״The Martian״, ביקורת על הסרט של רידלי סקוט עם מט דיימון תקוע לבד על מאדים
"The Martian". הסרט של רידלי סקוט שבו מגלם מט דיימון את מארק וואטני, התקוע לבד על מאדים
רידלי סקוט ואני, התקציר: האיש שביים את אחד משני הסרטים הכי חשובים בחיים שלי (״בלייד ראנר״) הוא גם אחד הבמאים הכי מתסכלים – וכן, הכי בינוניים בעולם – והאיש שמדי פעם, לעיתים נדירות מדי עבור במאי בעל מוניטין כה גדולים, מצליח ליצור, אחרי הפאנץ׳ הכפול של ״הנוסע השמיני״ ו״בלייד ראנר״, סרט שאיכשהו הופך לתופעה: ״תלמה ולואיז״ ו״גלדיאטור״ ו״בלק הוק דאון״. וזהו. בין לבין, הוא חתום על קטסרופות שהיו גורמות לבמאים אחרים להיות מגורשים מהעיר בבושת פנים: ״אקסודוס, אלים ומלכים״, למשל. אני מקדים את הפסקה הזאת, שגרסאות מורחבות שלה תמצאו בביקורות אחרות שלי על סרטיו של סקוט, כדי לדווח שאהבתי את ״The Martian״, וגם כדי להצהיר שכמעט כל במאי הוליוודי בכיר שאני חושב עליו – מרון הווארד ועד דיוויד פינצ׳ר (שלא לדבר על רוברט זמקיס וסטיבן ספילברג), היה עושה מהתסריט המצוין של דרו גודארד (על פי ספרו של אנדי וויר, ״לבד על מאדים״) סרט הרבה-הרבה יותר טוב. ובכל זאת, אני מביט ברשימת 23 הסרטים שביים, מתוכה אני אוהב שניים ויכול לחיות בשלום עם עוד ארבעה-חמישה, ומבין שסקוט נמצא במיטבו, או לפחות מצליח לתקשר איתי, כשהוא עוסק בעתיד ולא בעבר.
מה חשבו שאר מבקרי ישראל על הסרט של רידלי סקוט ומט דיימון?
(ועכשיו פסקה מתבקשת, אך טרחנית, על השם העברי, שאני לא מוכן לכתוב בבלוג הזה ולא תמצאו לו זכר. האמת היא, שככל שאני חושב על זה, אני מעריץ יותר ויותר את צוות ההפצה שהגה את השם העברי ל״The Martian״. בימים עברו אפשר היה לקרוא לכל סרט בכל שם, כי מי ידע. המפיצים היו ספקי המידע היחיד לגבי הסרטים, וכרזות הסרטים היו הגוספל שלהם. האנשים בימים שלפני הטלוויזיה, לפני שבכלל טרחו לדווח בתקשורת הישראלית על בידור ועל קולנוע, קיבלו את שמות הסרטים כאמת מוחלטת. אבל היום המצב הוא אחר. אנחנו יודעים על סרטים הוליוודיים חדשים באמצעות יו-טיוב ופייסבוק הרבה לפני שמתחיל קמפיין השיווק הישראלי שלו ולפני שנבחר לו שם בעברית. ואני בטוח, אני משוכנע, אין בי שום צל של ספק, שנציגי אולפני פוקס בישראל ידעו היטב שהם נותנים לסרט של רידלי סקוט את אחד התרגומים הגרועים – ובעיקר המביכים – שניתנו לסרט, אולי בשלושים השנים האחרונות. שם שהוא השפלה ליוצרים, ובעיקר לצופים. והם ידעו היטב שהם הולכים לחטוף על קיטונות של בוז – לא ממבקרים, אלא מהצופים שיש להם עכשיו את עוצמת הפייסבוק ביד. חפשו את שם הסרט העברי בפייסבוק ותגלו שלא יהיה איש אחד שלא יכתוב על הסרט, בין אם אהב או שנא, מבלי להזכיר שזה, בפשטות, חרא שם. ובכל זאת, הם לא ויתרו. הם לא ויתרו כי הם גאונים ואנשי חזון. אני כעת