קולנוע גת, בצילום נוסטלגי, יוני 2015 (צילום: ליברל)

קולנוע גת נסגר לפני ארבעה חודשים. קולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה ייסגר בסוף החודש. לכאורה, רק סוגרים כאן בתי קולנוע. זה נכון אולי למרכז תל אביב, וזה נכון בכל מה קשור לכותרות בעיתונים, אבל בשאר ישראל המצב הפוך: בשנת 2015 נחנכו כ-40 אולמות קולנוע חדשים, בעיקר בשלושה מתחמי ענק: סינמה סיטי כפר סבא, גלובוס מקס פתח תקווה ויס פלאנט ירושלים. ובכל זאת, הסגירות הן אלה שמעוררות אותנו לכתוב טקסטים בסגנון ״פנינו לאן?״, אולי כי זה ליד הבית, אולי כי נוסטלגיה חזקה מהתרגשות מהחדש, אולי כי קל לנו לכתוב ״אבוי״ יותר מאשר ״הידד״, אולי כי כשנסגר קולנוע אנחנו כותבים על זה במדור תרבות, אבל משום מה כשנחנך קולנוע חדש כותבים על זה במדורי הכלכלה והנדל״ן (למה באמת?). ובכל זאת, מול המצב הדי פסיכי של פתיחת כמות עצומה של מתחמי קולנוע (יש עוד לא מעט בדרך), אפשר להשתמש בסגירה של בתי הקולנוע במרכז תל אביב כמשל על מצב הקולנוע בישראל. גת ואורלנדו כמשל.

הנה טקסט שכתבתי על כך, כולל לא מעט נתונים מפתיעים מאוד, למגזין ״ליברל״.

פורסם בגיליון יוני של ״ליברל״

קולנוע גת נסגר. התעלומה הגדולה מאחורי הבשורה הזאת אינה ״למה הוא נסגר?״, אלא ״איך הוא נשאר פתוח עד היום?״. קולנוע גת היה בית הקולנוע האחרון בתל אביב עם מסך אחד בלבד, ואחד האחרונים בישראל. כן, קולנוע סמדר בירושלים, אנחנו מסתכלים עליך. מה הסיבה לכך שסגירתו של קולנוע היא אייטם? מבחינתי, זה בעיקר בגלל שזה היה הקולנוע השכונתי שלי, ברחוב הסמוך לביתי. מבחינת תל אביב, קולנוע גת הצליח להיות משל למשהו. המיקום שלו מול כיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין, הפכה אותו למטאפורה הישראלית המושלמת. בחוץ 400,000 איש מפגינים במחאה על סברה ושתילה, קופצים לבריכה כשמכבי תל אביב זוכה בגביע אירופה, או עומדים המומים כשראש הממשלה נרצח, אבל בפנים – אסקפיזם. הקולנוע, שהיה חפור מתחת לפני האדמה (ולכן גם היה אחד משני אולמות קולנוע נטולי קליטה סלולרית בארץ – השני הוא אולם 4 בסינמטק תל אביב), הפנה את גבו למציאות.

אבל סגירתו של קולנוע גת, מהוותיקים בבתי הקולנוע בישראל, שנפתח בסוף שנות החמישים, יכולה ללמד אותנו כמה דברים, על החיים, ועל התרבות, ועל הקולנוע. למשל:

1.

