״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. מזהים את כולם?

אם הייתם מאלה שראו ״מאסטר שף״ באדיקות בחודשים האחרונים, החמצתם אירוע. במהלך חודשי הקיץ, במשך עשרה שבועות, שודרה בערוץ 1 סדרה תיעודית שהייתי שותף ליצירתה: ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. שותפיי ליצירה היו המפיק אריק ברנשטיין, הבמאית נואית גבע והתסריטאי שי להב. יחד קיבצנו למעלה מ-150 מיוצרי הקולנוע בישראל ואיתם סיפרנו את סיפורו של הקולנוע הישראלי. בחרנו להתחיל מ-1964 (צפו בפרק הראשון עבור ההסבר לכך) והגענו עד ל״אפס ביחסי אנוש״, 50 שנה אחר כך. כל פרק מכסה בערך חצי עשור, ובצפייה רצופה השינויים הדרמטיים שעברו על הקולנוע הישראלי – ועל הקהל ועל המדינה – מעשור לעשור פתאום נראים גלויים יותר.

הסדרה הזאת לימדה אותי מה זו עבודת צוות. בכל שוט, כל משפט, כל קאט, אני רואה את האינפוט של כל חבריי לצוות. את ראיית העולם הכל כך ייחודית והכה אנושית של נואית גבע, שנמצאת שם בכל בחירה ובכל קאט ובכל מעבר; את העריכה של רון עומר, שהיה צריך לקחת יום חופש מעריכת הפרק הראשון כדי ללכת ולזכות בפרס אופיר על עריכת ״בית לחם״, העריכ  הדחוסה והקצבית שלו בפרקים הראשונים התוו את אופי הסדרה לכל אורך פרקיה; את המוזיקה של רן בגנו, שעזרה להדגיש את העצב האינהרנטי הטבוע בקולנוע הישראלי (ראו את סוף פרק 6 כדי לראות עד כמה המוזיקה שלו מוסיפה לסוף הטראגי והמצמרר של הפרק, בו כל גיבורי הפרק מתים בזה אחר זה); את הכתיבה של שי להב, שידע להכניס קונטקסט חברתי ותרבותי שמסופקני אם אחרים היו שמים לב אליו; לצילום של אלירן קנולר, ששם את התאורה בתוך הפריים, גרם לסדרה לזהור ולהיות באמת חגיגה לעיניים; את עבודת התחקירניות והתחקירנים, שהגישו לנו אוצרות בלומים, גם במרואיינים וגם בחומרי הארכיון הנדירים שנחשפו בעת העבודה על הסדרה; ומעל לכל, את עבודתו של המפיק הראשי, אריק ברנשטיין, שגם גרם לסדרה הזאת לקרות, וגם ניצח על התזמורת הזאת וליהק את כל הצוות הזה, והדבר שאני הכי אסיר תודה לו הוא שהוא גם שיתף אותי בפרויקט הזה. הוא גרם לנו להבין שאנחנו עושים דבר חשוב ומשמעותי, ואולי אפילו חד פעמי (וזה המקום גם לתת את הקרדיט ליואב גינאי ולאנשי ערוץ 1, כולל יונה ויזנטל, שהם המקום היחיד בארץ שסדרה כזאתֿ, בהיקף כזה, היתה יכולה לקרות בו. צריך לתת גם קרדיט לערוץ 1 על כך שמול העובדה שהרייטינג בערוץ לא גבוה, יש להם מערך תמיכה לצפייה בניו מדיה שהוא מהמשובחים ביותר בארץ. וכך קרה, שאת הסדרה הזאת ראו המון אנשים, התגובות עליה היו רבות מספור, ורובם ראו אותה או בהקלטה ביס מקס או און ליין, ביו-טיוב או באתר של ערוץ 1). תחליפו כל אחד מהאנשים האלה ותקבלו סדרה שונה לגמרי. אני אסיר תודה שזה היה הצוות, וזה מה שעשינו יחד בסופו של דבר, סדרה שכל אחד מאיתנו יכול להגיד בקלות שהיא ״הסדרה שלנו״.

