"מי מפחד מהזאב הרע״. משפיע

עמיתיי בירחון ״ליברל״ הקדישו את גיליון חגי תשרי/ספטמבר לפרויקט לבחירת האנשים הכי משפיעים במדינה, וזה נתן לי הזדמנות להעיף מבט על הערוגה הקטנה אותה אני מסקר ולתהות לא רק מי הם האנשים הכי משפיעים/חזקים בעולם הקולנוע הישראלי לשנת 2015, אלא מה זה אומר להיות ״משפיע״, כשזה מגיע לקולנוע הישראלי.

פורסם ב״ליברל״, גיליון ספטמבר 2015

״פרמייר״, מגזין הקולנוע החביב עליי שיצא לאור בין 1987 ל-2010, נהג לפרסם מדי שנה את רשימת 100 האנשים החזקים בהוליווד. מבחינת אנשי המגזין, הגיליון הבטיח שכל הוליווד תקרא אותו, וקידם את מעמדם את מעמדם בתעשייה עצמה. עבורי, חובב קולנוע במזרח התיכון, זו היתה אפשרות להציץ לרגע מתחת למכסה המנוע של הוליווד ולהבין איך נוצרים הסרטים אותם ראיתי, מי יזם אותם, מי אחראי עליהם, מי הביא אותם אל קו הסיום בצורתם הנוכחית. ומדי שנה המקומות הראשונים היו מוקדשים לראשי האולפנים ומנהלי ההפקות שלהם, ואז בהמשך למפיקים, ורק אז, במקרה הטוב, לכוכב הוליוודי לוהט או לבמאי שעשה שובר קופות.

ואיך זה עובד בישראל? מי הם האנשים הכי חזקים והכי משפיעים על הקולנוע המקומי? מי האנשים שפעילים כיום שבזכותם (או בגללם, תלוי מאיפה אתם באים לעניין) הקולנוע הישראלי נראה כמו שהוא נראה? ובכן, אין בישראל אולפני קולנוע, אבל יש כמה אנשים שאם תעברו אותם, יש סיכוי שיהיה לכם סרט. בסופו של דבר, כך אנחנו מודדים עוצמה והשפעה: מי הם האנשים שמילה אחת שלהם תוכל להכריע האם תעשו סרט או לא, ואיזה סרט זה יהיה. בעגה ההוליוודית: מי הם האנשים שיש להם את הכוח לתת לכם אור ירוק?

אבל לא פחות חשוב לשאול: מי לא ברשימה הזאת? ותשובה המקומית מתסכלת: כמעט ולא תמצאו בה במאים, תסריטאים או שחקנים. וגם מפיקים כבר לא כל כך משפיעים כפי שהיו בעבר. ברשימות האנשים החזקים או המשפיעים של הוליווד תמיד תמצאו איפשהו בין עשרת הגדולים את הבמאי או השחקן הגדולים של אותו הרגע. ויש בכך הגיון: בהוליווד המסחרית, אם משהו שעשית הצלחת, כולם ירצו עוד מזה. ההשפעה על כך תהיה מיידית: או שינסו ללהק אתכם לפריקטים נוספים, מתוך תקווה שההצלחה הזאת תשתכפל, או שיעשו סרטים שיחקו את ההצלחה שלהם (והרי זו השפעה) ולפעמים, מרוב רצון לרצות את כוכב הרגע, יעשו כל מה שאתם מבקשים. אם רשימת המשפיעים של הוליווד היתה ממשיכה להתפרסם כיום שחקן כמו בראדלי קופר היה ממוקם בה במקום גבוה למדי: אחרי שהוכח שהוא מביא קהל ב״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״, אחרי שהוכח שהוא יודע לשחק, מביא מועמדויות לאוסקרים וגם קהל בסרטיו עם דיוויד או. ראסל, לקח קופר את הכוח הזה ומינף אותו כשהחליט ליזום לבד את ״צלף אמריקאי״, שאת הזכויות לספר הוא קנה, ובבימוי הסרט התעניינו גם סטיבן ספילברג וגם קלינט איסטווד (שאכן ביים אותו והפך את ״צלף אמריקאי״ לסרט האמריקאי הכי מצליח לשנת 2014, מה שחיזק את מעמדו של קופר אף יותר). ובישראל? איזה שחקן יש לנו בישראל שיכול להרים על כתפיו פרויקט שייפתח דלתות רק כי אותו שחקן כה מפורסם, מצליח ומוכשר? רק נטלי פורטמן.