יודע את זה. הם לא ויתרו, כי הם הבינו ששמות סרטים, זה ממילא לא מיועד לקהל מתחת לגיל 30. הם מתעדכנים מהאינטרנט וממילא קוראים לסרטים בשמות חלופיים, השם באנגלית, או ״הסרט החדש של…״. שמות עבריים לסרט? זה רק לקהל של בני ששים ומעלה. הקהל הסלקטיבי. והקהל הזה, הישראליים בני 60 ומעלה, יודעים המפיצים, לא אוהב סרטי מדע בדיוני. זו עובדה. סרטי מד״ב וחלל לא עובדים בארץ. או לפחות, לא עבדו: ״כוח משיכה״ ו״בין כוכבים״, הפריכו את האקסיומה הישנה הזאת. וההחלטה השיווקית העיקרית של מפיצי הסרט בארץ הוא למחוק כל זכר למילים ״חלל״ ו״מאדים״. הם תיארו לעצמם סצנריו כזה: מגיע זוג בני 60 לבית הקולנוע לראות את ״המתמחה״, אבל אין כבר כרטיסים, אז הם סוקרים את שמות הסרטים. אם היה כתוב ״לבד על מאדים״, או ״חילוץ בחלל״, הם היו ממשיכים הלאה. לא אוהבים מדע בדיוני, אוהבים סרטים מהחיים. אבל אם כתוב שם אחר, שמרמז על כך שזה סרט הרפתקאות, הם יעצרו עליו וישאלו את הקופאי מה זה. והוא יענה ״הסרט החדש עם מט דיימון״. ואת מט דיימון הם אוהבים, מי לא אוהב את מט דיימון, אז הם יגידו ״יאללה, ניכנס״. וכך, בשלב שבו הם יבינו שזה סרט שמתרחש על מאדים זה יהיה מאוחר מדי, רק צוות חילוץ של נאס״א יוכל להוציא אותם מהקולנוע. ומי יודע, הם כנראה אפילו יהנו. כך שאני מוריד את הכובע בפני המפיצים, על ידי ההטעיה שהם נתנו בשם העברי הם יצליחו להחזיר בתשובה רבבות פנסיונרים ולגרום להם לאהוב סרטי מדע בדיוני. הבאג היחיד בתוכנית שלהם הוא שאולפני פוקס לא תיאמו איתם את העובדה שנאס״א עומדת לשחרר תמונות על מים במאדים, בתזמון כדי לקדם את הסרט, שמצידו מקדם את נאס״א. והם לא העלו על דעתם שזה יתפרסם במהלך החג, וזה יהיה יום חדשות חלש בישראל, והידיעה היחצנית הזאת תהפוך לכותרת הראשית ב״ידיעות אחרונות״ השבוע, אלוהים יודע למה. וכך, העלמת ״מאדים״ משם הסרט היתה החלטה שיווקית גרועה, בשבוע שבו כל העולם מדבר רק על מאדים. עד כאן העניין הזה).
מארק וואטני (מט דיימון) הוא בוטניקאי, והוא חבר במשלחת המאוישת הראשונה הנוחתת על מאדים, בראשותה של ג׳סיקה צ׳סטיין. סרטו של סקוט מתחיל באופן זריז ויעיל בלי יותר מדי אקספוזיציה: אנחנו כבר על מאדים, העבודה בעיצומה. ואנחנו מבינים מהר שוואטני הזה הוא מהסוג הקצת יהיר: הוא זה שנותן עצות למפקדת ומנסה לשכנע אותה לחזור בה מפקודתה. הפקודה: לנטוש את המאדים ולהפסיק את המבצע בגלל סופה יוצאת דופן ובלתי צפויה. וואטני, שחוצפתו עיכבה אותו, נפגע במהלך הסופה וחבריו, שאיבדו איתו קשר, משוכנעים שהוא מת ועוזבים את הכוכב בלעדיו. אלא שוואטני לא מת. יש לו את האספקה שחבריו במהירותם השאירו מאחור והיא תוכל להחזיק אותו בחיים כמה שבועות. הבעיה היא שהמשלחת הבאה של נאס״א למאדים צפויה רק בעוד ארבע שנים, והוא צריך למצוא דרך לשרוד עד אז.
