13 יולי 2015 | 12:47 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

פתאום מבול של סרטי קיץ ישראלים (וגם: ״איביזה״, ביקורת)

״איביזה״. אסקימו לימון 8: היזיזה מאיביזה

״איביזה״. אסקימו לימון 8: היזיזה מאיביזה

קיץ 2014 היה אדיר לקולנוע הישראלי: ״אפס ביחסי אנוש״ שבר קופות ולצידו ״שושנה חלוץ מרכזי״ ו״גאליס״ מכרו למעלה מ-200,000 כרטיסים ו״זינוק בעלייה״ עשה חיל גם הוא. בקיץ אחד, הרבה מאוד מיתוסים על הקולנוע הישראלי נשברו. כמו למשל זה שטען שהקהל הישראלי לא מתעניין בכוכבים. ובכן, זה התגלה כשגוי: הקהל קנה כרטיסים לראות את אושרי כהן, גל גדות ואלי פיניש ב״שושנה״, ורץ לעמוד בתור לראות את כוכבי ״גאליס״, ורצה מאוד לראות את הסופר-גרופ של בראבא, איתי טיראן, מלי לוי ושות׳ ב״זינוק בעלייה״. מיתוס שני: ילדים ובני נוער לא מתעניינים בקולנוע ישראלי. גם זה הופרך, כשהתברר שאם יש סרטים מתאימים, הנוער רץ. ״אפס ביחסי אנוש״ הפך ללהיט עצום בקרב בנות 12 עד 22. בני נוער גדשו את ״שושנה חלוץ מרכזי״, ו״גאליס״ הביא לאולמות בני ובנות 8 עד 13. מיתוס שלישי: הקולנוע הישראלי לא עובד בקיץ, כשמולו שוברי הקופות הכי גדולים של הוליווד.

מי שעומד אחרי רוב הסרטים האלה (חוץ מ״אפס ביחסי אנוש״) הוא משה אדרי, הבעלים של חברת ההפקה וההפצה יונייטד קינג ורשת סינמה סיטי. מי שעוקב אחרי דפוסי ההפצה שלו הבחין שהוא כבר מזמן מנסה לסמן את הקיץ בתור הפריים טיים של הקולנוע הישראלי, מאז ״סוף העולם שמאלה״. אבל חוץ ממנו, שאר המפיצים והמפיקים מעדיפים לברוח מהקיץ, ולדחוס את הסרטים הישראליים לאיזור ״אחרי החגים״, סמוך לפרסי אופיר. גם מתוך תחושה שהסתיו נוח יותר לקולנוע הישראלי, וגם מתוך רצון למנף זכיה אפשרית בפרסי אופיר, המחולקים באיזור ראש השנה, לקמפיין הפרסומי.

והנה, שנה אחר כך, ואף אחד כבר לא יכול להפנות את גבו לקיץ. בהיעדר ״אפס ביחסי אנוש״ (או ״מפריח היונים״), הקולנוע הישראלי מתחיל את השנה חלש. יש רק להיט גדול אחד בינתיים, ״המילים הטובות״ של שמי זרחין, שלפני שהתחילה חופשת הקיץ בבתי הספר כבר הגיע ל-120,000 צופים. ויחד עם ״את לי לילה״ שמכר 80,000 כרטיסים בינואר, יש רק 200,000 כרטיסים שנמכרו לסרטים ישראליים בחצי הראשון של 2015.  עכשיו כולם מפנטזים על הצלחות יולי-אוגוסט.

