״פן״. מרהיב ומיותר

בעשר שנותיו כבמאי סרטים עלילתיים, ג׳ו רייט עשה קריירה יפה מעיבוד ספרי מופת. ארבעה מבין ששת סרטיו היו כאלה, החל מסרטו הראשון ״גאווה ודעה קדומה״ מ-2005. ובראשם ״כפרה״, שהיה מועמד לאוסקר, ו״אנה קרנינה״, סרטו הקודם. שני הסרטים האלו נתמכו על ידי תסריטי מופת מאת כריסטופר המפטון וטום סטופארד (בהתאמה), ורייט התגלה כבמאי עם חזון ויזואלי מרהיב – עם שוט ארוך ומרהיב באמצע ״כפרה״, וקטעי כוריאוגרפיה מבריקים בתוך ״אנה קרנינה״. שיתוף הפעולה שלו עם המלחין דריו מריאנלי הפך את רייט למישהו שסרטיו היו חוויה אודיו-ויזואלית נהדרת. לכן, כשפורסם שרייט הוזמן על ידי אולפני וורנר לביים גרסה לפיטר פן, נדמה היה שהם בחרו נכון: הוא יודע לעבד ספרים, גם כאלה שכבר זכו לעיבודים קודמים, והוא באופן כללי במאי די מצוין. אבל כאן אנחנו נתקלים בשתי בעיות. הראשונה: יש איזושהי קללה על העיבודים ל״פיטר פן״ שאינם באנימציה. במילה אחת: ״הוק״. רייט מנסה לעשות כאן משהו הדומה ל״הוק״ של סטיבן ספילברג, אבל מהקצה האחר: ״הוק״ סיפר מה קרה לפיטר פן אחרי עלילת הספר שכתב ג׳יימס מ. בארי, ו״פן״ מנסה לספר מה קרה לפני. הסרט היחיד בן זמננו שהצליח לגעת באגדת פיטר פן על ידי פראפרזה של הסיפור המקורי היה ״למצוא את ארץ לעולם לא״. זה מביך לכתוב את זה, אבל זו כנראה מציאות: בינתיים רק דיסני הצליחו לעבד היטב את ״פיטר פן״. אבל אם זו סתם אמונה תפלה, הרי שהבעיה השנייה הרסנית יותר: ״פן״ מבוסס על תסריט נוראי שכתב ג׳ייסון פוקס (זה מדאיג, כי הוא חתום על התסריט של ״וונדר וומן״ שגל גדות אמורה לצלם בקרוב, ואני מקווה שמישהו לקח ושכתב אותו). נדמה שהבעיה הגדולה ביותר ב״פן״ היא שאף אחד לא באמת ישב וחשב על הסרט הזה עד הסוף. יותר גרוע: הם לקחו דמויות מופת שכתב ג׳.מ בארי, מיתולוגיה בת זמננו (שחגגה באחרונה יום הולדת מאה) אבל פוקס לא מצליח לייצר שום רגע מקורי משל עצמו שעומד באיזשהו סטנדרט של הטקסט המקורי. כמעט ואין רגעים שהייתם יכולים לדמיין את ג׳יימס בארי מרוצה מהם.