מאדים או לא מאדים, ״The Martian״, אינו סרט מדע בדיוני, אלא סרט הישרדות. השני שמגיע אלינו תוך שבוע, אחרי ״אוורסט״. רוברט זמקיס ביים סיפור דומה למדי עם ״להתחיל מחדש״, שם טום הנקס היה תקוע על אי בודד. זהו רובינזון קרוזו על מאדים. אבל זמקיס, במאי שאני כל כך אוהב, יודע לייצר סצינות מפעימות. ״להתחיל מחדש״ הוא סרט בלתי נשכח מבחינתי, עם רגעים של קולנוע מופתי. סקוט הוא פרויקטור שיודע להרים סרט כזה, שיש בו עבודת אפקטים ועיצוב מרשימה וגרנדיוזית מאוד, אבל אין שם אפילו רגע אחד של קולנוע עילית. זהו קולנוע מיומן מאוד, עשוי לעילא, שבעיקר שומר על קצב ונפח. המזל הגדול של סקוט הוא שחומרי המקור מהם הוא עובד, התסריט של גודארד והספר של וויר, נותנים לו בסיס שהופך את הסרט שלו למרתק מתחילתו ועד סופו. רידלי סקוט פשוט מצליח לספר כאן סיפור נהדר, צ׳יזבט לא ייאמן, ולגרום לו להיראות אמין, כאילו הוא מבוסס על סיפור אמיתי.
ההברקה של וויר וגודארד היא הבחירה במדע בתור כוח-העל של הגיבור. יש משהו מנוכר ומעט סוציופתי במארק וואטני – האיש שלכל אורך ימיו על המאדים לא מתגעגע לאף אחד ולשום דבר – אבל הוא חכם, מבריק וחרוץ. כמו הדמויות הכי טובות בפילמוגרפיה של רידלי סקוט, זו דמות שהיא כמעט רובוטית. הסרט יורד לפרטים הכי קטנים בבוטניקה, כימיה, פיזיקה ואסטרופיזיקה, וכרגיל אצל סקוט עם כמעט אפס ביחסי אנוש, והשימוש הזה בפרטים (שלאוזני ההדיוט שלי נשמעים אמיתיים לחלוטין) נותן לסרט אנרגיה מציאותית.
אז עם תסריט מצוין, שמחלק היטב את 140 הדקות של הסרט – חצי למבצע ההישרדות של וואטני על המאדים, וחצי למסע ההצלה של נאס״א שיוצאים (כמעט בעל כורחם) להציל את מארק וואטני – ועם מיומנות טכנית שהופכת את הסרט למרהיב למדי (גם אם סקוט קשישא לוקח לא מעט קיצורי דרך מאכזבים, כמו שימוש יתר במצלמות הביתיות של הגיבור, או שימוש בכותרות כדי להציג את הדמויות בסרט, כאילו זו דוקו-דרמה על אירוע שמעולם לא קרה), ״The Martian״ הוא בידור משובח ובעיקר מאוד אינטילגנטי, אבל יש בו שתי מגרעות עיקריות, גם אם זניחות במהלך הצפייה. האחת, זהו סרט ההישרדות בחלל השלישי שמגיע אלינו תוך שלוש שנים, אחרי ״כוח משיכה״ של אלפונסו קוארון ו״בין כוכבים״ של כריסטופר נולן. שני אלה היו יצירות מופת, עם תסריטים מבריקים ווירטואוזיות קולנועית עוצרת נשימה. סרטו של סקוט הוא בפשטות בידור מצוין. זה טוב, אבל זה רחוק מיצירת מופת. וזה מוביל לבעיה השניה: מה הסרט הזה מנסה להגיד. זה מה שמפריד בין הסרטים המהנים ובין הסרטים הבלתי נשכחים, העובדה שהסרט נתן לנו דבר-מה נוסף, שיעור לחיים, נמשל. כן, אני יכול להשתמש בסרט הזה כדי לשכנע את בנותיי כמה חשוב ללמוד, זה אשכרה יכול להציל את חייכם (אם תתקעו על מאדים). ואפשר לדבר על רוח האדם, על כך שיש בבני אדם איזשהו רצון חיים עוצמתי שלא מוכן להרים ידיים ולהיכנע למוות, גם כשנדמה שאין שום סיכוי שיהיה אפשר לצאת משם בחיים. בני אנוש נלחמים לחיות, ובכל הכוח. גם זה