״הצרפתי״

הוליווד יצאה לפגרת קיץ. עד אמצע ספטמבר, עד שיתחילו הבכורות הגדולות של הפסטיבלים בוונציה ובטורונטו, לא צפוי להגיע שום סרט גדול, משמעותי או לפחות כזה שאנחנו ממש מחכים לו. זו ההזדמנות של המפיצים להוציא למסכים, ובכמויות עצומות, את הסרטים הקטנים יותר. רובם זניחים, אבל פה ושם אפשר למצוא כמה הברקות מפתיעות. הנה שני סרטים שיוצאים בסוף השבוע, אחד צרפתי השני ניו זילנדי, שני הוקרנו בבכורה בפסטיבל טורונטו 2014. שניהם נמשכים שעתיים וקצת. שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. שניהם לא רעים.

״הצרפתי״

הסרט הזה נקרא ״La French״. בעברית תרגמו אותו נכון: ״הצרפתי״. אבל באמריקה בחרו לקרוא לו ״הקשר״. וכך, תרגומי העולם חשפו את עלילת הסרט, העוסקת בפרשה הידועה בתור ״הקשר הצרפתי״, אחת מרשתות הפשע והסמים הגדולות שפעלו על ציר מרסיי-ניו יורק-שיקגו בשנות הששים והשבעים. הבעיה היא שכבר נעשה סרט בשם ״הקשר הצרפתי״, והוא אפילו זכה באוסקר, אז סרט נוסף העוסק באותה פרשה צריך להתמודד עם שתי בעיות. האחת, השם ״הקשר הצרפתי״ כבר תפוס. השניה, כל מי שיכתוב על הסרט יתחיל בהשוואה עם ״הקשר הצרפתי״ של וויליאם פרידקין מ-1971, הנחשב לאחת יצירות המופת של סרטי הפשע והפעולה. והשוואה כזאת תמיד תהיה לטובת הראשון.

אז בואו נתחיל משם. ראשית, אם יש סרט אמריקאי שהסרט ״הצרפתי״ יכול להיות מושווה אליו הוא דווקא ״הקשר הצרפתי 2״. ״הקשר הצרפתי״ הראשון מתרחש בעיקר בניו יורק והוא צולם בשעה שרשת הפשע הזאת עדיין היתה בשיא פעילותה, והוא בוחר ליצור סרט בהשראת פעולה אחת של משטרת ניו יורק לסיכול הברחת סמים לתוך גבולות ארצות הברית. ״הצרפתי״, לעומת זאת, עוסק בצד הצרפתי של הקשר הצרפתי, ובעיקר בחוקר המשטרה (בגילומו של ז׳אן דוז׳ארדן מ״הארטיסט״) שרודף כמעט 20 שנה אחרי אחד מראשי סינדיקט הפשע. וגם זאת צריך לדעת: למרות שתתקשו למצוא סרט אמריקאי העוסק בעולם הפשע של שנות השבעים שלא יזכיר באופן כזה או אחר את חבורת הקשר הצרפתי, רק ״הצרפתי״ מנסה לספר את הסיפור המלא, הנמשך – כפי שמעיד הפסקול – עמוק לתוך שנות השמונים.

סדריק חימנז, בסרטו הראשון כבמאי, מביים סרט שבראש ובראשונה אפשר להכתיר אותו כמעניין. הוא לא סרט נטול בעיות או מהמורות, אבל יש בו משהו מרתק. קצת למעלה משעתיים הסוקרות כמעט 20 שנה של מצוד בין חתול ועכבר, בין חוקר ובין פושע. ודווקא ״הקשר הצרפתי״ לא נראה כמו מושא ההשראה שלו, אלא יותר ״היט״, סרטו של מייקל מאן מ-1995. יש משהו מהעולם הקולנועי המלוטש של מאן ב״הצרפתי״, ועם מבנה שבהחלט נראה מושפע מ״היט״, ובעיקר העלילה שמזגזגת בין השוטר ובין הפושע, ונעה סביב סצינת ציר מצוינת שמגיעה בול באמצע, והיא אחת היחידות בסרט בה השניים נפגשים פנים מול פנים.

אם יש בעיה מרכזית ב״הצרפתי״ היא שחימנז מחליף סרט כל כמה דקות. הוא לא מפסיק לחפש את מי לחקות. הפסקול, למשל, נשמע כאילו הוא נגנב מטייפ הקסטות של טרנטינו. לא היה שם שיר שלא שמענו קודם באחד מסרטיו, מה שגורם לסרט להיראות קצת כמו מחווה ריקה. השראה חיובית יותר נראה שחימנז שאב מעמיתו הצרפתי אוליבייה אסיאס, שביים את ״קרלוס״, שיש דימיון סגנוני ותסריטאי רב ביניהם.

