02 אוקטובר 2015 | 08:29 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

חי מחיפה: היום האירני

״היורד למעלה״. פסגה

״היורד למעלה״. פסגה

האיום האירני פינה את מקומו ליום האירני שהתארגן לו אד-הוק בפסטיבל חיפה, כפי שדרכם של דברים להתארגן מעצמם בפסטיבלי קולנוע. יושב ראש חבר השופטים בתחרות הישראלית הוא הבמאי האירני מוחסן מחמלבף (״גאבה״, ״רגע של תמימות״), שחי בגלות ממולדתו בעשר השנים האחרונות (וכבר ביקר בישראל לפני שנתיים בפסטיבל ירושלים). במסגרת התחרות הוא צפה שלשום בסרט ״באבא ג׳ון״, דובר הפרסית, העוסק במהגרים יהודיים מאירן בישראל של תחילת שנות השמונים. למחרת בבוקר, בכניסה לחדר האוכל במלון דן פנורמה, מחמלבף יצא בדיוק כשבמאי הסרט, יובל דלשד, נכנס, והשניים עצרו לשיחה. יש לי את ההסתייגויות שלי מ״באבא ג׳ון״ עליהן כבר כתבתי, אבל הרגע הזה, בו ראיתי את הבמאי הוותיק ואת הבמאי הצעיר משוחחים, מן הסתם סביב זכרונות דומים, לא יכולתי שלא לחוש פליאה והתפעמות מול כוחו של הקולנוע שיכול לחבר בין דורות, מדינות ותרבויות, רחוקים וקרובים. העובדה שבמאי ישראלי בתחילת דרכו ובמאי אירני עטור פרסים ותהילה יכולים לחלוק זכרונות קולנועיים משותפים, שהם גילו זה אצל זה בסרטיהם, היא אחד מניסי הקולנוע. כשאני מביט לאחור אל ״באבא ג׳ון״, ומנסה לצפות בסרט מנקודת מבטו של מחמלבף (כמו גם התהייה האם הוא יאהב את הסרט מספיק כדי לשכנע את עמיתיו לחבר השיפוט להעניק לו פרס) אני נזכר בסצינה בסרט המתרחשת לצד עץ רימון, בו המשפחה סוחטת רימונים ליצירת ליקר. הצבע האדום של הרימונים מזכיר רגעים מהסרטים האיראניים של מחמלבף, מג׳יד מג׳ידי ועבאס קיארוסטמי (והם מן הסתם הושפעו מצבע הרימונים בסרטיו של הבמאי הגיאורגי סרגיי פרדג׳נוב, שבמידה רבה השפיע רבות על הבמאים האיראניים של שנות השמונים והתשעים). חשבתי לעצמי שעם היו עוד רגעים כאלה שהזכירו לי את מחמלבף, הייתי אוהב את ״באבא ג׳ון״ יותר.

למחרת, ישב מחמלבף וצפה בסרט ישראלי נוסף, ״היורד למעלה״ של אלעד קידן. האם מחמלבף הבחין בהשפעה הרבה של יוצר אירני כמו קיארוסטמי על ״היורד למעלה״? ופתאום, באמצע הסרט, סצינה בפרסית. אני מדמיין את מחמלבף יושב שם באולם, ערב שני ברציפות, ואומר לעצמו: ״בוא׳נה, הקולנוע הישראלי הוא כולו חיקויים לקולנוע האירני. לא היה לי מושג. דלשד מושפע מהמלודרמות הפרסיות של שנות השבעים וקידן מושפע מהקולנוע האיראני הפיוטי של שנות התשעים״.

ובין שני הסרטים האלה הוקרן הסרט האמריקאי ״99 בתים״ שביים הבמאי האמריקאי ממוצא אירני, רמין בהרני (בהרני נולד בארצות הברית, בצפון קרוליינה, אבל הוריו היגרו מאירן, לכן הוא מוגדר כל הזמן, כנראה מבחירה, כבמאי אמריקאי-אירני). בהרני כתב את התסריט עם הבמאי האירני הגולה אמיר נדרי (שסרטו הקודם, ״קאט״, הוקרן בפסטיבל חיפה ב-2012). מיד אחרי ״99 בתים״ הוקרן ״מחוץ לזמן״, של הבמאי האמריקאי-הישראלי אורן מוברמן. ״99 בתים״ ו״מחוץ לזמן״ הוצגו במקביל לפני שנה בפסטיבל טורונטו, שניהם סרטים שעשו מהגרים או בני מהגרים ועוסקים בטראומה של המשבר הכלכלי של 2008, ובעיקר בחרדה הגדולה של איבוד קורת גג.