ערב השקת הסדרה כתבתי טקסט מקיף על העבודה עליה ועל המסקנות שעלו לנו אחרי מאות ראיונות (קראו כאן). יש מלנכוליה מסוימת בסדרה. כל קולנוען חיפש הצלחה, אבל בהדרגה הבנו שיש משהו מרעיל בהצלחה בישראל. מוריסי שר על זה פעם: ״אנחנו שונאים את זה כשהחברים שלנו מצליחים״. כל מי שמצליח, מתבקש לעזוב את הארץ. רואים את זה בפועל בפרקים 1 עד 4, ומשה איבגי אומר את זה מפורשות בפרק 6. הקולנוע הישראלי התנהל כמשחק סכום אפס: ההצלחה שלך באה על חשבוני.  לכן במשך שנים הקולנוע הישראלי גם היה קצת מועדון סגור. אבל בשנים האחרונות חל שינוי כביר. אני מאלה חושבים שהקולנוע הישראלי של עשר השנים האחרונות, מאז 2004, הוא תור הזהב הגדול שלו, יותר מתור הזהב של שנות ה-70 שרבים מהצופים מתגעגעים אליו. עשר השנים האחרונות הולידו שוברי קופות עצומים, אבל גם יצירות מופת שזכו לפרסים בכירים בעולם (לעיתים שוברי הקופות גם היו יצירות מופת), פתאום יש כמות גדולה של סרטים, ומקום לגיוון – ביצירות וביוצרים.

אם תרצו, יש כאן בעצם שלוש מיני סדרות: פרקים 1-4 העוסקים בתור הזהב הראשון של הקולנוע ישראלי, 1964 עד 1978, השנים אליהם צופים רבים מתגעגעים כשאומרים ״קולנוע ישראלי״, השנים שעוצבו בדמותם של אפרים קישון, אורי זהר ומנחם גולן.

פרקים 7-9 שעוסקים בהתעוררות המדהימה של 15 השנים האחרונות, שרק הלככה להתגרבה והגיעה לשיא בשנה שעברה (2014), תוך כדי עשיית הסדרה, כשהקולנוע הישראלי מצליח גם להצליח בזירה המקומית וגם בזירה הבינלאומית (ולכן כל כך הרבה אנשים רוצים להזיק לו, כי הוא הוכח מדי).

וביניהם, פרקים 5-6, על השנים הקשות של הקולנוע הישראלי, שנות הביניים, שבו הוא חיפש את דרכו בין קולנוע פוליטי לקולנוע אסקפיסטי, והרחיק מעליו את הצופים.

פרק עשר הוא פרק סיכום מיוחד, שמספר את כל 50 השנים האלה מחדש, מנקודת מבט אלטרנטיבית, מעט שמחה ואופטימית יותר.

רגע אחרי שסיכמנו את שנת הקולנוע הישראלי לתשע״ה, ורגע לפני תשע״ו, הרשו לי להשאיר אתכם עם צפיית ה-binge בסדרה שיצרנו, ולאחל לכם שנה טובה. כל הפרקים מוגשים באיכות HD, אז מאוד מומלץ לדאוג לבחור ב-HD ולשים על מסך מלא (פרקים 8-9 הם היחידים שהם לא ב-HD כרגע, אני מקווה שזה יתוקן בקרוב). כל פרק מכיל הקדמה קצרה שלי. מתחילים:

פרק 1:

כך זה מתחיל. נקודת המוצא שלנו, המפץ הגדול של הקולנוע הישראלי: ״סלאח שבתי״ של אפרים קישון. ובכלל, קישון הוא האב הגדול של הקולנוע הישראלי וכל מה שבא אחר כך, הגיב אליו.