אדרי נכנס לעונה יחסית מוכן, עם שלושה סרטים שהוכנו לעונה מבעוד מועד, ואליהם מצטרפים – באופן מפתיע – שלושה סרטים נוספים, שהופכים את שמונה השבועות של יולי-אוגוסט לצפופים מאוד בסרטים ישראליים. ולא סתם סרטים ישראליים: כאלה שמפיצים מכוונים אותם באופן מפורש (אך לעיתים שגוי) לילדים ובני נוער. זה התחיל עם ״גויאבות״ של קובי מחט בשבוע שעבר, סרט שלא הלכתי לראות (כי למה?), שנראה מכוון לקהל של בני 5-6. לפני עשר שנים הסרט הזה היה מופק כמו שהוא ומופ. ישירות לווידיאו או די.וי.די, כי שוק ההווידיאו לטף עבד בישראל באופן מטורף (ירימו ידיים מי שעדיין יש לו בבית קלטת וידיאו של ״פים פם פה״, ״דיג דיג דוג״ וסרטי ההמשך שלהם). השוק הזה מת, אז מנסים להביא את הקהל הזה (והוריהם) לקולנוע. בסוף השבוע יצא ״איביזה״, שתכף נעסוק בו. ובאותו יום יצא גם ״10% ילדה שלי״, סרטו העצמאי מאוד של אורי בר און, על קשר בין ילדה ובין החבר של אמא שלה (קשר הגון, תומך, אבהי, זה לא ״פרינסס״). הבחירה בתאריך היציאה הזה משדרת לי שיוצרי הסרט חושבים שיש להם סרט לכל המשפחה, וכאן אני קצת מופתע. יש סרט ילדים המיועד לכל המשפחה שמסתתר ב״10% ילדה שלי״, ושהיה יכול לתקשר עם קהל צעיר, אבל נראה היה לי שבאופן מכוון בחרו שלא ללכת אליו, ובמקום זאת יש הרבה רעיונות, חלקם מקסימים (כמו הומאז׳ מתוק ל״פראני וזואי״ של סלינג׳ר), שמפוזרים לרסיסים ברחבי סרט שיש בו חן אמנם, וטונות כוונות טובות, אבל הוא בעיקר החמצה.

בסוף השבוע ייצא בהפצה רחבה ״המסע לכוכב המינימיקים״, סרט אנימציה ישראלי מושקע למדי שכבר יצא באופן כמעט מחתרתי לפני שנתיים (בתי הקטנה, אז בת 9, גררה אותי לרעננה לראות אותו, וכבר כתבתי עליו ביקורת אז). אני מחכה שמישהו יספר את הסיפור המלא על איך הסרט הזה, שניסו להפיץ אותו לבד, הגיע כעבור שנתיים להפצה בידי אדרי, אבל אני חושב שאני יכול לנחש לבד. אין לי מושג אם הדבר הזה שנקרא ״מיקמק״ עוד משגע את בני ה-9 (הקטנה כבר עברה את הגיל), אבל גם אם לא, לילדים בגילאים החד ספרתיים, זה סרט מולטו סימפטיקו.

בסוף יולי ייצא ״מה כבר יכול לקרות״, קומדיה עם דובדבני וקובץ׳, בבימויו של אופיר לובל, במאי המערכונים של ״ארץ נהדרת״. דובדבני וקובץ׳, אגב, מופיעים גם בסצינה ב״אני לא מאמין, אני רובוט״, אז הם סולטני הקיץ.

ב-6.8 ייצא לבתי הקולנוע ״אני לא מאמין, אני רובוט״, שיחסי הציבור שלו מייעדים אותו לקהל מגיל 10. זו דרך מצוינת לחרב סרט. ״אני לא מאמין, אני רובוט״ הוא סרט עם נקודת מוצא מבריקה והוא סוג של Labor of Love שנעשה כסרט עצמאי בחוג לקולנוע, והוא גם סרט מדע בדיוני ישראלי כמעט חלוצי. יש לו פוטנציאל להפוך לסרט פולחן, אם הוא יופץ לקהל של שוחרי קולנוע, סינפילים, בסינמטק. אבל לילדים? מעבר לעובדה שהסרט מכיל סצינת סקס אגרסיבית למדי שלא הייתי מרשה לבנות שלי להתקרב אליה, זה סרט שאני לא יודע אם בני עשר יידעו להעריך אותו. בני 16 כן. ההחלטה להפוך אותו לסרט קיץ לילדים אומללה בעיניי ותזיק לסרט. כמו ״10%״, זה סרט שבעיקר עובד על חן ועל נשמה של יוצרים שעשו אותו בעבודת יד ארוכת שנים, וגם הוא גדוש בפספוסים והחמצות, שבתור סרט פולחן בהקרנות חצות אפשר היה לסלוח לרובן. אבל לילדים? בחייכם.