דבר שעולה יפה מתוך הסרט. אבל יש עם זה בעיה אחת: מה הקשר של רידלי סקוט לסרט שעוסק ב״רוח האדם״? אני מביט ברשימת כל הסרטים שהוא ביים, ואין סרט אחד שעוסק ברוח האדם. להפך: סרטיו כמעט תמיד מציגים את אפסיות האדם הפשוט – מול הטבע, מול הטכנולוגיה, מול השליטים, מול האלים. רידלי סקוט הוא במאי שמייצר מיתוסים, אלה הסרטים היחידים שמעניינים אותו. לכן צריך לקרוא את סרטו באופן מעט שונה ממה שוויר וגודארד כתבו: גם כאן סקוט יצר מיתולוגיה. זהו סיפורו של איש בשם מארק והוא תקוע על… מארס (מאדים). הכוכב הרביעי מהשמש במערכת השמש שלנו, שקרוי על שם אל המלחמה הרומאי, שהוא גם… אל החקלאות. מארק וואטני הוא מארס בן זמננו (והוא הגיע אל המאדים עם מרכבת האלים ארס – ארס הוא אל המלחמה היווני, בן דמותו של מארס הרומאי). בסרטו הקודם עסק רידלי סקוט בספר שמות וביציאת מצרים, בסרטו הנוכחי הוא עוסק בספר בראשית. זהו הג׳נסיס מבחינתו – בריאה מעשה ידי אדם. זה לא אלוהים שמצמיח צמחים על המאדים, אלא צואת האדם. בסצינה קריטית לקונטקסט הזה, לוקח מארק וואטני צלב מעץ מחפציו האישיים של הטייס ההיספני, ומפורר אותו כדי לייצר חומר בעירה (כי כל שאר החומרים של נאס״א עשויים מחומרים בלתי דליקים), מפורר את פריט הדת היחיד על הכוכב כדי להביא אש ממנה הוא מייצר מים. זכרו את שמו המקורי של הסרט: ״The Martian״, שם שמזוהה עם חיזרים, אבל הפעם מקבל משמעות חדשה: סיפורו של האיש שמת על מאדים, וקם לתחייה בתור האל שהכניע את הכוכב, וזכה להפוך למיתוס.
לא אהבתי את להציל את מארק וויטאני. תסריט מצוין שנפל לידיו של במאי שיצר סרט טוב מבחינה טכנית בלבד. אין ספק שזה יותר טוב מ פרומתיאוס או אקסודוס אבל בסך הכל סרט בינוני. כיצד אני יודע? כי אפילו שחקנים מצוינים כמו מאט דיימון אן ג'סיקה צ'סטיין משעממים כאן.
עוד נקודה : כח משיכה הוא דרמת מתח. בין כוכבים הוא סרט מדע בדיוני. איפה הסרט הטוב של אלפונסו קוארון (בעיניי הוא ממש לא יצירת מופת ואני יכול להבין מדוע הוא כה מעורר מחלוקות) ואיפה בין כוכבים (שנחשב לאחד מסרטי המדע בדיוני הכי טובים של השנים האחרונות) של כריסטופר נולאן – ואיפה הסרט הזניח של רידלי סקוט?
נתחיל בכך ש"בין כוכבים" הוא אפוס ארוך ומפוספס על יחסים וכח משיכה הוא סרט על חוק מרפי כאשר כל מה שיכול להיכשל – אכן נכשל.
"להציל את מארק ויטני" הוא סרט מעולה על אדם שננטש ויש לו ברירה למות או לא כי אף אחד לא יעזור לו.
זה לא רובינזון קרוזו. אין כאן מקום לרגשנות ולהתגעגעות. אין זמן לבזבז אנרגיה על געגועים.
מט דיימון מעולה בסרט ומעביר בצורה מעולה איך אדם שכבר קברו, מסרב למות ומחליט לא רק לחיות אלא גם לחזור הביתה, אם עזרה או בלי עזרה מהסוכנות שנטשה אותו.
בנוגע ל"מה הסרט מלמד אותנו?" ברצינות? אדם נטוש 4 שנות טיסה ממים ואוכל, אף אחד לא שם עליו קצוץ, יש לו אספקה לשבועיים-שלושה והוא שורד. הסרט בא ללמד אותנו שהחיים זה לא פיקניק וכישורים בסיסיים יכולים להוציא אותך מכל תסבוכת.