הכל בר חלוף. ג׳ורג׳ הריסון שר את זה. בתור מי שגדל בתל אביב של עידן המקומונים, בה כל פאב שהחזיק מעמד עשר שנים נחשב ״מיתולוגי״, לקח לי לא מעט זמן להפנים את זה. כמו שכולם מתים בסוף, כך גם כל פאב, כל מסעדה, כל בניין, כל נקודת ציון, הכל זמני. כשזה מגיע לקולנוע גת, אני לוקח את הסגירה באופן אישי יותר, באמת בגלל הסמיכות לביתי (והמעגליות הנוסטלגית הפרטית, בכך שזהו בית הקולנוע הראשון בו ראיתי סרט קולנוע כשהייתי בן 4, ובית הקולנוע הראשון בו ראו בנותיי את סרטן הראשון), אבל ביום-יום, פיתחתי עור פיל, ולא מעט ציניות, כשזה מגיע לסגירתם של בתי קולנוע. גת הונצח בשיר ״יום שישי בעיר״ של אהוד מנור ומתי כספי (למרות שב-13 השנים שאני גר לידו, לא זכיתי שתתקיים הצגת חצות בגת), ושלטי הניאון שלו הם תפאורה לעשרות צילומים מאירועי הכיכר, עד למחאת יוצאי אתיופיה, שהתקיימה ממש בחוץ לדלתותיו לפני מספר שבועות. אבל ככה זה, זה בלתי נמנע. נדמה לי שזו תגובה פוסט טראומטית ליום שבו גיליתי שהרסו את קולנוע תפארת בראשון לציון, עיר הולדתי. בלי כותרות בעיתונים, בלי מחאה, בלי טקס, יום אחד הוא פשוט לא היה שם יותר, מבנה ענק, ״מיתולוגי״, משכנה של האורקסטרה של ראשון, אולם שרבות דיברו על האקוסטיקה המשובחת שלו, המקום בו ראיתי את כל סרטי ילדותי, כולל הופעה של תיסלם, הפך לבית משרדים מכוער. ואם הלנדמארק ההיסטורי הזה גולח, איזה סנטימטים יהיו לי לקולנוע דיזנגוף שהיה חפור במרתפי דיזנגוף סנטר? כלום.

2.

נדל״ן תמיד ינצח תרבות. בעלי בתי קולנוע עוסקים בתרבות, אמנות ובידור, אבל למעשה הביזנס העיקרי שלהם הוא נדל״ן. קולנוע, בואו נודה, הוא רק תחביב. בתי קולנוע יושבים על שטחי אדמה עצומים, שעולים כסף. תשרטטו מפה של התנועה של אולמות הקולנוע בישראל בעשרים השנים האחרונות, ותוכלו לקבל מושג לגבי תנודות מחירי הנדל״ן: ממרכזי הערים, אל הקניונים בפאתי הערים, ומהקניונים, אל השדות הריקים שמחוץ לערים, שם מוקמים המגה-פלקסים – שדות רמת השרון, חולות ראשון לציון, גבעות ירושלים. בעלי בתי הקולנוע, שמבינים שהנדל״ן הוא הדבר היציב באמת במודל העסקי שלהם, לא מסתפקים באדמת ישראל. חברת תיאטראות ישראל מחזיקה היכלי קולנוע במזרח אירופה, ואנשי סינמה סיטי מחזיקים בתי קולנוע בספרד ובפורטוגל. קולנוע זה נחמד ונוצץ, אבל למרות שבעל בית הקולנוע הוא כמעט תמיד האיש היחיד בשרשרת שכמעט אף פעם לא יפסיד כסף, עדיין אנחנו זקוקים לסגירתו של בית קולנוע ותיק כדי להיזכר שהכסף האמיתי לא נמצא באמנות, אלא באדמה.

3.

מישהו שם הרים ידיים. עם כל ההבנה המציאותית מדי על כך שזה הכל עסקים והכל בר חלוף, קשה לי לנער את התחושה שמישהו בהנהלת רשת רב חן פשוט הרים ידיים מקולנוע גת. זו פשוט היתה עבודה קשה מדי. אבל, מנקודת המבט שלי, כשכן, וכמי שחלף יום יום על פני המקום, גת היה קולנוע שעבד. זה היה קולנוע נדיר בנוף הישראלי, עם קהל מובחן, שידע לזהות את הסרטים התאימים, סרטים מסחריים, אבל הפונים לטעם מבוגר יותר. צריך לזכור, ״טיטאניק״ ו״אווטאר״ ריסקו שם קופות. ואך לפני שנה ציינתי בסיפוק ובמחמאות, ש״מלון גרנד בודפשט״ עבד בו מצוין. כשהגיע לשם הסרט הנכון, תושבי כל האיזור הגיעו, ברגל וברכב (והייתי יודע לתזמן את דקות חיפושי החניה שלי בשכונה על פי זהות הסרט המוצג בקולנוע. להיט בגת הפך את אתגר החניה למפרך עוד יותר). אבל בקולנוע בעל מסך בודד צריך למצוא את הסרט הזה, וזה דורש יכולת קליעה, וריכוז, וסבלנות, כל מה שכבר אין למנהלים. להבדיל מהפצת הרסס של המגה-פלקסים: מציגים הכל, וגם לסרטים הקטנים לבסוף יגיעו, ברגע שלגדולים ייגמרו הכרטיסים. גת היה בוטיק אחרון בעידן של סופרמרקטים. שמתי לב לכך שהנהלת הרשת הורידה ת גת בדרגה לפני חמש שנים, אחרי שהסתיים השיפוץ של קולנוע רב חן בכיכר דיזנגוף, והוא הפך להיות הקולנוע המוביל בעיר. לגת, שהיה קולנוע של פרמיירות ושל הסרטים הבכירים, התחילו להביא את השאריות. זה היה מהלך כל כך שקוף למראה, שכבר אז היה ברור שמישהו כאן מתחיל לתכנן עתיד אחר למקום הזה. ייבשו אותו.

