אמילי בלאנט ב״סיקאריו״

אני הכי אוהב כשאני נכנס לסרט ולומד ממנו משהו שלא ידעתי קודם. מהבחינה הזאת, בית הספר שעושה לי ״סיקאריו״ מתחיל בכותרת הפתיחה: במקסיקו, המילה ״סיאקריו״ פירושה רוצח, מתנקש (האם מוקרן שם עכשיו הסרט ״סיקאריו: סוכן 47״?). אבל המקור שלה הוא מהמילה סיקריקים, אותם פנאטיים מימי המרד הגדול של ממלכת יהודה ברומאים, ששרפו והבעירו את הכל ולא ראו אף אחד ממטר. והמילה סיקריקי באה מהמילה הלטינית ״סיקה״, שפירושה פיגיון, וכך אנחנו חוזרים חזרה לנקודת המוצא. כלומר, קחו בחשבון, ש״סיקאריו״ הוא בעצם סרט על הסיקריקים. עכשיו כל שעליכם לעשות במהלך הצפייה הוא לנסות לפצח את חידותיו ואת משליו: מי הם הכובשים הרומאים, מי הם האזרחים הנכבשים, ומי הם הסיקריקים שיעדיפו להרוג את כולם, מאשר לתת למישהו מהם לנצח?

יש בעיניי סיבה עיקרית אחת לרוץ ולראות עכשיו על מסך גדול את ״סיקאריו״: הבמאי שלו, דניס וילנב, והצלם רוג׳ר דיקינס עובדים עכשיו על סרטם המשותף הבא: סרט ההמשך ל״בלייד ראנר״, שצילומיו יתקיימו בקיץ 2016 (וילנב, שעובד בקצב היסטרי, כבר גמר בינתיים לצלם סרט מדע בדיוני חדש עם איימי אדמס). אני לא יכול לדמיין רעיון גרוע יותר מאשר סרט המשך ל״בלייד ראנר״, אבל זה קורה. ואחרי הצפייה ב״סיקאריו״, האמת, אני טיפ-טיפה רגוע יותר: וילנב הוא בן-זונה של במאי, והוא עושה עם דיקינס דברים מרתקים. ויש בו משהו שגם מזכיר את רידלי סקוט: אין לו לב.

לפני שנתיים, וילנב ניתר מעל משוכת סרטי האיכות והארט האוס (הוא כבר היה מועמד לאוסקר הזר על ״האשה ששרה״) ויצר את שובר קופות האינטיליגנטי והדתי, ״אסירים״. אבל ״אסירים״ היה סרט שעיקר כוחו נשען על התסריט המצוין שלו ועל הסימבוליזם התיאולוגי שבו. ״סיקאריו״ מוכיח שווילנב נותר במאי מרתק גם כשהוא עובד עם תסריט בעייתי, פחות מהודק, יותר מפוזר. כמעט בכל סצינה, הוא מציג בחירות בימוי יוצאות דופן ומרתקות, הוא נותן מקום לעלילה להתפשט הצידה ומשאיר מרווח להתבונן בפרטים הקטנים, ומוסיף לסרט כה אלים ואינטנסיבי מימד מסוים של פיוט.

במרכז הסרט ניצבת אמילי בלאנט, המגלמת סוכנת אף.בי.איי, שנשלפת מהיחידה שלה כדי להצטרף לצוות רב-מערכתי לטיפול בקרטל הסמים המקסיקני. בראש הצוות עומד ג׳וש ברולין, במין תפקיד של הקאובוי הזחוח, זה שלא נותן דין וחשבון לאף אחד ומגיע לפגישות עם כפכפים. לצידו, שותק רוב הזמן, נמצא בניסיו דל טורו, חוזר לעולם בו בילה ב״טראפיק״ של סטיבן סודרברג, מגלם דמות שהיא פצצת זמן מתקתקת. הרעיון של ״סיאקריו״ בתור מערבון – בו חיל הפרשים מגיע כדי לטהר עיירה מהרעים ששולטים בה – ימשיך, כשבמערכה השלישית של הסרט נקבל הומאז׳ מצמרר לסצינה מתחילת ״הטוב, הרע והמכוער״. וזה המקום – כשנבין שאחת הדמויות בסרט היא הטוב, הרע והמכוער שגולגלו לתוך דמות אחת – שנאלץ לשאול את עצמו: מי הגיבור כאן? הסרט מסופר כמעט כולו מנקודת מבטה של הסוכנת, אבל המערכה השלישית עוקבת אחרי דמות אחרת לגמרי, שנראתה לנו משנית עד אז. ההיפוך הזה: האם הוא הברקה, לתעתע בנו לעקוב אחר הגיבורה הלא נכונה, או תוצאה של כתיבה מרושלת?

