תארו לכם חברה מסחרית שבשנה אחת מצליחה לייצר הכנסות בסך 1.7 מיליון ושנה אחר כך מייצרת חצי מזה. הרי ברור שמרגע שהדוחות הכספיים יתפרסמו הדירקטוריון יעיף את המנכ״ל על כשלונו. בשנה האחרונה הוחלפו שניים מראשות האולפנים בהוליווד, בגלל ירידות בהכנסות, ירידות שהיו קטנות בהרבה, אחוזים בודדים, לא חמישים אחוז. אבל בתעשיית הקולנוע הישראלית זו לא אנומליה אלא חוק טבע: שנה אחת חזקה, שנה אחר כך חצי. זיג-זג. וגם אם יוחלט להדיח את המנכ״ל: מי הוא? אין מנכ״ל לקולנוע הישראלי. וכך, שנה אחרי התוצאות ההיסטוריות של 2014/תשע״ד, עם 1.7 מיליון כרטיסים, ועם ״אפס ביחסי אנוש״ ושלל להיטים נוספים, מגיעה שנת תשע״ה ומושכת את מעצור היד. רק שלושה סרטים עברו את קו מאה אלף הכרטיסים בקופות, ואף אחד מהם לא חצה את ה-200,000. המזל הגדול של תשע״ה הוא ששלושה-ארבעה מהסרטים הטובים שהתחרו בפרסי אופיר לפני שנה הופצו אחרי ראש השנה, אז השנה הקלנדרית העברית מכילה כמה וכמה יצירות מופת, ביניהם את אחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם השנה.

סיכום השנה בקולנוע ובפסקולים הישראליים בפודקאסט שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

כמדי ראש השנה, אני מסכם את שנת הקולנוע הישראלי על ידי חלוקת פרסים (וירטואליים), שאני מכנה בשם ״אצבע הזהב״. השנה אנחנו עושים את זה בפעם התשיעית, במסורת שהושקה בראש השנה 2006 ב״פנאי פלוס״ (לקריאת כל המדורים הקודמים היכנסו לכאן). להבדיל מפרסי אופיר, את סיכום השנה שלי אני עושה אך ורק בין סרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בין ראש השנה הקודם, לראש השנה הנוכחי. בסוף הפוסט תמצאו את רשימת 25 הסרטים העלילתיים שהופצו השנה, וגם את מצעד הסרטים על פי מכירות הכרטיסים שלהם. אבל לפני כן, בואו נחלק פרסים:

פרס אצבע הזהב לסרט הטוב ביותר:

״המילים הטובות״, במאי: שמי זרחין

זה הסרט שכתבתי עליו הכי הרבה מילים (טובות, מן הסתם), השנה. הקדמה (שמחברת בין ״לילסדה״, סרטו הראשון של זרחין, שחגג השנה יום הולדת 20, ובין סרטו האחרון, שסוגר ביניהם מעגל) ואז ביקורת, ואז הפסקול, ואז שיחה עם הצלם. הקופרודוקציה הישראלית-קנדית הזאת לקחה תסריט מעולה (ע״ע) ונתנה לבמאי כלים ליצור סרט קצבי שנע מחיוך ועד לדמע. יש בסרט הזה משהו שנוגע בי עמוק, משהו במילים שלו, ובתקריבים שלו.

פרס אצבע הזהב לבימוי:

נדב לפיד, ״הגננת״

״הגננת״ הפך בשנה וחצי האחרונות לאחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם, ונדב לפיד הפך בזכות הסרט הזה דווקא לבמאי בעל שם עולמי. זה התחיל אמנם עם ״השוטר״, סרטו הראשון, אבל מי שנרתע מהניסוי הפורמליסטי הקיצוני של ״השוטר״ לא היה שלא להיות מרותק מ״הגננת״, עם המבנה ה(לכאורה) יותר סטנדרטי שלו, ועם עלילה שנעה בין מותחן ובין מאמר הגותי על תפקידה (או אין אונותה) של האמנות הגבוהה, הבלתי בידורית, בחברה כמו ישראל. הנושא הזה, של הקושי הבלתי נסבל להיות אמן, הוא מוטיב מפתיע שחזר השנה גם ב״יונה״ של ניר ברגמן וגם ב״בורג״ של שירה גפן.

