקשת״ הטייוואני (זוכה פרס הבימוי), בו נעסוק באייטם הבא.

יורגוס לנתימוס הוא בכיר במאי יוון כרגע בזכות סרטו הפרוורטי והמטריד ״שיני כלב״, והסרט שבא אחריו, ״אלפים״. התהודה הבינלאומית שיצרו שני הסרטים האלה אפשרה לו לביים את סרטו החדש בדיוק באותו סגנון כמו סרטיו הקודמים, ועם אותה צינה אכזרית ומלאת הומור שחור, אלא שהפעם באנגלית ועם שחקנים בעלי שם: קולין פארל, רייצ׳ל וייס וליאה סיידו.

העלילות מהפכות התפקידים של לנתימוס הופכות אותו למישהו שהשם ״בונואל״ עולה בעת הצפייה בסרטיו. שניהם סאטיריקנים היוצרים הזרה של המציאות, ומציגים את העולם כמקום אכזרי. אלא שבונואל היה מצחיק יותר, לכן נדמה לי שהיתה בו קצת יותר חמלה. לנתימוס עושה קולנוע מרושע, ולכן באופן עקבי חשבתי שכל סרטיו מתחילים כיצירות מבריקות, אבל נגמרים באופן בלתי נסבל. כך נראית יצירה מיזנתרופית של יוצר מיזנתרופ. ל״הלובסטר״ יש רעיון מבריק בבסיסו, שהופך לסיוט. הבעיה עם סאטירות, וסיטואציות המבוססות על היפוכי תפקידים, היא שברגע שהנמשל ברור, יש בסיטואציות כבר משהו בנאלי. הבדיחה מוצתה.

הקטע של לנתימוס בכל סרטיו הוא כזה: הוא שם את מערכות היחסים האנושיות, המשפחתיות, האינטימיות ביותר, על שולחן הניתוחים של פתולוג. הוא גורר לשם את גופתן. והוא מציג סיטואציות עתידניות ומנוכרות שמדמיינות מצב שבו אנשי שירותים נדרשים לקיים במקומנו את תפקידינו האישיים ביותר: הורות, חברות וזוגיות.

״הלובסטר״ מתרחש בעולם קצת יותר עתידני משלנו, סטרילי כמו תמיד אצל לנתימוס, בו חוק חדש מחייב את כל בני האדם למצוא להם בני זוג. אלה שלא מצליחים נשלחים למחנה נופש, בו יש להם 40 יום למצוא בן או בת זוג, ולהוכיח שהזוגיות הזאת אמיתית ויציבה (במקרה של משבר בנישואים, הזוג יקבל ילד, כי ״לרוב זה עוזר״). מי שלא מצליח למצוא לו בת זוג יהפוך לחיה, על פי בחירתו. זה החלק שבו הסרט מתייחס כמובן מאליו ובשיוויון נפש לסיטואציה ביזארית. גזר הדין על חיים גלמודים הוא להפוך לבעל חיים. זו גם האמירה הביקורתית והסאטירית של לנתימוס: החברה רואה באנשים נטולי הזוגיות – כולל הגרושים והאלמנים – יצורים נחותים, בעלי חיים, כאלה שחיים מחוץ לחברה או לצידה, אבל לא בתוכה. גיבור הסרט, בגילומו של קולין פארל, מצהיר בראש הסרט שבמקרה של כשלון, הוא רוצה להפוך ללובסטר – כי הוא חי מאה שנים, יש לו דם קר כחול והוא פורה כל חייו. מנהלת המלון משבחת אותו על בחירתו המקורית: ״רוב האנשים בוחרים כלב,״ היא מציינת, ״לכן יש כל כך הרבה כלבים בעולם בשאר ששאר החיות נמצאות בסכנת הכחדה״.

מכאן בוחן לנתימוס צעד צעד את מנהגי החיזור של ההומו סאפיינס ומציג אותם, כמובן, באופן נלעג. כפר הנופש הזה מקיים סדנאות הסברה למשתתפיו בהם ממחישים להם שחיים בזוג בעיקר מביאים תועלת רפואית ויכולים להציל חיים (במקרה של חנק, לגלמוד אין מי שיציל אותו). בשיחות בין דיירי המלון, נשמעות גישות שונות לעניין. למשל, שעדיפים חיים של שקר, בהם תעמיד פנים שאתה מתאים לבת זוגך, על פני חיים כגלמוד או כחיה.