המעניין ב״סיקאריו״ הוא שהסרט כל הזמן משטה בציפיות שלנו. הוא שם אשה בתפקיד הראשי, אבל היא ואנחנו מתחילים להבין בהדרגה שהיא נמצאת בתפקיד שלה רק בתור הסחה. היא ואנחנו חשבנו שהיא הולכת להיות הגיבורה של הסיפור הזה, והיא תגלה שהיא זו שכל הזמן יסתירו ממנו את העלילה האמיתית, זו שתנוהל על ידי הגברים. היא רוצה לעשות את הדברים על פי הנהלים, על פי החוק והסדר הטוב, אבל הגברים, שמתעתעים בה ותוקפים אותה, מבהירים לה שזה עולם ללא סדר, עולם של טורפים, שלדמויות כמו שלה אין מקום בו. ״תעברי לעיירה קטנה, מקום בו החוק עדיין שולט״, מציע לה אחד הגברים בסרט, אחרי שהיא מבינה שכל מה שהיא חשבה שהולך לקרות במשימה הזאת, לא באמת הולך לקרות, וזה היה הכל מסכת של הטעיות. במקביל, היא תבין – למורת רוחה – שהדרך היחידה שבה אמריקה מנהלת את מלחמתה בקרטלים, היא על ידי שימוש בשיטות של הקרטלים. זה לא הקאובויז נגד הפושעים, אלא פושעים נגד פושעים, וינצח זה שיהיה אכזרי יותר. האשה, אם כן, לא תהיה הגיבורה בסרט הזה, אלא העדה למתרחש, קול המצפון שיבלבל אותנו: האם השיטה שלה טובה יותר מהשיטה של שני הגברים בראש המשימה? או שאין מקום לאנשים כמוה במלחמה נגד הטרור הקרטלי?

וילנב מביים סרט ללא רחמים. הוא במאי שאלימות ואכזריות לא גורמים לו למצמץ, ואתם יכולים להיות בטוחים שבכל פעם שיקרה משהו אלים, וילנב ישים אותו על המסך, לא יחמול על דמויותיו או על צופיו. יש בו משהו קר ואכזר. הצילום היציב, הכירורגי, של דיקינס, מסייע לו. והוא גם נמנע מקונטקסט ומאמפתיה: הוא מציג את הבלדרים המקסיקנים ואת הסוכנים האמריקאים במידה שקולה של ריחוק והזדהות. אלה ואלה שווים בעיניו. הרגעים המסעירים ביותר בסרט, הם אלה שבהם אנחנו נמצאים בתוך קן הצרעות של הקרטל, בתוך מקסיקו – העיר חוארז, שהיא כנראה כה מסוכנת, שההפקה צילמה בתוך מקסיקו סיטי במקום – קילומטרים בודדים מהגבול האמריקאי, אבל כמו שנות אור לתוך עידן אחר. הסצינות האלה, משני צידי הגבול, גרמו לי לחשוב על חוארז כמין גרסה מקסיקנית למחנות הפליטים של עזה, ולתהות האם יתכן אי פעם סרט ישראלי (או אפילו אמריקאי) כמו ״סיקאריו״ שיציג את החיים בעזה, ומולם של החיילים (או אנשי הסיירות) הישראליים, שמנסים להשליט סדר ושקט, אבל על הדרך גם יוצרים המון רעש. ועל הדילמה הבלתי נגמרת מה הדרך הנכונה ללחום בטרור ופשע שמקורם בעוני ובדיכוי, ועל האזרחים שנקלעים לקו האש, בסאגה שלא באמת תסתיים כשיעלו כותרות הסיום. ״סיקאריו״ הוא לכאורה מערבון, לכאורה סרט העוסק בשוטרים נגד גנגסטרים, אבל בפועל זהו סרט מלחמה.

ציוץ