סינמטק תל אביב. מרסק את עמלות האינטרנט

סינמטק תל אביב שלח למנוייו הודעה קצרה, אבל כל כך הגיונית, כל כך מתבקשת וכל כך שפויה, שהיא לא פחות מגאונית: החל מחודש זה, הסינמטק הופך את שיטת עמלת הכרטיסים. מי שמזמין כרטיס באינטרנט משלם את המחיר הרגיל (39 שקלים) ואילו מי שיגיע לקנות כרטיס בקופה יצטרך לשלם על כרטיס יקר יותר: 42 שקלים.

מעניין אם יהיו עוד בתי קולנוע שיאמצו את השיטה הזאת.

מאז שבתי הקולנוע בישראל הוסיפו את האפשרות להזמין כרטיסים מראש, תחילה בטלפון ובהמשך באינטרנט ובאפליקציות, הם צירפו לכך גם עמלה, שעומדת כיום על כ-4 שקלים. מהרגע הראשון, העמלה נראיתה לא הגיונית: הזמנת כרטיסים על ידי מערכות ממוחשבות אמורות להוזיל את עלויות כוח האדם של הרשת, לכן היה מתבקש שאם כבר הכרטיסים יהיו זולים יותר. אבל מרגע שרשת רב חן, חלוצת שירות הזמנת הכרטיסים הטלפונית, הכניסה את השירות לישראל, היא נתנה תשובה קבועה בכל פעם שעיתונאי התקשר לשאול מה פשר העמלה. הם ענו ששירות ההזמנה הוא ״שירות שמבוסס על השקעה גדולה בפיתוח ובציוד ובנוסף לכך בשירות אחזקה ותמיכה שבעה ימים בשבוע״. אבל מה הפרדוקס? שאת התגובה הזאת, שזה הניסוח המדויק שלה מאז תחילת שנות ה-2000, העתקתי מכתבה מ״דה מרקר״ מ-2013. כלומר שכבר 15 שנה שהם עדיין מנסים לכסות את ההשקעה בפיתוח ובציוד.

אבל האמת שזו בכלל לא עמלת ציוד ואחזקה, כי הרי ברור שלא יכול להיות ששירות הזמנה אוטומטי יהיה יקר יותר מכוח אדם אנושי בקופות (שהרי גם בקופות יש אותה מערכת שדורשת השקעה בפיתוח ובציוד). זו פשוט תוספת תשלום על שירות פרימיום. משונה שהרשתות לא אומרות את זה בפשטות. אתם משלמים ארבעה שקלים נוספים כדי לדעת לפני צאתכם מהבית שיש לכם מקום מובטח בקולנוע לסרט שבחרתם. מי שרוצה כרטיס מוזל יותר, צריך לקחת בחשבון את הסיכוי שיהיו יגיע ויגלה שכל הכרטיסים אזלו. רשתות הקולנוע בארץ גם הסתמכו על כך שהישראלים מכירים את חברות הזמנת הכרטיסים האמריקאיות – מוביפון, ובהמשך פנדנגו – ושגם שם יש עמלת הזמנה. ההבדל הוא שחברות הכרטיסים האמריקאיות הם עסקים נפרדים מרשתות הקולנוע, והעמלה היא הקופון שהם גזרו מהשירות, והרווח העיקרי שלהם. בארץ, כל רשת מחזיקה שירות הזמנת כרטיסים משלה, כך שאנחנו משלמים פעמיים לאותם אנשים על אותו שירות. ומאז ומתמיד היה ברור שהם יכולים לעשות את זה, כולם עושים את זה אבל זה נורא מעצבן, ובעיקר לא הגיוני.

ופתאום מגיע הסינמטק ומראה שההגיון יכול לעבוד הפוך, לטובת הלקוחות. ושגם זה הגיוני: הגיוני להפנות את מקסימום התנועה אל אתרי ההזמנה המוקדמת על ידי הטבה כלכלית, ובכך להקטין לחץ על הקופות, אבל גם כדי ליצור מחויבות גדולה יותר של הצופים לסרטים (מי שמזמין מראש, לא יתעצל ברגע האחרון לצאת מהבית, למשל). ובחיפוש אחר תקדימים, גם כאן יש מודל כלכלי דומה: בהופעות ובמסיבות, המכירה המוקדמת לרוב זולה יותר מאשר המכירה בקופה בערב ההופעה.

האם השינוי של הסינמטק יהיה תקדים שבסופו של דבר יגיע גם אל בתי הקולנוע? לא כל עוד הקהל ממשיך להשתמש בשירותי הזמנת הכרטיסים באינטרנט וסופג בחירוק שיניים את העמלה. היו בעבר ניסיונות לחרם על בתי הקולנוע שלא הצליחו. הקהל אדיש. אבל אם במהלך השנים יותר ויותר אנשים יצמצמו את השימוש בשירותי הזמנת הכרטיסים באינטרנט, בסופו של דבר לא תהיה לבתי הקולנוע ברירה וגם הם יאלצו לבטל את העמלה הזאת.

======================

ועוד משהו בסינמטק: הסיפור של דבורית שרגל ו"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ראוי שיהפוך לסרט בפני עצמו. שרגל עכשיו מסתובבת עם הסרט בכל הארץ, אבל האמת שהיא צריכה לכתוב ספר או הרצאה שכותרתו ״איך לשנות את העולם שאמר לך לא״. איש לא רצה לתמוך בסרט שלה, אף קרן, אף זכיין, אף פסטיבל. זה השלב שבו רוב מוחלט של האנשים גונזים את הפרויקט. אבל היא המשיכה, והשלימה אותו. ומאז בכורתו הוא הפך לתופעה. עשרות הקרנות ברחבי הארץ, שהביאו את הוצאת הספרים להדפיס מחדש את הספר ״נוריקו סאן, הילדה מיפן״, שהגיע לראש רשימת טבלת רבי המכר. והנה השיא: בסוף השבוע הגיעה נוריקו-סאן לישראל, להשתתף בהקרנות הסרט במסגרת הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שמתקיים השבוע בסינמטק תל אביב. הסיור שלה בישראל כלל עליה לרגל לקברה של אנה ריבקין-בריק, מי שצילמה את התמונות לספרים.

אם היו שואלים אותי, הביקור של נוריקו-סאן בישראל הוא הסוף האמיתי של הסרט. נוריקו-סאן ליד קברה של ריבקין-בריק, זה פריים הסיום שלו. הייתי מוסיף אחרית דבר לסרט, וכך גם הופך אותו לפיצ׳ר. נראה את הזכיין או את הקרן שלא יתמכו בתוספת הזאת.

ציוץ