למרות יד בוטחת וסרט שנראה עשוי כמו-פעם, כמו מותחני הפשע של שנות השבעים, קשה שלא להעלות כמה שאלות לגבי הבחירות של חימנז. למשך רוב הסרט השאלה הכי ברורה שנשאלת היא למה לספר את סיפורו של חוקר המשטרה? למה הוא הדמות שמובילה את הסרט? כשברור לכל אורך הסרט שהדמות של תני זאמפה, הגנגסטר הראשי, היא זו שבאמת מרתקת את הבמאי. כל הסצינות שלו טובות יותר, נראה שהבמאי מוקסם ממנו, והוא הופך את ״הצרפתי״ למה שהוא באמת: סרט גנגסטרים מושחת, מעין ״פני צלקת״ קורסיקני, כשסצינות השוטר מגיעות כמעט ככורח ומהוות אנטי-קליימקס. אבל עבור חימנז זה כנראה לב הסרט, הצגת העולם המקביל של החוקר ושל הפושע, להציג את שניהם כאנשי משפחה, שמנסים לשווא להפריד בין העבודה שלהם ובין חייהם הפרטיים. חימנז אפילו מלהק לשני התפקידים הראשיים שחקנים בעלי קווי מתאר דומים – ז׳אן דוז׳ארדן הוא החוקר, ז׳יל ללוש הוא הגנגסטר. יש להם אותה תסרוקת, אותן פיאות צד, ולרוב גם אותם בגדים. למעט המצח הגבוה של ללוש, בצילום מרחוק קשה להבדיל ביניהם, וקשה להכריע האם זו הברקה שנועדה לגרום לנו להתבלבל ביניהם ולהבין ששניהם שני צדדים של אותו מטבע ושגורלו של האחד יהיה תמיד כרוך בגורלו של השני, או שזו טעות ליהוק שרק גורמת, למשך כמעט חצי סרט, להתבלבל ביניהם.

אבל הגנגסטר, האיש שהינדס את כל הדבר הזה שנקרא הקשר הצרפתי, הוא הדבר הבאמת מעניין בסרט. יש משהו כריזמטי בדמות שלו, קיסר חסר רחמים שמצליח לפצח את הנתיב לפשעים מושלמים ולכסף ענק על ידי שימוש באלימות קיצונית – כל מי שעומד לשניה בדרכו מחוסל. הוא מצליח לכבוש את העולם עם הסמים שהוא מבריח בתוך מכוניות, וגם הוא, כמו בכל אפוס גנגסטרים, מגלה שיש רגע שבו בבת אחת אתה יוצא מהאופנה והאימפריה שבנית מתפוררת, לבנה לבנה, מהסיבות הכי מטופשות. לפני רגע היית השליט, ופתאום אתה רואה איך האימפריה שלך נכבשת על ידי אחרים. רק במערכה האחרונה והמצוינת של הסרט, המערכה שהיא למעשה סיבת קיומו, מתחוורת לנו הסיבה לכך שדווקא החוקר הוא גיבור הסרט. זה מגיע קצת מאוחר, אבל זה אפקטיבי. ״הצרפתי״ הוא סרט עם עליות וירידות, אבל הסוף שלו משובח.

תהיה: ז׳אן דוז׳ארדן ומישל הזנוויציוס שיתפו פעולה בשתי קומדיות ריגול נהדרות ואז ב״הארטיסט״, עליו שניהם זכו באוסקר. ואז שני האנשים המצחיקים האלה נהיו כבדים. הזווניציוס ביים את דרמת המלחמה העגומה ״החיפוש״ ועכשיו דוז׳ארדן מגלם חוקר באפוס משטרה רציני עד כאב. זה מה שאוסקר עושה לאנשים? רצינות יתר?

״פרש בודד״

״פרש בודד״

תוך כדי הצפייה ב״פרש בודד״, הזוכה הגדול בפרסי האקדמיה לקולנוע של ניו זילנד בשנה שעברה, פתאום היכתה בי הארה: מעולם לא ראיתי סרט שחמט רע. איך זה יתכן? האם מי שעושה סרטי שחמט הוא בהכרח שחקן שח ולכן הוא תמיד יהיה חכם יותר מהבמאי הממוצע? אולי שחמט היא מטאפורה מושלמת וקולנועית שעדיין לא הפכה לקלישאה? תכף נוכל לבדוק אם התיאוריה הזאת עומדת כשיגיע ארצה סרט השח ״לשבור את הכלים״, על בובי פישר. אבל עד אז, ״פרש בודד״ (״The Dark Horse״) – שגרם לי לחשוב שוב ושוב ובאהדה גדולה על ״פרש״ ("Fresh״) של בועז יכין – הוא הפתעה נעימה (למרות המגרעת העיקרית שלו, אורכו).

זהו סיפורו האמיתי של ג׳נסיס פוטיני, ניו זילנדי ממוצא מאורי, שהיה אלוף שח לפני שנכנע למחלת הנפש הבי-פולארית שהביאה לאישפוזו. כשהוא יוצא מבית החולים הוא מחליט לאמן חבורת נערים ולהביא אותם לאליפות הנוער באוקלנד, ניו זילנד. עיקר הסרט מספר על הקשר שלו עם אחיין שלו, שאביו רוצה שהוא יצטרף לכנופיה, שתקשיח אותו, אבל הנער בן ה-15 נמשך דווקא לשח. הרגעים היפים בסיפור הזה הם אלה שאנחנו מצפים למצוא בסרט שח: עימות בין שחור ולבן, ומחשבה טקטית להשגת נצחונות, הקרבת מלכה לטובת הצלת המלך. החידוש ב״פרש בודד״ הוא שגיבור הסרט מצליח להלהיב את הנערים מעולם השח בכך שהוא הופך את כלי השחמט לגיבורים בסיפור מתוך המיתולוגיה המאורית, ולהפוך את המשחק למעין משל למאבק ולהישרדות של הילידים השחורים בתוך עולם לבן. כמו כל סרט ספורט מעורר השראה המבוסס על סיפור אמיתי, גם כאן יש קלישאות ומוסכמות שהז׳אנר מחייב, אבל הבימוי והכתיבה של ג׳יימס נאפייר רוברטסון (חובב שח מושבע) והמשחק של קליף קרטיס (״הפסנתר״) הופכים את ״פרש בודד״ לסרט צפוי, אבל חכם.

ציוץ