מדי כמה ימים, יוצאים משתתפי המחנה עם רובי חיצים אל היערות למסע ציד. שם הם צדים את האנשים הבודדים, שחמקו מכוחות הבטחון וחיים במחתרת. כל מי שמצליח לצוד גלמוד, מקבל יום נוסף לדדליין שלו למצוא זיווג. מספרים על ההיא שכבר נמצאת שם למעלה ממאתיים יום. כך או כך – בין אם הוא נהפך לחיה או נמלט ליערות – מי שלבד בעולם הוא טרף.

תחילת הסרט, המתרחש באותו מלון לזוגיות, הוא כמו מערכון, לרגעים מבריק באבחנות קרות הלב שלו. המערכה השנייה של הסרט עוסקת בחיים של אלה שברחו מהחברה וחיים ביערות, נרדפים וניצודים, ושם הם מגלים שחיי החופש בטבע אינם פחות דרקוניים מחיי הזוגיות בכפייה. זה עולם שאין בו לאן לברוח.

הסגנון קר הדם של לנתימוס, כאן כמו ב״שיני כלב״, מבריק בתחילתו, אבל מהר מאוד מתאדה. להבדיל מהשבחים הרבים שאני קורא בעולם על הסרט הזה, כמו גם על ״שיני כלב״, אני מוצא את סרטיו של לנתימוס מאכזבים ומוגבלים למדי. בכולם יש רעיון עוועים נפלא ושטני, אבל כולם מבוימים באפתיות. יש שם הברקות, אבל יש מעט מדי רגעים של עוצמה באמת בלתי נשכחת. בונואל למתחילים, קובריק לחובבים.

מה שכן, זה בהחלט אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם כרגע. זה לבדו הופך אותו לחובת צפייה בפסטיבל.

"המתנקשת״. תאורה יפה

״המתנקשת״. במאי: הו השיאו-השיאן

הכותרות מקאן צווחו: הו השיאו-השיאן ביים סרט אמנויות לחימה. הו, הריר התחיל להצטבר. ואיתו ההגיג: מתברר שכל במאי סיני מתישהו יגיע לאמנויות לחימה, לא משנה כמה סרטיו היו ליריים ואינטימיים בתחילת דרכו? ז׳אנג יימו הוא דוגמה מצוינת לבמאי שעסק בדרמות אנושיות שפתאום עשה תפנית לבימוי ספקטקלים לחימה עצומים ומרהיבים; צ׳ן קאיגה גם; וואנג קאר-וויי גם. ועכשיו גם הו השיאו-השיאן? מה קורה שם? לכן הרגיע לגלות – אך גם איכזב – ש״המתנקשת״ אינו באמת סרט אמנויות הלחימה של המפורסם, הוותיק והנודע בבמאי טייוואן, אלא זהו סרט שבהחלט מתאים לפילמוגרפיה שלו עד כה: איטי ומפרך. מכל הבמאים הסיניים שצצו על מסכי המערב בשנות השמונים והתשעים, וזכו (לרוב בצדק) לשבחי הביקורות, הו השיאו-השיאן היה זה שתמיד, בעיניי, זכה להערצת שווא. כמו עם ״ארץ השפע״ בראשית הטקסט, גם כאן איטיות אינה עדות לעומק או לראיית עולם פיוטית, אלא לפעמים זו פשוט סטטיות. מה שכן: יש, באמת, כמה קטעי קרבות בסרט, באופן שמפתיע את מי שמכיר את הבמאי של ״קיץ אצל סבא״, ״עיר של עצבות״ ו״עת לחיות ועת למות״. התאורה נפלאה, התלבושות מרהיבות, אבל גם הצילום, שכה שיבחו אותו, לא היה כביר בעיניי (שוב, פריים מרובע. זה טרנד התקופה, חוששני. וזה די מטריף אותי).