שלשום הגיע מחמלבף למפגש עם הקהל בגינת הפסטיבל. הגינה היתה מלאה כמו שמעולם לא ראיתי אותה (ובכלל, הקהל החיפאי מגיע בהמוניו לראות הכל. האולמות מלאים כמעט כל הזמן). ומה שהיה אמור להיות מפגש שאלות ותשובות, הפך בפועל לכמעט הרצאה רצופה ומרתקת של מחמלבף שחיברה בין תולדות הקולנוע האירני ובין קורותיו, כמי שהתחיל כפעיל פוליטי נגד משטר השאה בשנות השבעים ונאסר ועונה בשל פעילותו (אירועים שתועדו ב״רגע של תמימות״ שלו). היו כמה רגעים מרתקים בשיחה שלו. הנה ראשי פרקים:

  • מחמלבף סיפר על כך שבכלא, בו היה אסור ארבע שנים, הוא קרא ספר ביום, והתלונן על כך שנראה לו שבמאים צעירים בימינו מגיעים לקולנוע מבלי שהם קראו מספיק ספרים. יש לו מדי פעם הכרזות כאלה, על כך שהקולנוענים של ימינו לא מספיק אינטיליגנטים ביחס לבמאי העבר, ואפשר להתווכח עם זה. אבל זה הוביל אותו לנקודה הבאה שהיא ראויה לתשומת לב: מחמלבף טוען שבמאי קולנוע הוא בעצם מורה. על ידי הסרט הוא מלמד את צופיו, ולכן זו המחויבות של הבמאי להיות משכיל.
  • כשמחמלבף נכנס לעשייה קולנועית, ללא ניסיון קודם בתחום, הוא התחיל עם צפייה בסרטים. לקולנוע האמריקאי הוא בז (תכף נסביר למה), אבל הוא הבחין שהקולנוע האירופאי האמנותי סובל מבעיה אחרת: הוא עוסק בבדידות ובייאוש. ואילו הוא חושב שכל תחלואי החברה נמצאים בתחושה הזאת. הוא החליט שהקולנוע שהוא רוצה לעשות יעסוק בתחושה ההפוכה, שבני האדם אף פעם אינם לבד. תמיד יהיה מי שיושיט להם יד, ייצא להגנתם. לכן הם סיפורים קטנים העוסקים בחסד, בחברות וביחסי שכנות בין אנשים. הוא גם רצה לספר סיפורי מוסר קטנים, כדי ליצור גשר בין עולם הדת ובין עולם האינטיליגנציה החילונית. מחמלבף, יודע כל מי שראה את ״הגנן״, איננו איש דתי, אבל יש לו כבוד לדת, ובעיקר הבנה לגבי העוצמה שלה, והחיוניות שלה לחיי אדם. ולכן בסרטיו הוא רוצה למצוא דרך להביא גם את אנשי הדת מהמסגדים, שייראו שהקולנוע איננו השטן הגדול.

כשמחמלבף אמר את זה, על סרטים שעוסקים בחמלה אנושית, בחיבור מעצים בין בני אדם, קלטתי למה כל כך אהבתי את ״היורד למעלה״ של אלעד קידן. ראיתי אותו לראשונה בפסטיבל קולנוע דרום וכעת בשנית בפסטיבל חיפה, מטרים בודדים מהאתרים בהם צולם (איזה שיר אהבה מופלא לחיפה), ולמרות שאני עדיין יכול להצביע על באגים פה ושם, פגם כזה או אחר, קמט שלא גוהץ, תפר שקצת נפרם, אני עדיין מעריץ את הסרט הזה ומוקסם ממנו. כמו עם סרט הגמר שלו, ״המנון״, גם כאן יש לנו שני גיבורים שמתחילים את דרכם עם איזו מרה שחורה, אבל המפגשים האנושיים שהם מקיימים במשך צהריים אחד גורמים להם לשנות את מצבם. זה סרט שנכתב ובוצע עם אהבת אדם עצומה וחדות אבחנה פלאית (שלא לדבר על זה שנדמה שקידן הוא תולעת ספרים שמכניס לסרטו מאות שנים של ספרות ותרבות עברית).  וזה סרט שאני לא אתנגד לראות שוב ושוב, ובכל פעם לגלות בו רגעי קסם חדשים המסתתרים בתוכו ובפינותיו. מעבר למשחק המילים המתבקש לסרט המצולם על הר, זה בעיניי אחד מפסגות הפסטיבל השנה.