פרק 2:

על אורי זהר כתבתי טקסט שלם שתוכלו לקרוא כאן. פרק 2 ב״חגיגה לעיניים״ מתמקד בחלוציות של אורי זהר, שנחשב אוונגרדיסט בעל כורחו, אבל למעשה בסך הכל היה קומיקאי שאהב פילוסופיה וקולנוען פרוע שרצה קהל, המון המון קהל, והיה שבור לב כשהקהל לא הגיע לסרטיו. זהר גם המציא לא מעט מהז׳אנרים הכי מוכרים של הקולנוע הישראלי:

פרק 3:

״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, הפרק השלישי ששודר בדיוק כשברמת גן נפתחה תערוכה לזכרו של מנחם גולן ובפייסבוק חגגו 38 שנים למבצע אנטבה. ללמדנו, שמנחם גולן עדיין חי. גולן עומד במרכז הפרק, בראיון וטיול שוברי לב שקיימנו איתו חודשים לפני פטירתו. אבל לא רק גולן, כי אם גם השפעותיו על שנות השבעים: ג׳ורג׳ עובדיה מהצד העממי, ומשה מזרחי מהצד האיכותי. ובמקביל, עלייתם של בוגרי המחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהחליטו והצליחו לחסל את המורשת שלו.

פרק 4:

הפרק הרביעי של ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. זה הפרק שאני מניח שישודר מעתה בכל שנה ביום העצמאות. פרק שיש בו חידה: איך קרה שבתוך כשלוש שנים נוצרו כמעט במקביל, כמעט בבת אחת, הסרטים הישראליים שהקהל הישראלי הכי מכיר, זוכר ומתגעגע אליהם? המודל הקולנועי של השלאגר הישראלי שמאז מפיקים מנסים לשכפל: ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״, ״גבעת חלפון אינה עונה״ ו״הלהקה״. ואיך זה קשור לשלושת הנסיכים שיצרו את הסרטים האלה, כשהם מפנים את גבם למלחמת יום כיפור ומביטים קדימה אל הסכמי השלום עם מצרים והמהפך הפוליטי? זה הפרק הכי מצחיק בסדרה, אבל גם לו, כמו לכל הפרקים כמעט, יש סוף טראגי.

פרק 5:

הפרק החמישי של ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. שנות השמונים, החור השחור של תולדות הקולנוע הישראלי. הקרן לעידוד סרטי איכות נולדת ומשקיעה כספים בסרטים שאת רובם הקהל פשוט לא רוצה לראות. הקולנוע בורח מהקהל. הקהל, מצידו, ממשיך ללכת לסרטים, אבל בעיקר של זאב רווח וסרטי מתיחות, שלא זוכים לתמיכה מהקרן, ומופקים בתקציבים הולכים וקטנים. הנוכחות בבתי הקולנוע הולכת ודועכת (לטובת וידיאו ביתי וכבלים פיראטיים). הקולנוע הישראלי, בימי מלחמת לבנון, מתחיל להכעיס את הקהל הרחב. יוצאי דופן שזכו להצלחה: ״נועה בת 17״ של צפל, ״מאחורי הסורגים״ של אורי ברבש, ״בלוז לחופש הגדול״ של רנן שור, ״אוונטי פופולו״ של רפי בוקאי ו״שתי אצבעות מצידון״ של אלי כהן ויחידת ההסרטה של דובר צה״ל, סרט שלא יאמן שהוא נעשה איך שהוא נעשה. זאב רווח ואורי ברבש, שני הקצוות של הקולנוע הישראלי של אותו עשור, מקבלים כבוד בפרק הזה.

פרק 6:

״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, פרק 6. כריאקציה לקולנוע של שנות השמונים (מפרק 5) צומח דור צעיר של בוגרי בתי ספר לקולנוע שמנסה להפוך את הקולנוע הישראלי לקוסמופוליטי ואת תל אביב לניו יורק. דור הפינגווין והמקומונים עושה סרטים ומתחיל רגע של גל חדש קולנועי מסעיר למדי, שבראשו עומדים לא רק במאים צעירים (למשל, איילת מנחמי, אחת המרואיינות הכי טובות בסדרה שלנו, לדעתי) אלא בעיקר צלמים שמשנים את האסתטיקה של הקולנוע הישראלי (ובראשם יוסי ויין, אמנון זלאייט ויואב קוש). אבל חמש שנים של אופוריה קולנוענית נגדעות עם סדרה של טרגדיות אישיות ולאומיות שאולי מוכיחות שהחלום הקוסמופוליטי, הבריחה מהמציאות והפניית הגב אליה היו טעות.
שניים מהמרואיינים בפרק הזה – יוסי ויין, הצלם של סרטי עמוס גוטמן הראשונים, ואסי דיין – צולמו לסדרה אבל נפטרו לפני סוף העריכה.