פרס אצבע הזהב לסרט ביכורים:

״את לי לילה״, אסף קורמן

בסרטים הישראליים שאני הכי אוהב יש מימד מסוים של כישוף. כל התבנית שלי מכווננת להעדפת סרטים אמריקאים עם חיזרים ומפלצות. בישראל? עדיין המציאות נושכת. ואז כשסרט מצליח להבקיע את חומת ההתנגדות שלי אני מנסה להבין איך זה קרה. זה הוא? זה אני? אין כלום במרכיבים של ״את לי לילה״ – פיגור שכלי, מצוקה כלכלית, הזנחה, מציאות קשה – שגרם לי לשער שאוהב את הסרט הזה. אבל כשצפיתי בו לראשונה, הרגשתי שמסך הקולנוע נופל עליי. יש בסרט הזה עוצמה, וכנות אדירה וממיסת התנגדות, וחוש הומור מפתיע, וכימיה כבירה בין שתי שחקניות.

מקום שני: ״בן זקן״, אפרת כורם.

פרס אצבע הזהב לתסריט:

״המילים הטובות״, שמי זרחין

שמי זרחין הוא אחד התסריטאים הטובים של הקולנוע הישראלי. התסריטים שלו הם בית ספר. כשאני מביט לאחור על ששת סרטיו, אני נזכר שגם כשלא אהבתי את הסרט, אהבתי את התסריט. ״המילים הטובות״ אולי לא וירטואוזי בכתיבתו כמו ״העולם מצחיק״, אבל הוא מבריק בעיקר בפטיש שיש לסרט הזה עם מילים, ובדמות הראשית שהיתה הדמות האהובה עליי בקולנוע השנה (בכל שפה).

מקום שני: ״מיתה טובה״, טל גרניט ושרון מימון

פרס אצבע הזהב לתגלית השנה:

שירה האס, ״פרינסס״

את שירה האס פגשנו השנה פעמיים בקולנוע: בתפקיד הראשי ב״פרינסס״ ובתפקיד קטן ב״סיפור על אהבה וחושך״. אבל ההופעה שלה ב״פרינסס״ היא זו שבלטה. הצפייה בה בסרט גרמה לי למעין התקף חרדה, דאגה אמיתית, קשה מנשוא, לגורלה של הדמות.

מקום שני: נעמי לבוב, ״יונה״.

פרס אצבע הזהב לצילום:

״סיפור על אהבה וחושך״, סלבומיר אידזיאק

זו היתה שנה גדולה לצלמים פולנים בסרטים ישראליים (של במאיות). טלי שלום עזר הביאה את ראדק לאדצ׳וק, מי שצילם אחר כך (ובתיווכה) את סרט האימה האוסטרלי ״הבבדוק״. נטלי פורטמן הביאה את סלבומיר אידזיאק, הצלם של ״גטקה״ ושל ״בלק הוק דאון״, אבל לצורך העניין הוא הגיע ארצה בתור הצלם של קישלובסקי. את ״סיפור על אהבה וחושך״ הגדרתי כ״קונצ׳רטו לצלם״. זה סרט שהשפה שלו נמצאת בצילום, בגוונים ההולכים ומתכהים, בפוקוס שהולך ומתרכך, בזוויות ההולכות ונוטות.

מקום שני: ״מיתה טובה״, טובי הוכשטיין (ובכנות, היה לא פשוט להכריע. שני הצלמים צילמו את ירושלים באופן פנומנלי).

פרס אצבע הזהב לשחקנית:

רותם זיסמן כהן, ״המילים הטובות״; לירון בן-שלוש, ״את לי לילה״

אני מודה, היה לי קשה להכריע. רותם זיסמן כהן היא השחקנית הכי טובה כרגע בקולנוע, וזו הפעם השלישית שהיא זוכה בתואר ״שחקנית השנה״ של ״סינמסקופ״: ב-2011 על ״בין השמשות״ וב-2012 על ״המשגיחים״ ו״העולם מצחיק״. וזה הפרס השלישי ל״המילים הטובות״ בטקס הזה. ומה עם גיוון? מצד שני, כשאני חושב על תפקיד שיש בו חשמל, תפקיד שעושה סרט, אני לא יכול להתעלם ממה שעשתה לירון בן-שלוש ב״את לי לילה״. התפקיד של דאנה איבגי היה אולי קשה יותר פיזית, אבל את המהלך הרגשי הרגשנו דרך בן-שלוש (שגם כתבה את התסריט). אז תיקו בין שתיהן.

