זה שבוע מצוין לגור בנטביץ׳. סרטו החדש, ״סינדרום בנטביץ׳״, הסרט התיעודי הראשון שלו, עלה השבוע להקרנות בסינמטק תל אביב. וביום שישי תתקיים באותו מקום הקרנה – ב-35 מ״מ – של ״הכוכב הכחול״. הקרנה חגיגית לסרט שחוגג עכשיו יום הולדת 20.

ובנוסף לכל זה, אירחתי את בנטביץ׳ השבוע בפודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה. האזינו לשיחה שלנו כאן.

ב-1995 ״הכוכב הכחול״ לא רק היה חלוצי בכך שהוא היה הסרט העצמאי הראשון לדורו – סרט שהופק ללא כסף, ללא קרנות, רק מטובות של חברים וכסף של אמא – אלא גם סרט שהפך לתופעה פולחנית שנמשכה שנים, ברוב שנות החצי השני של שנות התשעים. בנטביץ׳ ושות׳ הבינו שסרט שהופק באופן עצמאי ואלטרנטיבי, צריך גם להיות מופץ כך. לכן הם שכרו את קולנוע לימור בלונדון מיניסטור להקרנה שבועית אחת. עם הכרטיס קיבלתם לא רק סרט אלא גם כוס בירה והופעה של להקת המהפיכה המיותרת.

אבל להבדיל מהיום, כשאפשר לצלם סרט שלם בטלפון ולערוך אותו מהמיטה בלפטופ, ״הכוכב הכחול״ צולם ונערך בפילם. למעשה בנטביץ׳ נזכר שזה הסרט הישראלי האחרון שנערך על סטינבק (שולחן עריכה בפילם), ואחריו עברה התעשייה לעריכה דיגיטלית, על מחשב עם תוכנת Avid.

ב״הכוכב הכחול״ מגלם אלון אבוטבול – בתפנית מוזרה על התדמית שלו בתור הכוכב הגדול של קולנוע הישראלי בשנות השמונים והתשעים – בחור בשם מולי, שמגיע ממושב לתחנה המרכזית הישנה כדי לתפוס אוטובוס לקהיר (ב-1995 היה דבר כזה). אחרי שהתרמיל שלו נעלם בידי טיפוס תמהוני ״שמחכה להתחלף״, יוצא מולי למסע, סםק מציאותי, ספק הזוי. זה מין ״אליס בארץ הפלאות״, כשזוהר, הבחור שנעלם, הוא גם הארנב הלבן, גם הכובען המטורף וגם הזחל המעשן. אבל זה גם קצת ״הנסיך הקטן״, גרסת הסטלנים. ואכן, ״הכוכב הכחול״ היה המנון מדינת הסטלנים של ישראל באמצע שנות התשעים, מיד אחרי רצח רבין. ״זה בעיקר מסע בתוך הראש של מולי״, מסביר כיום בנטביץ׳. הדמות של מולי מבוססת על חבר של בנטביץ (ששיחק בסרט הסטודנטים שלו, ״מצב החסה״). אלא שמולי חזר בתשובה ולא יכול היה לגלם את הדמות שבהשראתו. אלון אבוטבול, שבצירוף מקרים גר אז בבניין של בנטביץ׳ (ארבע ארצות חמש), ביקש לגלם את התפקיד הראשי, לשבור את הטייפקאסט שלו, ואף הפך לאחד השותפים להפקת הסרט. מצד שני, אין צירופי מקרים בכוכב הכחול.

בשיחה בינינו בנטביץ׳ נזכר איך הצליח לשכנע, באמצעות מכתב (בדואר, עם בול) את דייב אלן, מנהיג להקת גונג, למכור לו את הזכויות לשירי הלהקה לשימוש בסרט בעבור 400 דולר בלבד. שירי הלהקה היו השראה לסיפור, לתסריט ולקטעי האנימציה. בנטביץ׳ שלח לו קלטת של הסרט הגמור. כמה שנים אחר כך כשאלן הגיע עם גונג להופעות בישראל, בנטביץ׳ הלך לדבר איתו וגילה שאלן לא רק ראה את הסרט, אלא גם אהב והתחבר אליו. קטע הטראנס מהסרט, שתפקד כנעימת נושא, ובמידה רבה הקטע הכי זכור מתוכו, הוא של מוזיקאי הולנדי. המוזיקאים, מתברר, היו הראשונים והיחידים שקיבלו את הכסף מראש. כל שאר מי שעבד על הסרט עשה את זה בהתנדבות. במשך כחמש שנים אחר כך, ככל שה״כוכב הכחול״ המשיך למלא אולמות בהקרנות חצות שבועיות, בנטביץ׳ שילם בהדרגה לכולם. הוא מעריך שכ-50,000 איש ראו את הסרט בקולנוע בשנים שבהן הוקרן, תחילה בקולנוע לימור ובהמשך בסינמטק תל אביב.

מי שהחמיץ, מי שרוצה להיזכר, מי שרוצה כבר לבוא עם הילדים: הקרנת יום ההולדת תתקיים ב-17.7 בסינמטק תל אביב. יהיו בירות.

==================

ובמקביל לחגיגות ה-20 ל״הכוכב הכחול״, בנטביץ׳ מציג החל מהשבוע גם את סרטו החדש: ״סינדרום בנטביץ׳״, סרט תיעודי קורע מצחוק, עם אנימציה בהשראת טרי גיליאם ומונטי פייתון, שמספרת את סיפורה של שושלת בנטביץ׳, שהתחילה עם סבא רבא של הבמאי, טיפוס בשם הרברט בנטביץ׳. בנטביץ׳ יוצא עם כל משפחתו – אשתו (הבמאית מאיה קניג, שביימה אותו ב״אורחים לרגע״) ושני ילדיו – לחפש את שורשי משפחתו באנגליה. בנטביץ׳ מגיע לכל מקום עם תינוק במנשא, ומה שנראה למתבונן מן החוץ כסרט משפחתי, הופך בזכות האנימציה המושקעת וחוש ההומור הנפלא של בנטביץ׳, לסיפור שלוכד בתוך משפחה אחת את כל תולדות יהדות אירופה, הציונות והישראליות. הרברט בנטביץ׳ היה חברו של הרצל, אבל בגלל אופיו הפלגני, היה אחד הבודדים מראשי תנועת הציונות שלא קיבל רחוב על שמו, בין השאר בגלל העובדה שריב בינו ובין הרצל סביב ענייני אגו, גרמו לבנטביץ׳ הסב להחרים את הקונגרס הציוני.

20 שנה אחרי ״הכוכב הכחול״, כשבאמצע אפשר לחגוג גם יום הולדת 15 ל״משהו טוטאלי״ (הסרט של בנטביץ׳ שאני הכי אוהב), ״סינדרום בנטביץ׳״ מזכיר את חוש ההומור הנהדר שלו, ואת העובדה שבין אם זה סרט באורך מלא, סרט קצר או סרט תיעודי, גור בנטביץ׳ כמעט תמיד מצליח לבוא בהפוכה ולהפתיע בכשרון ובצחוקיה.

בשיחה איתי בנטביץ׳ מנגן שיר מתוך הסרט ומספר את הסיפור המטורלל מאחוריו. ובכלל הסיפור הזה כל כך מטורלל, שהשאלה ״האם כל זה אמיתי?״ עולה כמה פעמים במהלך הצפייה, בדיוק כמו שב״הכוכב הכחול״ נשאלה לא אחת השאלה ״האם כל זה בדיוני?״.

ציוץ