״סבתא״. במאי: פול ווייץ

יש גם סרטים אמריקאיים בפסטיבל הקולנוע, ועוד כאלה מאת הבמאי של ״רווק פלוס ילד״ ולהבדיל, ״אמריקן פאי״. אחרי בכורת ״סבתא״ בפסטיבל סאנדאנס התחילו הדיבורים על כך שלילי טומלין עשויה להיות מועמדת עליו לאוסקר. ייתכן, לא שהיא כל כך נהדרת בסרט, כמו שיש בו משהו פשוט וישיר שלוכד היטב את רוח התקופה, ועושה את זה עם לא מעט חן. אם ״לובסטר״ הוא סרט של מיזנתרופ על אהבה, הרי ש״סבתא״ הוא סרט על מיזנתרופית, מאת במאי אוהב אדם. ונדמה שהליהוק מושלם: לילי טומלין היא קומיקאית שנהנתה מקריירה קולנועית קצרה למדי בגלל העובדה שהיא היתה מוכרת כשחקנית שקשה לעבוד איתה, וגם כי בתור לסבית שרוב חייה בעטה בכל ארון שהיא ראתה בסביבתה, היא לא מיהרה, אחרי שנות השמונים, לגלם דמויות נשיות הטרוסקסואליות סטריאוטיפיות. לסבית מיזנתרופית דעתנית עם פה גדול בת 75? זו בדיוק הדמות שהיא מגלמת ב״סבתא״, וזה עיקר חינו של הסרט: התחושה שטומלין מגלמת דמות שהיא מכירה היטב. ״סבתא״ הוא סרט מסע לוס אנג׳לסי המתרחש במהלכו של יום אחד. בוקר אחד, רגע אחרי שהיא נפרדה מבת זוגה הצעירה מאוד, מופיעה בפתח ביתה של משוררת והיפית לשעבר, נכדתה הטינאייג׳רית. לנכדה יש בעיה: היא נכנסה להריון מהחבר הדושבאג שלה, והיא צריכה לגייס כסף לתור להפלה שנקבע לה לאותו יום אחר הצהריים. לאמא שלה היא מפחדת לפנות. וכך, יוצאות השתיים למסע בין תחנות מחייה ועברה של הסבתא, בניסיון לגייס את הכסף, מסע שבמהלכו הסבתא צריכה להתמודד עם בחירות חייה. אם כבר סרט על משפחות וזוגיות, התובנות העדינות שמייצר פול וייץ על הורות ואמהות נבונות יותר מאלה של ״לובסטר״. הסבתא היא היפית, שעדיין מנסה ליישם את אורח החיים של הסיקסטיז, ובתה גדלה להיות ההפך המוחלט: יאפית, וורקוהולית, ששמה את חיי הרגש והרוח בצד. ובנות שלושת הדורות האלה עכשיו צריכות בפעם הראשונה ללמוד לראות זו את זו. וכך, באופן נונשלנטי, הסרט מקטלג את כל מה שמעצבן את הרפובליקאים באמריקה: הריונות בגיל העשרה, הפלות, נישואים חד מיניים, סמים.

וגם:

מאסתם בשוטים ארוכים ובסרטים שאין בהם עלילה? גם לזה יש פתרון בפסטיבלי קולנוע: סרטי תעודה. סרטי תעודה הם המקום שבו הסיפור הברור, עם המהלך הדרמטי, פיתולי העלילה, והפיי-אוף הרגשי, עדיין חי וקיים, ולמעשה רק הולך ומשתכלל. כמה מעבודות התסריטאות והמבנה הטובות ביותר של השנים האחרונות היו בסרטי תעודה. במרכז התוכנית התיעודית השנה בפסטיבל נמצאת מחווה לבמאי אלברט מייזלס, שנפטר השנה. האחים מייזלס היו מחלוצי הקולנוע התיעודי הישיר, אנשי ״הזבוב על הקיר״ (לצידם פעל פרדריק ווייזמן, שסרטו האחרון יוצג אף הוא בפסטיבל), שלוכדים דמויות ופיסות חיים במצלמה ובמכשיר הקלטה. ״גריי גרדנס״ (״גנים אפורים״), סרטם המפורסם ביותר (על קרובות המשפחה הלא לחלוטין מאוזנות של ז׳קלין קנדי), יוקרן בפסטיבל. לפני שנתיים התארח מייזלס בפסטיבל קולנוע דרום.

אופציה שניה היא תוכנית הקלאסיקות. קולנוע הוליוודי קלאסי. כמו למשל, קטעי המחול המרהיבים, הקליידוסקופיים והגיאומטריים של הכוריאוגרף באזבי ברקלי ב״רחוב 42״. או סצינות המחול של פרד אסטר ב״יולנדה והגנב״ של וינסנט מינלי, מיוזיקל משונה, אבל עם קטעים מוזיקליים בלתי נשכחים, של אולפני אם.ג׳.אם מ-1945.

הנה קטע ממנו:

ציוץ