״המיניונים״. בדרכם לאורלנדו, לקנות בובות מיניונים

הסרט ״המיניונים״ הוא קצת כמו המיניונים עצמם: לא לגמרי ברור מה הוא. למשל, האם זה פריקוול או ספין-אוף? כמו פריקוול, זה סרט שעוסק באירועים שקדמו לעלילות הסרטים הקודמים (״גנוב על הירח״ ו״גנוב על המיניונים״). כמו ספין-אוף, הוא מתמקד בדמויות המשנה של הסרטים הקודמים. ״המיניונים״ למעשה חושף את האמת שכולם ידעו: גרו היה הדמות הכי פחות מעניינת בסרטים ההם. לא הייתי נביא, סתם צופה מן השורה, כשכתבתי לפני חמש שנים, בביקורת על ״גנוב על הירח״, כך:

"גנוב על הירח" מכיל הברקה מקסימה לגמרי. כמו סקראט מ"עידן הקרח", כמו האומפה לומפה מ"צ'רלי וממלכת השוקולד", כמו הפינגווינים מ"מדגסקר", גם "גנוב על הירח" מציג דמויות משנה שגונבות את ההצגה: את המיניונים, עובדי המעבדה הצהובים עם האוברולים הכחולים שעובדים במרתפו של גרו, ועמלים על ההמצאה המרושעת הבאה שתפיל את אימתה על העולם. המיניונים האלה הם ההברקה שהופכת את "גנוב על הירח" ללהיט וקל לדמיין איך היצורים הצהובים האלה, מעין מאנצ'קינים עם יצר הרס משעשע, מקבלים בעתיד הלא רחוק סדרת סרטונים משל עצמם.

כל מי שראה את ״גנוב על הירח״ הבין שהמיניונים הם האטרקציה העיקרית של הסרט. כשהגעתי עם המשפחה לפארק השעשועים של יוניברסל באורלנדו לפני שנתיים, גם אנחנו – כמו רבבות אנשים באותו יום בפארק – יצאנו משם עם בובת מיניון כמעט בגודל אמיתי (של סטיוארט, חד העין). איש לא קנה בובה של גרו.

לאיזה מקום נכנסו ״המיניונים״ בטבלת המבקרים של השבוע?

לכן, זה בהחלט משעשע שאחת התחנות הראשונות של המיניונים בסרט ״המיניונים״ היא אורלנדו, אלא שהם מגיעים לאורלנדו של 1968, שלוש שנים לפני שדיסניוורלד נפתח שם, וכל מה שיש באורלנדו זו בקתה אחת והמון ביצות. מצחיק.

הנה הבעיה עם קולנוע מסחרי: כשם שסרט המוקדש למיניונים היה בלתי נמע, כך אין שום ספק – אני מניח שלאיש בעולם – שהוא גם מיותר לחלוטין. סוד הקסם של המיניונים הוא השרירותיות שלהם. מיניון, באנגלית, הוא העוזר של הנבל, הבריון. הם היו המוציאים והמביאים של גרו, והם היו המונים, קטנים, צהובים, ובעיקר נראו כמו טעות מעבדה. כל סרט שינסה לספר את סיפורם ולתת להם ביוגרפיה יהיה טעות, כי זה בדיוק סוד הקסם של סרט האנימציה: קבלת המופרך, ההשלמה עם האבסורד. אין אדם ביקום שרוצה לדעת למה ווייל אי. קויוטי רודף אחד רוד ראנר, או איך ייתכן שבאגס באני יכול לדבר, או איזו טראומת ילדות חווה דאפי דאק שגרמה לו לשיבוש הדיבור שלו. וכך, סרט המספר על ההיסטוריה של המיניונים הוא מתכון לאסון: זה לא יהרוס רק את ״המיניונים״, אלא גם את שני הסרטים הקודמים שלהם. בעיה נוספת: גדולתם של המיניונים היתה בהיותם גונבי הצגות. שימו אותם בתור הדמויות הראשיות ואין להם ממי לגנוב את ההצגה, לכן הם מיד יהפכו לצהוב דהוי. חמור מזה: שימו מיניון בתפקיד הראשי וכדי להיות גיבור הוא יצטרך לעבור מהלך רגשי של שינוי והתפתחות. ובכך, הרגתם את כל החן האנרכיסטי שהיה בדמויות האלה מההתחלה. בקיצור: כמו עם ״הפינגווינים ממדגסקר״, כך גם ״המיניונים״ הוא פרויקט מיותר שלא היתה דרך לצאת ממנו בכבוד.

למרבה המזל, יוצרי הסרט הבינו את כל זה, וניסו לצמצם פאדיחות. בכל הקשור לביוגרפיה של המיונים אנחנו מקבלים רק משפט אחד: ״המיניונים היו על כדור הארץ הרבה לפנינו״. מי הם ומה הם? זה נותר סתום. אני חשבתי שגרו המציא אותם, מתברר שהם אלה שאימצו אותו. המיניונים הם זן של יצורים שרק רוצים – כמאמר בוב דילן – לשרת מישהו. אבל הם כל כך לא יוצלחים, וחסינים לכל התפתחות אבולוציונית במיליוני שנות קיומם, שהם מצליחים לחסל כל נבל שעבורו הם עבדו. למעשה, ההקדמה של הסרט, שכבר הפכה לטריילר הראשון שלו, מציגה את הרגעים הכי שנונים בו (ג׳פרי ראש הוא הקריין):

זה תקציר של 15 הדקות הראשונות של הסרט וזה די מידרדר משם. מפה לשם, שלושת המיניונים מגיעים לסווינגינג לונדון של 1968 – התקופה שבה להיות אחר היה להיות מגניב, גם אם אתה קטן וצהוב – בתור משרתיה של הנבלית סקארלט אוברקיל (סנדרה בולוק), שחולמת לגנוב את כתר מלכת אנגליה. כן, המיניונים עושים בלאגן בממלכה המאוחדת ומתבדחים על חשבון המלכה.

בעידן שבו סרטי אנימציה יכולים להיות גם יצירות מופת, או לפחות סרטים בעלי נפח הוליוודי קלאסי, של כתיבה משמעותית ומהלך נראטיבי מרתק, סרטי בדחנות כמו ״המיניונים״ הם סוג של בזבוז זמן. דרימוורקס, עם סרטי ״מדגסקר״ שלהם, הפכו את בזבוז הזמן הזה למכונת כסף. איכשהו, בזכות סרטי ״גנוב על…״ הראשונים היתה תקווה שאולפן אילומיניישן הצעיר יגדל להיות יותר פיקסאר מדרימוורקס, אבל זה לא קרה. זה סרט שאף אחד לא ישב לנסות לחשוב למה הוא נעשה ומה יש לו לומר. כמה עצוב כשיוצרים מקבלים במה כל כך גדולה ואין להם מה להגיד לעולם. וכך, למרות כמה בדיחות לא רעות – רובן מתבססות על שפת הג׳יבריש דמויית האיטלקית של המיניונים (עם איזה ״מזל טוב״ אחד קטן לקרת הסוף כדי לשמח את היהודים בקהל) – ״המיניונים״ הוא סרט שגם אם נהנים מחלקים ממנו, בדרך למכונית כבר לא ממש זוכרים למה, או בשביל מה זה היה טוב, כל הדבר הזה, חוץ מאשר פרסומת לקניית הבובות.

ציוץ