ומה לגבי במאים? יש אמנם שלושה-ארבעה במאים בעלי הצלחה עקבית שכשהם מגישים תסריט למפיקים ולקרנות הקולנוע אתם יודעים שכולם שם מחייכים ורגועים, ושמסלול הייסורים בדרך לסרט יהיה אולי מהיר יותר עבורם, כי הם הוכיחו את עצמם וקרנות הקולנוע יודעות שהם במאים שעושים סרטים טובים שגם זוכים לאהדה מצד הקהל. אלה הם יוסף סידר, אבי נשר, שמי זרחין ורשף לוי. גם לקרן ידעיה ולנדב לפיד אמור להיות קל יותר כיום, בגלל המעמד הבכיר שהם זכו לו בפסטיבל קאן ובזירת הקולנוע הבינלאומי. הסרטים שלהם לא מוכרים כרטיסים בישראל, אבל קרנות הקולנוע משתוקקות לא פחות (ובצדק גמור) גם לשטיחים האדומים של קאן, ויש כעת בישראל קבוצה קטנה של יוצרים שהעולם מכיר ומעריץ.

צריך להדגיש: הכוח שיש ליוצרים האלה הוא ביכולת שלהם ליצור את סרטם הבא, ואכן ריבוי ההצלחות של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם הביא לכך שיש כבר קבוצה לא קטנה של יוצרים שיכולים לעבוד ברצף, עם סרט חדש כל שנתיים-שלוש, ולמצוא לו מימון יחסית בנוחות בארץ ובחו״ל, מעמד של סלבים. אבל כשאנחנו מדברים על השפעה, אנחנו שואלים האם יש יוצרים שההצלחה שלהם משפיעה הלאה, מחוץ לסרטים של עצמם. וכאן הרשימה מצטמצמת מאוד, פחות או יותר לאבי נשר ולשמי זרחין, שאפשר למצוא את טביעות האצבע שלהם – במישרין או בעקיפין – בסרטים נוספים שנוצרו בהשראתם, או ממש בתמיכתם ובעידודם. סטיבן ספילברג הוא הבמאי הכי חזק/משפיע/נוכח בהוליווד כי הסרטים שלו הופכים למושאי חיקוי וכל הצלחה שלו מולידה עוד סרטים שנראים כמו שלו, והוא עצמו מתפקד כמעין חממה לפיתוח פרויקטים שקרובים לטעמו, ומקדם יוצרים תחת חסותו כמפיק. ואת זה, אנחנו לא רואים כיום. רק אבי נשר מצליח להשתמש בהצלחותיו כדי לתמוך בפרויקטים של אחרים (למשל כמפיק ב״זוהי סדום״ ו״חתולים על סירות פדלים״) אבל בשלב הזה אנחנו לא רואים את נדב לפיד או את קרן ידעיה פורשים חסות על יוצרים צעירים, ומשתמשים בהשפעה שיש להם כדי לדחוף אחרים לפסטיבלים בהם הם כבר בני בית.

זה לא תמיד היה ככה. בשנות הששים והשבעים לשחקנים, במאים ומפיקים היה הרבה יותר כוח. הסיבה לכך פשוטה וברורה: הקולנוע הישראלי אז היה מערכת מסחרית לחלוטין, ורק מה שהצליח כלכלית שרד והמשיך הלאה. וכך, אורי זהר מינף את פרסומו העצום כבדרן וקומיקאי כדי להפוך לבמאי, וכבמאי הוא כינס סביבו חצר של יוצרים אותם הוא טיפח בצלמו, ונדמה שהיה רגע בו הוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה, ותמיד היה מי שיממן לו את זה, בין אם זה אברהם (דשא) פשנל או איציק קול. כנ״ל אסי דיין של שנות השבעים וזאב רווח של שנות השמונים, שחקנים שידעו לנצל את פרסומם כדי ליצור סרטים. לא לחינם מנחם גולן מוזכר בהקשר הזה בתור האיש הכי חזק של תעשיית הקולנוע הישראלי (ומי שללא ספק היה נמצא במקום הראשון ברשימה כזאת, לו היתה נעשית בישראל, בשנים 1972 עד 1978), כי הוא היה האיש שמימן הכי הרבה פרויקטים לעצמו ולאחרים, הוא האיש שבו ניסו להתחרות, אותו ניסו לחקות ואותו ניסו לנצח. הקולנוע הישראלי של שנות השבעים הוא כולו בבואות וצלליות של מנחם גולן.