פרס אצבע הזהב לשחקן:

ליאור אשכנזי, ״הקפות״

לא ממש אהבתי את ״הקפות״, סרט הביכורים של לי גילת. למעט כמה סצינות, משהו בסרט לא התחבר לי, ולחלוטין לא הבנתי את הסיפור המרכזי עם הילד שמפיל את ספר התורה. אבל היתה שם דמות משנה, שמבחינתי היתה יכולה וצריכה להחזיק את הסרט: דמות האבא, שגילם ליאור אשכנזי. בתוך העולם הנשי מאוד של הסרט, זו דמות גברית שטובעת בתוך חוסר אונים. נדמה לי, בסופו של דבר, שלא התחברתי לסרט כי הדמות שלו היתה משנית מדי.

מקום שני: זאב רווח, ״מיתה טובה״

פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:

״איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן״?, דבורית שרגל

איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם. ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאות הספרים זיהו את הפוטנציאל והוציאו מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט. האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים. הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ״ולווט אנדרגראונד״, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי ש״ולווט אנדרגראונד״ הוא מעין אח גדול של ״סינמסקופ״, ומבאס לי בשכונה בלעדיו.

 

סרטי השנה העברית של ״סינמסקופ״ לתשע״ה:

1. ״המילים טובות״

2. ״הגננת״

3. ״סיפור על אהבה וחושך״

4. ״את לי לילה״

5. ״מיתה טובה״

6. ״בורג״

7. ״פרינסס״

8. ״בן זקן״

9. ״יונה״

שתי הערות: א. לא הצלחתי למצוא עשרה סרטים טובים השנה. ב. חמישה מתוך התשעה בוימו על ידי נשים (לבד או במשותף). לא יודע מה זה אומר, מלבד העובדה שזה עדיין נתוך שצריך לציין.

 

הסרטים הישראליים הכי נצפים בתשע״ה:

״המילים הטובות״: 160,000 כרטיסים

״מיתה טובה״: 130,000 כרטיסים

״איביזה״: 120,000 כרטיסים

״את לי לילה״: 80,000 כרטיסים

״תפוחים מן המדבר״: 80,000 כרטיסים*

״ערבים רוקדים״: 60,000 כרטיסים

״סיפור על אהבה וחושך״: 35,000 כרטיסים**

״הקפות״: 25,000 כרטיסים

״הגננת״: 20,000 כרטיסים

״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״: 11,000 כרטיסים

״10% ילדה שלי״: 10,000 כרטיסים

הערות:

*) ההצלחה המפתיעה של השנה. ״תפוחים מן המדבר״ של אריק לובצקי ומתי הררי, מכר 80,000 כרטיסים. מודה: לא ראיתי את הסרט.

**) הנתון הזה מייצג שבוע אחד בלבד בבתי הקולנוע, בעיקר בזכות ההיענות הגבוהה מאוד לסרט ביום הקולנוע הישראלי. המספר הסופי מן הסתם יהיה גבוה יותר.

 

הסרטים הישראליים שהופצו בשנת תשע״ה:

״מיתה טובה״

״מנפאואר״

״האם זה אתה״

״ערבים רוקדים״

״הלוויה בצהריים״

״יונה״

״שקופים״

״את לי לילה״

״הגננת״

״בן זקן״

״פרינסס״

״פנסיון פראכט״

״צילי״

״בורג״

״תפוחים מן המדבר״

״המילים הטובות״

״הקפות״

״גויאבות״

״10% ילדה שלי״

״איביזה״

״טוביאנסקי״

״אני לא מאמין, אני רובוט?!״

״מה כבר יכול לקרות?!״

״סיפור על אהבה וחושך״

״פלאפל אטומי״

==============

25 סרטים

7 סרטים של במאיות

10 סרטי ביכורים