פרק 7:

הנה פרק 7 של ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. אני אוהב במיוחד את הפרק הזה כי מכאן מתחיל הסיפור של הקולנוע הישראלי כפי שאני מכיר אותו בתור עיתונאי ומבקר פעיל, שרואה מול עיניו רגע של התעוררות מופלאה ומרגשת שמביאה את הקולנוע בארץ לתקופה הכי נפלאה שלו, בה גילינו שאפשר ליצור גם סרטים אישיים, אמנותיים, פרטיים ושגם יהיו נגישים לקהל הרחב. גם זוכים בקאן, גם מועמדים לאוסקר וגם מוכרים 300,000 כרטיסים. לא צריך ״או-או״ אלא אפשר ״גם וגם״. ובעיקר, בעקבות חוק הקולנוע יש מקום לכולם. לאקספרימנטים ההזויים, ולמיינסטרים המלטף, לארט-האוס הבועט והחברתי, ובעיקר כבר אף אחד לא יודע לדעת מראש מה המתכון להצלחה. וההצלחה באה, ומיליוני כרטיסים נמכרים. וכל זה מתחיל עם התעוררות של דור צעיר של קולנוענים, בוגרי בתי ספר לקולנוע, שהשתייפו בטלוויזיה ואז עלו על הבריקדות ושינו את תולדות הקולנוע הישראלי. פרק של מהפכה אדירה, שאת פירותיה אנחנו עדיין אוכלים היום. וזה אחד הפרקים הבודדים בסדרה שיש להם סוף טוב:

פרק 8:

לא יודע אם ידעתם או זכרתם, אבל במקור הסדרה שלנו, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״ היתה אמורה להיות בת שמונה פרקים. אלא שתוך כדי העבודה עליה התבררו שני דברים. הראשון, שלמרות הנוסטלגיה הגדולה לשנות הששים והשבעים, בשנות ה-2000 נוצרו בישראל הכי הרבה סרטים, והם זכו להצלחה עצומה, מקומית ובינלאומית. פרק אחד פשוט לא יספיק. השני, שנת 2014 התרגשה עלינו תוך כדי הצילומים. כמעט שני מיליון כרטיסים, נוכחות חסרת תקדים בפסטיבל קאן, מגוון עצום של סרטים מכל מיני סוגים שזוכים להצלחה. אז הנה פרק 8, ששודר אמש, ושהחצי הראשון שלו עוסק ברצף הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר או זכו בפסטיבלים הכי גדולים. ארי פולמן, אחד הסטוריטלרים הכי גדולים של דורנו, שולט בפרק הזה. החצי השני? נו, תראו. רק זהירות: מאוד מאוד NSFW.

פרק 9:

פרק 9 של ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. ההווה. מבנה הסדרה דומה קצת לעץ. התחלנו עם גזע מוצק וברור, ועם הכרזה: לקולנוע הישראלי, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, יש שלושה אבות מייסדים (קישון, זוהר, גולן), הם הולידו שלושה נסיכים (דוידזון, דיין נשר), שהולידו ריאקציה מתפצלת בשנות השמונים (רווח מול ברבש), שהולידו תגובת נגד בשנות התשעים (גוטמן, מנחמי, גביזון, זרחין, פוקס), שהנביטו מהפכה בשנות ה-2000 (קוסאשווילי ובית דינו). קצת כמו פרקי אבות, דור מעביר לדור, ומיחידים זה הופך לזוגות, ואז לרביעיות, וכן הלאה. משנות ה-2000 הקולנוע הישראלי מתאפיין בגיוון ובריבוי. בגלל שמי יודע מתי תיעשה עוד פעם עוד סדרה כזאת, היה חשוב לנו לסמן את התופעות הבולטות של השנים האחרונות, מתוך הנחה שאחד מהם ינביט בעשרים השנים הקרובות את הדבר הגדול הבא בקולנוע הישראלי. האם זה הקולנוע העצמאי החוץ-ממסדי? או סרטי האימה והפנייה לקולנוע של אלימות? או הקולנוע הנשי שפרח בשנים האחרונות אחרי שנים שבהן היו מעט מאוד במאיות? או אולי הקולנוע החרדי (שאני מאמין שתצא ממנו בשורה גדולה ברגע שייצמח בו הדור הבא, שיגדל על ברכי הדור הנוכחי ויגיב אליו)? וזה הפרק הראשון בסדרה שאני יכול לתייג את כל משתתפיו בפייסבוק. הפרק הזה מסכם את ציר הזמן של הסיפור של הקולנוע הישראלי, עם מחווה לכמה מחלוציו המוקדמים, שניתן לראות בעשייתם השראה לדורות הצעירים.

פרק 10:

״אבל היום דבר איום, אבל היום דבר איום״. זהו, נגמרה הסדרה. ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, מקור לסיפוק וגאווה שלי ושל עמיתיי בחודשים האחרונים, הגיעה אתמול לסוף דרכה עם שידור הפרק העשירי. במשך תשעה פרקים גילינו שעולה טון מלנכולי לסיפורו של הקולנוע הישראלי, שבו כל ההצלחות קצת חמוצות, ושעשיית סרטים היא עבודה קשה, מפרכת ולאו דווקא שמחה. אז פרק 10 בא לתקן את זה, ולגמור את הסיפור באקורד שמח. באמצעות סיפורם של כמה מהשירים הכי מפורסמים של הקולנוע הישראלי המשכנו לשאול את מה ששאלנו במשך עשרה שבועות: מה גורם לסרט להצליח בזמן אמת, ולהישאר חקוק בזכרון לאורך זמן? או איך יוצרים להיט? יש סרטים שנכשלו בקופות אבל השפיעו על דורות של יוצרים אחר כך (״לאן נעלם דניאל וקס״, ״בר 51״, למשל), ויש סרטים שזכו להצלחה עצומה בזמן אמת אבל כיום כמעט ולא זכורים בכלל (״השכונה שלנו״, ״יופי של צרות״, למשל). ובתוך כל זה, הקולנוע הישראלי ניהל רומן עם מצעדי הפזמונים. לעיתים בתקווה שלהיט ברדיו, או זמר מפורסם, יעזרו לקדם את הסרט אצל הצופים (עד 2004. בשנים האחרונות כבר כמעט ואין יותר שירים בסרטים הישראליים). אבל מתברר שדווקא כמה מהשירים הכי מפורסמים בפלייליסטים ברדיו נולדו מסרטים שאף אחד לא ראה (״שירו של שפשף״ מתוך ״שוברים״, ״אגדה יפנית״ מתוך ״דניאל וקס״ ו״סוס עץ״ מתוך ״סוס עץ״, למשל). הזמנו לאוזןבר כמה מכותבי ומבצעי השירים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי שיספרו – וגם ישירו וינגנו – על השירים שלעיתים קרובות נוצרו בהיסח הדעת, אבל היום זכורים יותר (או לפחות לא פחות) מהסרטים שבהם הם נולדו. איתם סיפרנו מחדש את כל הסיפור שסיפרנו בסדרה מהתחלה ועד הסוף, ובכמה מקומות אנחנו מספרים סיפורים שכבר סיפרנו אבל מנקודת מבט אחרת (ע״ע יהורם גאון ונורית הירש). בקיצור, כיף לשם שינוי. הנה פרק עשר, הפינאלה:

שאלות?

ציוץ