גת גם היה יעד מועדף לפרמיירות ולהקרנות מוקדמות. איכשהו נדמה לי שבתור אולם החגיגות של הקולנוע בישראל אפשר היה להחזיק אותו בחיים. תגידו ״גדול מדי?״, ובכן: בסינמה סיטי גלילות עומד להיפתח אולם חדש בן כ-900 מושבים, כפול מקולנוע גת. בסינמה סיטי ירושלים הוקם אולם עם כ-450 מושבים, כמו קולנוע גת. הנחת העבודה היא שיש אירועים, כנסים, טקסים, פרסים, הופעות, עולם של קהל שקשור במישרין או בעקיפין לקולנוע ושצריך אולם להושיב בו את כולם. אפשר היה ללכת לכיוון הזה עם גת, אבל הוחלט שלא. זו לא רק החלטה עסקית או ניהולית, זו גם ההבנה שחוץ ממי שגר ברחוב, ועוד כמה עיתונאי קולנוע, אף אחד ברשת שניהלה את המקום לא ראה בו מקום ״מיתולוגי״. אבל הנקודה הזאת דווקא מובילה אותנו להכרה עגומה יותר:

4.

אין סרטים. קולנוע גת, כאמור, ידע להביא קהל כשזה זיהה מולו את הסרט הנכון. ״בירדמן״, למשל. ״מלון גרנד בודפשט״. אפילו ״האשה בזהב״, הסרט האחרון שהוקרן בו לפני הסגירה, היה כזה. קהל איכותי, מבוגר, סבלני, שרוצה בידור, אבל לא רעש. הבעיה היא שהוליווד כבר לא עושה סרטים כאלה. קראוד-פליזרים חכמים. זה בעצם השינוי הכי גדול שעבר על קולנוע גת בעשר השנים האחרונות. הוליווד זנחה לחלוטין את בני ה-30 ומעלה ופונה ליצור אך ורק סרטי קומיקס. סרטים רומנטיים? עדינים? גם את אלה הוליווד מוציאה עכשיו רק לבני ובנות נוער, כמו ״אשמת הכוכבים״ (ולהם אין בעיה עם מולטיפלקסים). אנחנו רואים את זה בשנים האחרונות בעונת האוסקר: הוליווד הרימה ידיים מסרטי איכות בוגרים. היא משאירה את זה לבריטים, או למפיקים העצמאיים. גת היה קולנוע של אוסקרים, אבל אלה הפסיקו להגיע. תוסיפו לכך גם את התחרות המרה בין המפיצים בארץ. צריך לזכור: רשתות הקולנוע בישראל הן גם בעלות חברות הפצה, כלומר שברוב המקרים בגת יוצגו הסרטים של חברת פורום פילם, שנמצאת באותה בעלות עם בעל בית הקולנוע. קולנוע גת היה יכול להיות בית נהדר לסרטים כמו ״משחקי החיקוי״ או ״המילים הטובות״, אבל הם שייכים למפיצים אחרים, מתחרים (למען ההגינות, בשנים האחרונות הוצגו בגת גם סרטים של מפיצים אחרים, בעיקר יונייטד קינג, אבל את אופי ההסכמים בין החברות האלה לעולם לא נדע, ואני בספק אם חשיבה רפרטוארית עמדה במרכזה). במילים אחרות: הקהל של קולנוע גת פשוט עבר לקולנוע לב.

5.