שישה סרטים, שמונה שבועות, לאותה קבוצה של קהל. מצד אחד, התזמון טוב, כי לא מסתמן ביולי-אוגוסט שום שובר קופות אמריקאי גדול שאמור לגנוב את ההצגה. מצד שני, זה קצת לגנוב לעמך את הקהל שלך, לא?

ועכשיו נעבור לעניין העיקרי כאן, לסרט שאני חושב שהיה מסומן להיות הצלחת הקיץ. נראה לי שהוא לא יעמוד בציפיות:

״איביזה״. במאי: שי כנות

קוראיו הקבועים של אתר זה מכירים את האג׳נדה שלי: אני רוצה לראות קולנוע ישראלי שובר קופות. אני חושב שזו חובה של התעשייה, של המפיקים ושל היוצרים, למצוא דרך להביא קהל גדול. לייצר קולנוע שהוא גם בידור. בדיוק כמו שזו החובה של התעשייה לעשות יצירות מופת (את המניפסט הזה כבר ניסחתי כאן). עם יצירות המופת הקולנוע הישראלי מסודר כבר כמה שנים. עם השלאגרים התעשייה עדיין נאבקת. את ״שושנה חלוץ מרכזי״ לא אהבתי כסרט, אבל כמוצר קולנועי מסחרי חשבתי שהוא סביר וראוי, ובעיקר היה עשוי ברצינות. הרצינות הזאת, ההשקעה ההפקתית שהיתה בו, עברה לקהל. הגיוני, לפיכך, שהצלחתו של סרט אחד תביא לרצון המהיר לייצר סרט נוסף באותה מתכונת, וכך אכן יצא לדרך ״איביזה״, גם הוא בבימויו של שי כנות.

אבל כאן מתחילות השאלות. כי מול ההשקעה של ״שושנה חלוץ מרכזי״ – בכוכבים ובערכי הפקה – ״איביזה״ נראה סרט שנעשה במכירת חיסול. אולי כל הכסף הלך על אתרי הצילום הספרדיים, אבל הסרט נראה זול, שחקניו טלוויזיוניים ובדיחותיו איומות. קשה לחמוק מהתחושה שבעולם של הקולנוע הקמעונאי ״שושנה״ ו״איביזה״ הגיעו במבצע של השני בחצי מחיר.