אבל כיום, כאמור, הכוח הזה ניטל מהיוצרים ועבר לידי ראשי הקרנות. הם מחזיקים את הכסף. לכאורה, שיקול כלכלי מסחרי כבר לא מוביל ברשימת שיקולי התמיכה בסרטים. אף אחד לא רוצה ליצור סרט כושל, אבל שיקולים כמו תמהיל מגדרי, עדתי, דתי, דורי וגיאוגרפי מהווים פרמטר מכריע יותר בבחירת הפרויקטים לתמיכה. בקיצור, פוליטיקה.

יש סיבה נוספת לכך שבמאים ויוצרים בארץ אינם משפיעים כיום על התעשייה בה הם עובדים: קנאה. זה מדהים לראות את זה קורה בכל שנה שוב ושוב. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ליוצר ישראלי זה להצליח. הוא הופך בין לילה מיקיר התעשייה, בן טיפוחיה, למי שעין התעשייה צרה בהצלחתו. האתוס האמנותי בישראל, כפי שהוא מועבר בבתי הספר לקולנוע, הוא שרק הבינוניים מצליחים. האמנים האמיתיים, חסרי הפשרות, נועדו להיכשל. בשנים האחרונות ראיינתי לא מעט יוצרים בעבודה על הסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. ״לא להאמין כמה רגשות אשמה הרגשתי כשהסרט הצליח״, אמר לנו ערן קולירין, בעקבות ההצלחה העצומה של ״ביקור התזמורת״. ״חברים הציעו לי לנסוע לחו״ל״, אמר לנו איבגי על התגובות שקיבל כשהוא הפך לשחקן הכי מבוקש בארץ, ״לא הבנתי למה הם רוצים לגרש אותי מכאן״. וזה בדיוק מה שקרה: אפרים קישון, בועז דוידזון, אבי נשר, מנחם גולן ועכשיו יוסף סידר: כל מי שממש הצליח, קיבל את המסר הברור מעמיתיו למקצוע – אתה את שלך עשית וקיבלת, עכשיו תן הזדמנות לאחרים. אם בעולם במאים מצליחים משפיעים על הדורות שבאים אחריהם, בישראל הם מגורשים מהעיר.

=======================

לפיכך: האנשים המשפיעים על הקולנוע הישראלי הם.

1. כתרי שחורי, מנכ״ל קרן הקולנוע הישראלי

ראשית, מן הראוי לצרף כאן גם את שמו של גיורא עיני, מנהל קרן רבינוביץ׳, המממנת העיקרית של סרטי העלילה הישראלים לצד קרן הקולנוע הישראלי, ושבין שתי הקרנות מתקיימת תחרות שנתית מי מהן היא הקרן הגדולה בישראל. זכויותיהן והישגיהן של שתי הקרנות דומות עד זהות. ובכל זאת, נדמה ששחורי מיישם גישת ניהול פרו-אקטיבית ובוחן מדי שנה את השינויים ואת הכשלים של הקולנוע הישראלי ומנסה לתקן. שחורי, למשל, יזם תמיכה בעיבודים לספרים, שהובילה לגל של עיבודי ספרים בתחילת העשור; כשסרטי אימה וז׳אנר החלו לצוץ, הקרן התחילה לחפש דרכים לעודד אותם; כשקולנוע עצמאי נהיה נפוץ, הקרן הצטרפה בניסיונות לעודד גם אותו (אם כי, ברגע שהקרן תומכת, הוא מפסיק להיות עצמאי); כשיוצרות מחו נגד הייצוג המועט של במאיות בקולנוע הישראלי, הקרן עודדה – באופן ישיר או עקיף – תמיכה בסרטים של במאיות, שיצרו גל נשי חדש לקולנוע הישראלי בשנתיים האחרונות; כשנשמעו תלונות שאין מספיק קומדיות בעברית, הוקם מסלול לעידוד הפקת קומדיות. בנוסף לכך, שחורי הוא מהמהנדסים העיקריים של הסכמי הקופרודקציות שחתה ישראל עם לא מעט מדינות בעולם בעשור האחרון, והפריצה הבינלאומית הגדולה של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים. כל הפעולות האלה, שהן הרבה יותר מרק לאשר סרט כזה או אחר, משנות את פניו של הקולנוע הישראלי כמעט בכל שנה.

