״הביקור״. מבצע סבתא

שלושה סרטים חדשים עולים בסוף השבוע הזה, ובשלושתם יש רעיונות דומים העוסקים במשפחות ובמלחמות – אחד אמריקאי, אחד צרפתי, אחד ישראלי.

״הביקור״ (אמריקאי)

ההלם הגדול מ״הביקור״ היא העובדה שיש עדיין מפיקים שנותנים למ. נייט שמאלאן רשות לכתוב ולביים סרטים. שאמאלאן הוא אחד הכוחות המאכזבים בתעשיית הקולנוע האמריקאית: אחרי שני להיטי ענק (״החוש השישי״ ו״סיינס״) וסרט מעניין אחד (״בלתי שביר״, ככל הנראה סרטו הטוב ביותר, והיחיד שמחזיק צפיות חוזרות), שאמאלאן העביר את 15 השנים האחרונות ביצירת סרטים בינוניים ומטה, שלאט לאט שחקו כל אשראי שהיה לו, אצל הקהל ואצל הבוסים. מה שנותר לו, וזה די עצוב האמת, הוא ללכת לעבוד אצל ג׳ייסון בלום, מעין רוג׳ר קורמן של ימינו, שמפיק סרטי אימה מהירים וזולים (״פעילות על טבעית״, ״הרוע שבפנים״). עוד דבר עצוב: ״הביקור״ הוא כניעתו של שאמאלאן לז׳אנר המאוס ביותר של זמננו: סרטי הFound-Footage, כלומר הסרטים שנראה כאילו צולמו באמת על ידי הדמויות בסרט שהשאירו אחריהם תיעוד של אירועים נוראיים ואלימים שקרו להם. זה ז׳אנר שאני דוחה מעליי באופן קטגורי, לא רוצה אותו. הוא מכוער והוא נדוש. ומבלי להסגיר דבר שייחשב כספוילר רק אומר שמי שייראה את ״הביקור״ ויגיע לסופו, יבין גם שהשימוש בסוגת הfound-footage בסרט הזה היא או החלטה מטומטמת, או החלטה שרלטנית (ומה הכי מדכא? שאת הסרט צילמה מריס אלברטי, הצלמת הקבועה של טוד היינז ואלכס גיבני – שצריכה כאן לצלם כמו בת 15 לא מאוד מוכשרת. תנחומיי גם לעורך שהיה צריך להתמודד עם אותה משימה, לערוך כמו ילדה בת 15, שאנחנו מבינים מהצפייה בסרט שהיא קולנוענית ממש גרועה, אבל היא זו שאחראית על כל מה שאנחנו רואים).

העניין היחיד שיש בסרט הוא הרעיון העלילתי שבבסיסו. יש לו פיץ׳ לא רע בכלל. אבל זה גורם לי לחשוב על כך ששאמאלאן תמיד היה איש עם רעיונות סיפוריים מעניינים, שנהרסו על ידי בימוי בינוני ומאכזב. במילים אחרות: שאמאלאן צריך להפוך להיות סטיבן קינג, ולהתחיל לכתוב ספרי אימה, שיהיו רבי מכר, ואז יעובדו לסרטים על ידי במאים טובים ממנו.

אחת ההברקות התסריטאיות של הסרט, אותה אנחנו מבינים בדיעבד, יכולה להיחשב ספוילר, אז אני מגיש אותה כאן ברמיזה באותיות לבנות, לטובת מי שראה את הסרט או מי שספוילרים לא מפריעים לו:

בסרטי אימה, בכל פעם שקורה משהו משונה, הגיבורים מבקשים הסבר מהאנשים המשונים, והם מורחים אותם עם איזשהו סיפור שאנחנו מבינים שהוא שקר שנועד להסתיר משהו הרבה יותר ביזארי. העניין ב״הביקור״ הוא שבסוף הסרט, כשזהותם של הקשישים נחשפת, אנחנו מבינים שכל מה שהם אמרו לילדים היה אמת. כלומר, שאין כאן שום עניין על טבעי, אלא אך ורק פסיכו-גריאטרי.

״הביקור״ הוא מעין אגדת ״עמי ותמי״ לימינו. אח ואחות, היא בת 15, הוא בן 13, היא רוצה להיות במאית, הוא רוצה להיות ראפר, והם מגלים שמשפחה זה דבר מבאס. אביהם עזב אותם, אמם לא ממש מתפקדת, והם נשלחים לחופשה אצל סבא ובבתא, אותם הם מעולם לא פגשו, ומגלים ששני הקשישים המשונים האלה מנסים ככל הנראה להרוג אותם. בזמן הזה, הנערה מחליטה לתעד את הביקור בשתי מצלמותיה ואנחנו מגלים שהדבר הכי מפחיד בסרט הם טלטולי המצלמה בעת ריצה וזוויות הצילום העקומות. בין לבין שאמאלאן מספר לנו סיפור די דוחה על קיא והפרשות וחיתולים למבוגרים. ברמה העלילתית, יש מידה מסוימת של מקוריות סאדיסטית בלספר סיפור שבו שני ילדים נמצאים בסכנת חיים מידי שני קרובי משפחה. אבל כל רעיון טוב ומקורי שיש בסרט נמעך מתחת לבימוי ששם את הדגש, שוב ושוב, על המגעיל.