וכאן אני תוהה לגבי שי כנות. הוא היה צריך להיות השלאגריסט של הקולנוע הישראלי בן זמננו. אחרי ״אהבה קולומביאנית״, ״שושנה חלוץ מרכזי״ ו״הבורר״ בטלוויזיה, שי כנות היה צריך להיות האיש שאנחנו יודעים שייתן לנו משהו מלוטש, קצבי, ורצוי גם מצחיק. אני מודה, באתי ל״איביזה״ עם קמצוץ ציפיות, בגלל שמו של כנות, ותוך עשרים דקות הבנתי שעשיתי טעות נוראית. ״איביזה״ הוא פשיטת רגל של המוניטין. מכאן על שי כנות לקבל הכרעה: האם הוא בועז דווידזון או צבי שיסל. כי ״איביזה״, שאפשר לקרוא לו ״אסקימו לימון 8: היזיזה מאיביזה״, הוא מוצר שאי אפשר להגן עליו. הבעיה העיקרית של הסרט? קרוא וכתוב. אני לא מצליח להבין איך כל האנשים שהיו מעורבים בסרט הזה – במאי, שחקנים, מפיקים, מישהו – קראו את התסריט ואמרו לעצמם ״אחלה, אני בעניין״. אין אף דמות מוצדקת או מנומקת (אני לא מדבר על מצחיקה) ואין אף מהלך הגיוני. כלום. זה סרט שבו כל דמות מתנהגת באופן שרירותי פר סצינה, בלי שום עקביות מהסצינה הקודמת. דמיינו את ״אסקימו לימון״ שבו ענת עצמון מתאהבת בצחי נוי, זה החידוש היחיד שיש לסרט להציע לחיינו. הדבר היחיד ש״איביזה״ יכול לרשום לזכותו זה שתי נקודות על מודעות עצמית, בעודי חושב על כך שזה ״אסקימו לימון החגיגה נמשכת הדור הבא״, צץ צחי נוי להופעת אורח קטנה (הוא מגיע, מפליץ והולך). סרטי חוף ישראליים? הנה נתן זהבי בתפקיד אורח (שיהיה בריא, זהבי קיבל את התפקיד היחיד בסרט שכתוב לא רע). ״איביזה״, בסופו של דבר, הוא חיה לא מוכרת. זו קומדיית סקס פוריטנית, על שלושה חרמנים שרק רוצים ללכת לזונות, אבל סקס אין שם. שמעו, בושות.

 

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “פתאום מבול של סרטי קיץ ישראלים (וגם: ״איביזה״, ביקורת)”

  1. דורון (אחר) 13 יולי 2015 ב - 13:55 קישור ישיר

    מסכים לגבי “אני לא מאמין אני רובוט”, =סרט חמוד לבני נוער ועשרים פלוס (וגם מבוגרים ילדותיים יותר), אבל לחלוטין לא לילדים. מאוד הפתיע אותי המיתוג הזה שלו…

  2. spartak 13 יולי 2015 ב - 14:22 קישור ישיר

    באתר “סרט” גם ל”פלאפל אטומי” מופיע התאריך 6.8… אתה יודע האם זה נכון?

  3. איתן 13 יולי 2015 ב - 15:19 קישור ישיר

    1. השנה היא שנה בינונית לקולנוע ישראלי, ואכן אין לנו כמה סרטי איכות מעולים. יש לנו את “המילים הטובות”, ואם ציפיותי יתגשמו, “באבא ג’ון” יהיה מוכן להפצה בחגים (קשה לי להאמין שהוא יעדר מרשימת המועמדויות לאופיר. ממה שאני שומע, חברי אקדמיה מאוד התרשמו ממנו. לטעמי בצדק). אני גם מאמין ש”באבא ג’ון” יכול להביא הרבה קהל.
    2. “פלאפל אטומי” יכול להיות להיט עצום. נראה לי ש”איביזה” ו”גויאבות” לא יביאו הרבה צופים, ו”פלאפל אטומי” יכול להציל את הקיץ של אדרי. הסרט מאוד הצחיק אותי, ונראה לי שהוא מתאים בול לקיץ. אני מקווה שהוא אכן יופץ כבר בחודש הבא.
    3. תחשוב רגע מהצד של הצופה: מה ההבדל בין כל סרטי האנימציה שיש עכשיו בקולנוע, לבין “המינימיקים”? כל הסרטים, הרי, מדברים עברית! וכולם גם מדובבים ע”י כוכבים ישראלים. זה לא באמת משנה לאמא שבאה לקופה אם הסרט הוא בלגי, או אמריקאי, או ישראלי. זה סרט מצויר דובר עברית. והילד יהנה. אני אהבתי את הסרט, בזמנו, לפני שנתיים, כשראיתי אותו, אבל להוציא אותו עכשיו נראה לי בעיקר תמוה.

  4. רעם 14 יולי 2015 ב - 12:39 קישור ישיר

    איביזה זה הסרט הכי גרוע שאי פעם ראיתי ולא משנה שהוא ישראלי הוא פשוט לא טוב


השאירו תגובה ל - דורון (אחר)