חזרה למחמלבף:

  • כמה שנים לפני המהפכה האיסלמית שהדיחה את השאה, בסוף שנות השבעים, התוצרת הקולנועית של אירן עמדה על 180 סרטים בשנה, סיפר מחמלבף. אבל שנתיים אחר כך, התפוקה הקולנועית השנתית ירדה לכמעט אפס. מה השתנה? בשנתיים האלה נכנס הקולנוע ההוליוודי לאירן, ומפיצי הקולנוע ראו שעל ידי תשלום של סכומים קטנים עבור זכויות הקרנה הם מרוויחים הרבה כסף, לעומת המצב שבו היה עליהם להיות שותפים להפקות מקומיות, דבר שעלה להם הרבה יותר כסף והיווה סיכון כלכלי גדול יותר. על פי הנראטיב שמשרטט מחמלבף, חלק מההפגנות שהתעוררו נגד שלטון השאה היו של מיליוני צופים קולנוע, אנשים פשוטים, לא משכילים, עניים, שהקולנוע האמריקאי לא עניין אותם והתמרמרו נגד היעלמות הסרטים האירניים. במקרה אחד אף בוצע פיגוע נגד בית קולנוע, שבו נהרגו 200 צופים. האירנים הכריזו מלחמה על הקולנוע, שהפנה להם עורף.
״מובלעת״

״מובלעת״

״מובלעת״, במאי: גורן רדובנוביץ׳

נציג סרביה לאוסקרים הוא סרט קטן מאוד עם סיטואציה דרמטית דחוסה ואפקטיבית המוצגת באופן כה ברור שאי אפשר שלא להישבות בתוכה תוך שניות. אנחנו בצפון קוסובו. פצעי מלחמת האזרחים עדיין מורגשים, ובתוך איזור שהוא כולו מוסלמי, יש מובלעת נוצרית קטנה. כפר עם לא יותר מעשרה בתים. כולם גברים, רובם קשישים, וילד אחד. הילד לומד לבד בבית הספר, אליו הוא צריך להגיע עם נגמ״ש של האו״ם שלוקח אותו מהמובלעת אל תוך קוסובו. הילדים האלבנים (המוסלמים) זורקים אבנים על הנגמ״ש בכל פעם שהוא עובר לידם, אבל הם בעצם היו ממש שמחים לקבל סיבוב על הנגמ״ש. וכשהאופציה מתאפשרת, מתברר שהילד הסרבי והילדים האלבנים דווקא שמחים לשחק יחד כדורגל או מחבואים, במקום לשנוא אחד את השני על רקע הדתות שלהם. הבחירה של רדובנוביץ׳ למסגר את הסיפור במתיחות בין ילדים, לרגע משחקים בשלום ואז כשהם רבים זו הופכת למלחמת דת הרסנית, נותנת לסרט מימד סמלי בעל עוצמה. רדובנוביץ׳ ממשיך את הסמליות של סרטו בכך שהוא מבודד את גיבורו שוב ושוב בתוך מובלעות מטאפוריות. באחד הרגעים הדרמטיים בסרט, נלכד הילד הנוצרי מתחת לפעמון שהכומר המקומי הצליח להביא לקהילתו, רגע חזק שבו החפץ הדתי הוא זה שמהווה מלכודת לגיבור הסרט. זה מאותם סרטים שיש בה עוצמה שהיא גם דרמטית, גם פוליטית וגם ויזואלית. הבחירה בפסקול של אלני קראינדרו, המלחינה הקבועה של תיאו אנגלופולוס, מעניקה לסרט עוצמה נוספת. זה מאותם סרטים שטסים מתחת לרדאר אבל יכולים להפתיע ופתאום לצוץ בתשיעיה ואולי אף בחמישיה באוסקר, כי הם כה אפקטיביים.

ובעיקר, זה סרט שמטלטל את הצופה הישראלי, שמביט בסרט כזה ולא לחלוטין יודע להבדיל בין האלבנים ובין הסרבים, ומי רוצה מה ולמה הם עדיין שונאים זה את זה, למרות שהמלחמה באופן רשמי הסתיימה. אני מדמיין סרבי או אלבני צופה בסרט ישראלי או פלסטיני ואין לו מושג מה ההבדל בין הדמויות ועל מה הם רבים. מסקרן אותי לראות סרט כמו ״מובלעת״ – בו האוטובוסים שמגיעים מדי פעם למובלעת זוכים למטחי אבנים – מקבל שתי גרסאות מקומיות, אחד של יוצר פלסטיני ואחד של יוצר ישראלי הגר ביהודה ושומרון. לראות איך כל אחד מייצג את הסכסוך המקומי – סכסוך על טריטוריה ועל דת – אבל הופך את זה למשחק ילדים, ולא לפולמוס פוליטי בין מבוגרים.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “חי מחיפה: היום האירני”

  1. קול דה סאק 4 אוקטובר 2015 ב - 2:31 קישור ישיר

    פראג’נוב אמנם נולד בגרוזיה אבל הוא ארמני


השאירו תגובה