2. משה אדרי, מפיק ומפיץ

קשה להמעיט בחשיבותו ובתרומתו של משה אדרי לפני הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. האיש באמת חולל כאן מהפיכה. ראשית, בהרגלי הצפייה של הצופה הישראלי. הקמת סינמה סיטי ב-2003 שינתה באופן מוחלט את האופן שבו צורכים קולנוע בישראל, והובילה להקמת רשתות יס פלאנט וגלובוס מקס. אבל אדרי הוא איש עסקים, נגוע בווירוס הקולנוע, שהוא למעשה המשקיע הפרטי היחיד שיש כיום לקולנוע ישראלי. וככה, כמעט כמו גולן-גלובוס בשנות השבעים, הוא מחפש בלהט גם שלאגרים וגם סרטים שיביאו אותו לשטיח האדום באוסקרים, אז הוא יורה לכל הכיוונים (אולי אפילו ליותר מדי כיוונים, סלקטיביות היתה מיטיבה איתו). אבל אם יש סרטים מסחריים לקולנוע הישראלי בשנים האחרונות זה אך ורק בזכותו. האנינים יעקמו את האף, כי ״שושנה חלוץ מרכזי״, ״איביזה״ ו״גאליס״ זה לא איכות או אמנות. אבל מצד שני, תעשיית קולנוע חייבת להיטים מסחריים נגישים, עממיים, ילדותיים, למען בריאותה. קולנוע לאומי צריך להיטים לצד יצירות מופת, צריך את ״זוהי סדום״ לצד ״הגננת״. אני מודה שהעובדה שאדרי הוא המשקיע היחיד שיש לקולנוע הישראלי גורמת להמון עיוותים ובעיות ומעניקה לו כוח מוגזם שיוצרת כמעט מונופול של איש אחד על הקולנוע הישראלי – הפקתו, הפצתו, הקרנתו ושידורו. זה מצב בעייתי. מצד שני, אני חרד לחשוב על הקולנוע הישראלי ללא אדרי בתוכו. הוא חשוב הרבה יותר משהוא מזיק. ובעיקר הוא חושף עד כמה שאר מפיצי הקולנוע בארץ, ובעלי בתי הקולנוע, שרובם כמעט ולא משקיעים בכלל לא בהפקה ולא בהפצה של תוצרת מקומית, הם גורמים העוינים לקולנוע הישראלי. עם ראשי הקרנות במקום הראשון ועם אדרי במקום השני, חשוב לשים לב שהמהפכה של הקולנוע הישראלי ב-10 השנים האחרונות היא בזכות שיתוף הפעולה בין הכסף הציבורי ובין הכסף הפרטי.

3. שר/ת התרבות

אנשים כמו כתרי שחורי, גיורא עיני ומשה אדרי משפיעים על הקולנוע הישראלי כמעט בזמן אמת. אבל הפרופיל של הקולנוע הישראלי לטווח הארוך נקבע על ידי השר או השרה האחראים על תקציבו. כפי שגילתה מירי רגב, השרה הנוכחית, למועצת הקולנוע וקרנות הקולנוע יש אוטונומיה וסוברניות שמנותקת מגחמותיו העונתיות של שר כזה או אחר או חבר כנסת סורר שסרט מסוים מקפיץ לו את הפיוזים. זה בדיוק כל הרעיון מאחורי חוק הקולנוע: להקטין את פגעי הפוליטיקה מפירות הקולנוע. אבל לשר/ה בכל זאת יש השפעה. כך, למשל, הקולנוע הישראלי כיום נמצא עדיין תחת השפעת הקדנציה של לימור לבנת. היא הגדילה את תקציבו באופן משמעותי, מה שמוביל לכמות גדולה יותר של סרטים מופקים. אבל היא גם לחצה על הגדלת התקציבים לקולנוע המכונה ״יעודי״, קרי קולנוע שמגיע מאוכלוסיות בפריפריה הגאוגרפית והכלכלית של ישראל. השאיפה לשבור את ההומוגניות של הקולנוע הישראלי, להוציא אותו מתוך הגמוניה תל אביבית, אמנם התחילה באופן אורגני, על ידי יוצרים, קרנות ומועצת הקולנוע עוד בתחילת שנות ה-2000, אבל היא הפכה לנושא העיקרי שבו עסקה לבנת בתחום הקולנוע במהלך שתי הקדנציות שלה. גם כאן, יש בכל יתרונות וחסרונות, אבל בין אם זה קשור בכמות, או בפרופיל הסרטים והיוצרים הנתמכים, לשר שעומד בראש המערכת יש השפעה, שלא תמיד רואים אותה מיד.