פוקס ושות׳ מנסים לברר מי הוא אותו פיטר פן שהפך לגיבור בהצגה ואחר כך ברומן של בארי. זהו, למעשה, פריקוול שמנסה לתאר את סיפור בריאתו של פיטר פן. אז במערכה הראשונה מתברר לנו כך: שפיטר הוא יתום שהובא כתינוק על ידי אמו לבית יתומים וגדל בו במהלך מלחמת העולם השניה, בימי הבליץ על לונדון. כן, נראה שאת הפריקוול ל״פיטר פן״ כתב צ׳רלס דיקנס. אלא שהפצצות הגרמנים אינם הדבר המשונה היחיד שקורה בבית היתומים: יתומים נעלמים בו מדי לילה. ואכן, באחד הלילות פיטר רואה את זה קורה. ספינת פיראטים נוחתת על גג בית היתומים, ונפיראטים משתלשלים מהגג וחוטפים את היתומים, בהסכמתה של מנהלת המוסד. אלה הם הילדים האבודים שמובלים בספינת העבדים הזאת אל ארץ לעולם לא. בסצינה בה משתלשלים הפיראטים מגג בית היתומים וחוטפים את הילדים תהיתי האם אולפני וורנר חתמו על דיל שנתי עם לולייני סירק דה סוליי: אחרי פעלול דומה של אנשי הקרקס הקנדי ב״מקס הזועם, כביש הזעם״ נראה כאילו הם חזרו להדרן ב״פן״. ובעוד המחשבה על הדמיון בין ״פן״ ובין ״מקס הזועם״ עדיין מתנגנת בראשי, אנחנו מגיעים לארץ לעולם לא, שנראית, מי היה מאמין, ממש כמו עולם העבדים של ״מקס הזועם״, בו רבבות ילדים חטופים, העובדים במכרות, מקבלים את םני הסוהר שלהם, שחור הזקן (יו ג׳קמן) בשירת ״מריח כמו רוח נעורים״ של נירוונה. כסצינה העומדת בפני עצמה, ומנותקת מכל מה שבא לפניה (ואחריה), הכניסה של ג׳קמן לסרט היא רגע טריפי מטורלל שנראה לשבריר שניה מבטיח. ארץ לעולם לא, אנחנו צריכים להבין, נמצאת לא רק מחוץ לגאוגרפיה של כדור הארץ, אי שם בשמים (״כוכב שני מימין, וישר עד הבוקר״) אלא גם מחוץ לרצף הזמן: הילדים שנחטפו ב-1942 שרים את שירי שנות התשעים.

מכאן מתחיל רצף עלילתי משונה שבו פיטר הצעיר מגלה שהוא חלק מנבואה להדחת שלטון הרודנות של שחור הזקן (אין משפט תסריטאי שהפך שנוא עליי יותר מאשר ״יש נבואה שחזתה את בואו של ילד שימרוד בי״), והוא יעשה זאת יחד עם ג׳יימס הוק, אחד האסירים על האי (ומי שאנחנו יודעים שיגדל להיות קפטן הוק, אויבו המושבע של פיטר, ומי שאנחנו מגלים כעת ששמו ״הוק״, לא קשור לקרס שעל ידו, אלא זה השם איתו נולד. וזה קצת משונה). וזה חלק מהברדק של ״פן״: מי שלא מכיר את ״פיטר פן״ לא יבין מה קורה כאן, ומי שכן מכיר ישנא כל רגע. יש משהו כה מצועצע וצעקני בסרט שלרגעים נדמה שזה עיבוד של טים ברטון לסיפור ״פיטר פן״, שמזכיר לרגעים את הפיאסקו של ״אליס בארץ הפלאות״ שלו.

אבל יש גם יתרונות. ג׳ו רייט הוא אכן במאי עם חזון ויזואלי מרהיב, וברמה הוויזואלית יש ב״פן״ כמה וכמה רגעים נהדרים. העיניים לרגעים יוצאות מגדרן מרוב שמחה אבל המוח משתאה אל מול דלות המחשבה של העלילה והדמויות, ודילול הכשרון והקסם שהיה ביצירה המקורית. ״פן״ הוא סרט שכדאי מאוד לראות בשעה שמקשיבים למשהו אחר.

===============

טריוויה קטנה: את טייגר לילי מגלמת רוני מארה, מי שגילמה את ליסבת סלנדר ב״נערה עם קעקוע דרקון״. אחותה, קייט מארה (״בית הקלפים״), מגלמת כעת את האסטרונאוטית ג׳והנסון ב״The Martian" של רידלי סקוט.

ציוץ