טרם ראיתי את הסרט על מאט דיימון שתקוע לבד בחלל, אבל לגבי בין כוכבים, זכור לי שהביקורת המקורית שהתפרסמה פה הייתה יותר מסויגת מ-"יצירת מופת", מה קרה בינתיים ששכנע אותך לשדרג את ההערכה שלך לסרט למעמד כה רם? אני שואל בכנות כי אני אוהב את נולאן ואת בין כוכבים פשוט לא אהבתי, וטרם הצלחתי לפענח לעצמי בדיוק מה מפריע לי בו (מעבר לקיטש המבאס של "אהבה חורגת מגבולות המימדים", אולי זה שלל הרגעים הלא משכנעים שיש בסרט, בולשיט פסבדו-רוחני ופסבדו מדעי שלא נגע בי באמת, בניגוד למערכה האחרונה הנשגבת של אודיסאה בחלל, נניח, או הסוף הנפלא של קונטקט, סרטים שכפי שהערת בעצמך, קשורים בעבותות לבין כוכבים).
מצחיק שדווקא רשמת שכח משיכה עוסק בחוק מרפי, שכן זה הנושא של בין כוכבים.
אז תן לי להבין : התלהבת מהסרט של רידלי סקוט, התרשמת מסרטו של אלפונסו קוארון והתאכזבת דווקא מהסרט של כריסטופר נולאן? מה שנקרא: על טעם ועל ריח אין על מה להתווכח.
אני לא מצאתי שום קיטש בבין כוכבים. להיפך , הוא היה קיטש לו – זהירות , ספוילר – קופר היה משלים את המשימה, מציל את כדור הארץ וזוכה להמשיך לחיות יחד עם הבת שלו מרפי. אלא שהסוף של בין כוכבים עצוב מאוד : כדור הארץ הושמד, קופר אמנם ניצל אך זכה לראות את בתו הזקנה גוססת מולו , כשהוא נשאר צעיר פיזית בגיל 124. כל מה שנשאר לו זו התקווה לחפש אחר האישה שהוא אהב בסתר (הדמות של אן האתאוויי). אני לא יודע מה איתך אבל אם אני הייתי במקום קופר הייתי רוצה להתאבד
סוף טוב זה לאו דווקא קיטצ'.
ולטוב ולרע אי אפשר לברוח מכמה בין כוכבים היה קיטצ בעיקר מהמערכה השנייה.
זה לא העלילה כמו שזה איך שהדברין מוצגים,והמעבר מסרט על מדע לסרט על הורות ואמונה.
אני חושב שסצינת הספרייה בחלל היא הסצינה הכי קיטצית שראיתי בקולנוענהרבה זמן.
הרצאות על כוחה של האהבה מפי צוות מדענים על חללית.
איחוד משפחתי מרגש בסוף הסרט
יותר קיטש מזה?
"בין כוכבים" הוא כשלון קולנועי מהדהד בעיני. והוא השני אחרי הסרט השלישי בטרילוגיית באטמן. סרט נפוח מחשיבות עצמית ללא שום אחיזה תסריטאית או הצדקה עלילתית. והוא גם נראה ממש בנאלי. בקיצור, התאכזבתי ממנו עמוקות. את "כוח משיכה" מאוד מאוד כהבתי.
אני דווקא אהבתי מאוד את עלייתו של האביר האפל ובין כוכבים אבל התרשמתי חלקית מכח משיכה. נו טוב, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח (על אף ששני הסרטים של נולאן צלחו יותר קופתית וביקורתית ברחבי מהעולם מהסרט של אלפונסו קוארון)
"…השם העברי, שאני לא מוכן לכתוב בבלוג הזה ולא תמצאו לו זכר."
"…שיוצאים (כמעט בעל כורחם) להציל את מארק וואטני…"
אם בלייד ראנר הוא אחד משני הסרטים החשובים בחייך, מהו הסרט השני ?
סרט אולטרה טיפשי.
אידיוטי.ללא טעם …אין לי את הכוחות וגם הסרט כה לא ראוי שבכלל יתיחסו אליו.
סיכום: להתרחק ולא לנחות על הסרט.
בושה לבמאי סקוט.
הערה נוספת…..אין כאן גרוויטציה…כל ועיקר.גם דאימון הוא לא קלוני.