4. ראשי איגודי היוצרים

כדי שהאנשים מסעיפים 1 ו-3 יידעו מה עליהם לשנות במסגרת סמכותם, יש צורך בלובי שמעורר אותם, מגיב, מוחה וגם תומך. איגודי היוצרים שינו באופן מוחלט, ולטובה, את האופן שבו עושים סרטים מאז שנות התשעים, ומתעשייה שהתבססה על ניצול וטובות, הקולנוע הישראלי התמסד. שיתוף הפעולה האקטיביסטי בין ראשי האיגודים מביא לכך שכל הזמן יש מי שבודק ומבקר את התעשייה וזועק לשנותה. ראשי הקרנות ושרת התרבות התגלו כאנשים שקשובים לתעשייה, כשזו מוחה.

5. רנן שור ויורם הוניג

מעבר לעובדה שהקים את בית הספר לקולנוע סם שפיגל, מיזמיו האחרונים של רנן שור משנים את פני הקולנוע הישראלי. חממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל כבר רשמה נוכחות של סרטים ישראליים ובינלאומיים בפסטיבל קאן (ובראשם, ״הגננת״ של נדב לפיד, שהוא כרגע הסרט הישראלי הכי מדובר בעולם). אבל מיזם הקולנוע בירושלים הוא הפרויקט עם הוויזיביליות הכי גדולה. ראשית, כי הוא מזרים עוד כסף לקולנוע הישראלי, מחוץ לתקציבי חוק הקולנוע. ושנית, כי הוא ממש משנה סדרי עולם והופך את ירושלים לעיר הכי מובחנת על מסך הקולנוע הישראלי. אם בשנות התשעים הציניקנים היו אומרים ״עוד פעם סרט ישראלי בשינקין?״, היום אותם ציניקנים כבר אומרים ״עוד פעם שוט של הרכבת הקלה בדרך יפו?״, מבלי להבין שהשינוי הזה אינו אסתטי, אלא דרמטי בשינוי התרבותי והגיאוגרפי שהוא יצר.

6. אבי נשר ושות׳

ובכל זאת, היוצרים. כשאבי נשר מביא תסריט חדש לקרנות הקולנוע, זה יום שמחה. נשר גם יכול להתניע פרויקטים, על ידי שידוך בין יוצרים ובין מפיקים, שנעזרים בטביעת העין שלו. וכך גם שמי זרחין, שמתפקד כמנטור ללא מעט יוצרים צעירים. המעמד הבינלאומי של יוסף סידר, נדב לפיד וארי פולמן הופך אותם ליוצרים שכבר חושבים מחוץ לקווי המתאר של הקולנוע הישראלי, וכאן האינטרס הוא של קרנות הקולנוע לחזר אחריהם. כמו כן, קשה להתעלם מההשפעה הכבירה של אהרון קשלס ונבות פפושדו על יוצרי הקולנוע הצעירים מהם, שבזכות ההצלחה העולמית של ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, ראו שאפשר ליצור סרטי אימה ישראליים ואף לזכות בהצלחה בינלאומית איתם (ובזכותם, קרנות הקולנוע גם תומכים בהם – כאן הקרדיט הולך דווקא לקרן רבינוביץ׳ על החלוציות). עבור דור חדש וצעיר של מבקרי קולנוע בעולם, שפחות מתעניינים בסרטי פסטיבל קאן, ״מי מפחד מהזאב הרע״ הוא הסרט הישראלי הראשון שהם ראו.

לבסוף: שי גולדמן. בפסטיבל ירושלים האחרון נשאלו מבקרי קולנוע מהעולם מה הסרטים הישראליים שהם מכירים ואוהבים והתשובות היו ״ביקור התזמורת״, ״השוטר״, ״הגננת״ וגם נרשמה התלהבות מ״תיקון״ שהוצג באותו פסטיבל. המשותף לכולם? הצלם שי גולדמן, ככל הנראה קיצור הדרך של הקולנוען הישראלי הצעיר לקאן (הוזכרו גם ״לבנון״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, אותם צילם גיורא ביח). הצלמים הישראליים שולטים.

ציוץ