איפה הצופים? תעשיית הקולנוע הישראלית חיה בתוך פרדוקס. מצד אחד, נדמה לנו שבתי קולנוע נסגרים בלי הרף, אבל מצד שני, המציאות היא שכמות המסכים בישראל רק עולה, בזכות העובדה שעוד ועוד מתחמי יס פלאנט, גלובוס מקס וסינמה סיטי (ראו נתונים בהמשך). מצד אחד, מדברים על היחלשות הקולנוע, אבל מצד שני, בישראל כמות הכרטיסים הנמכרת לסרטים נמצאת בעלייה מתמדת בארבע השנים האחרונות. מנקודת מבט גלובלית, ישראל היא אנומליה. הסיבה לכך היא שתעשיית הקולנוע הישראלית עדיין לא פיצחה את המודלים לצפייה ביתית, בדמות אתרי צפיה על פי דרישה כמו נטפליקס ואמזון (עד כמה ישראל מפגרת מאחורי אמריקה? ובכן, מחוץ לקולנוע גת יש עדיין וידיאומט). אבל המציאות היא, שהקולנוע בעולם וגם בישראל פונה יותר ויותר אל בני הנוער ואל הקהל הצעיר, כי הם עדיין יוצאים, הם לא מהססים להיכנס למכונית ולנסות למתחמי הבילוי מחוץ לעיר, הנוסטלגיה של לרדת אל הקולנוע בכפכפים זרה להם. הקהל המבוגר הוא זה שמתחיל לוותר על הקולנוע, והסגירה של גת היא הביטוי לכך. גם זה, חלק מעונות השנה של תעשיית הקולנוע. בכל פעם הקולנוע מתגלגל לתוך גוף אחר: פעם הוא אילם, פעם הוא ענק, פעם הוא תלת מימדי, ועכשיו נראה שהקולנוע הולך להתפצל לשני סוגים: שוברי הקופות הגדולים על מסכי הענק, וסרטי האיכות הקטנים והעדינים, שעיקר הצפייה בהם תהיה בבית, על מסכי הלד ההולכים וגדלים שבסלון שלנו. אין מה לבכות או לזעוק, ככה זה. ובעוד 20-30 שנה, גם זה ישתנה. כשם שהקולנוע לא מת כשנוסף לו פסקול, ולא מת כשנוסף לו צבע, ולא מת כשהוא עבר להקרנה על מסך רחב, ולא מת כשהוא נהיה דיגיטלי, כך הוא לא ימות כשנצפה בו בעיקר בבית.

הריסת קולנוע תל אביב ב-2010. צילום: יניב אידלשטיין

6.

אז מה עושים? על פי בעלי העסקים בסביבה, את מקומו של קולנוע גת יחליף מכון כושר (פחות או יותר בית העסק היחיד שיכול לפעול מתחת לאדמה, חוץ מקולנוע). קולנוע פאר הפך למכון כושר, וקולנוע בן יהודה הפך למכון כושר. זאת להבדיל מבית הקולנוע מדור אחד אחורה – אורלי, מוגרבי, אופיר – שהפכו למגרשי חניה. בהוליווד כבר מזמן יודעים שאת הסרטים הנשלחים לחברי האקדמיה לקראת האוסקר הם רואים בעיקר כשהם על ההליכון. ואם ממילא אנחנו לא נזוז מהבית, גם כדי לראות סרטים, צריך יותר ויותר מכוני כושר כדי שלא נתנוון. כל דור מקבל את מה שהוא צריך.

============

נסגרים?! כמות בתי הקולנוע דווקא עולה

(הנתונים לקוחים מתוך אתר משרד התרבות)

2011: 271 אולמות קולנוע

2012: 281 אולמות קולנוע

2013: 278 אולמות קולנוע

2014: 303 אולמות קולנוע

(ב-2015 נפתחו מתחמי ענק בירושלים, כפר סבא ופתח תקווה עם כ-50 אולמות יחד).

מספר המושבים בכל בתי הקולנוע בישראל:

44,000

נסגרו בתל אביב בשנים האחרונות:

קולנוע אופרה (5 אולמות)

קולנוע דיזנגוף (3 אולמות)

קולנוע גת (אולם אחד)

אורלנדו סינמה (3 אולמות בבית ציוני אמריקה ובמוזיאון א״י)

נפתחו בתל אביב באותן שנים:

3 אולמות בסינמטק תל אביב

3 אולמות של אורלנדו סינמה (בית ציוני אמריקה, מוזיאון ארץ ישראל, שגם נסגרו בינתיים)

מי הפריפריה?

מספר אולמות קולנוע בתל אביב:

21

מספר אולמות הקולנוע בראשון לציון:

47

ציוץ