״משפחה לא בוחרים״ (צרפתי)

מכירים את ״קרמר נגד קרמר״? ההורים הגרושים שיוצאים מלחמה זה בזו כדי להשיג משמורת על הבן שלהם? אז עכשיו התסריטאים והמחזאים של ״שם פרטי״ חוזרים עם סרט חדש שמציג גרסה הפוכה, נטולת סנטימנטליות, לעלילה ההיא. בסרט, ששמו המקורי הוא ״אמא או אבא״, משפחה דווקא כן בוחרים. ההורים מחליטים להתגרש, ושניהם מחליטים לצאת לשליחות מטעם העבודה, היא בדנמרק, הוא בהאיטי. ומה יהיה עם הילדים? הם מחליטים לתת לילדים לבחור עם מי הם רוצים להיות, ויוצאים למלחמה על חשבון הילדים להוכיח להם כמה כל אחד מהם יהיה הורה גרוע והשני הוא ההורה שכדאי להם להיות אצלו. בעולם שבו הילדים נמצאים מעל הכל, סרט כמו ״משפחה לא בוחרים״ מציג גרסה צינית לזוגיות מודרנית שבה טובתו של המבוגר, והקריירה שלו, קודמת לטובת הילדים. יש בסרט הזה שוט פתיחה מהמם וכמה בדיחות טובות, שמנגנות על האקורד הזה של היפוך התפקידים, שבו ההורים הם אלה שיוצאים משליטה. הבעיה העיקרית היא שגם כאן, ממש כמו ב״הביקור״, זה מידרדר די מהר לכמעט סאדיזם נגד ילדים, כשהקומדיה מאבדת מעוקצה כשאנחנו מבינים ששני גיבורי הסרט הם פשוט אנשים די דוחים.

שאלה: מה הקטע של סרטים צרפתיים עם השיר ״אהבה מודרנית״ של דיוויד בואי?

״פלאפל אטומי״ (ישראלי)

נערה ישראלית ונערה אירנית מגלות באמצעות האינטרנט שיש ביניהן לא מעט מן המשותף, הבעיה היא המבוגרים – שדווקא ממש מתלהבים מהרעיון שתכף תהיה מלחמה. דרור שאול, בסרטו הראשון מאז ״אדמה משוגעת״ מ-2006, מביים קומדיה רועשת, צעקנית ונטולת משמעת או הגיון. בלאגן אטומי היא כותרת נאותה לסרט, שמנסה להיות גם סרט התבגרות וגם סאטירה פוליטית והתוצאה היא פארסה שבה הכל מוצג באופן מוקצן וקריקטורי. זה הומור של מערכונים, שהיה עובד אולי בנתחים קטנים באינטרנט אבל כסרט קולנוע הוא פשוט שבור לרסיסים של דמויות, שלל עלילות משנה, שפע סיטואציות שלא מחליטות האם הן ריאליסטיות או מציאותיות כמו סרט מצויר, שמצליחות להצחיק לעיתים נדירות מדי. הביטו למשל על תמונתו של שי אביבי בראש הפסקה הזאת. גם הרטייה עצמה היא בדיחה מה-זה זולה בימינו, אבל להוסיף על זה גם את הפלאפל על הרטייה כדי להראות לנו כמה הדמות הזאת מורעלת? זה סוג ההומור בסרט. על כל נשפך מלמעלה רוטב סמיך של מוזיקה רעשנית, שאמנם נותנת לסרט קצב אבל רק הופכת אותו לעוד יותר מגושם. מי שציפה ל״מבצע סבתא״ חדש, קיבל ״סימה ועקנין מכשפה״ נוסף(*). מאז ״כידון״ לא נראתה בארץ סרט קומדיה כה שאפתנית וכה מוחמצת.

(*). אני חייב להודות במשהו. בסביבות 2002-2003 קראתי את התסריט של ״סימה ועקנין מכשפה״ וחשבתי שהוא קורע מצחוק. אבל לבסוף הסרט היה מבוים בגסות צעקנית ויסטרית שהעלימה את כל הבדיחות שאהבתי. בגלל שהפקת ״פלאפל אטומי״ הצליחה להשיג די הרבה פרטנרים מהעולם, אני לוקח בחשבון מושכל שעל הנייר זה היה מצחיק בטירוף. אבל, שוב ושוב מתברר, שזה הומור שאי אפשר לביים אותו.

ציוץ