״המתמחה״, ביקורת
״המתמחה״. השטן לובשת סבא
בבואי לצפות ב״המתמחה״ בכלל לא ידעתי איך עלינו לבטא את שם הסרט. השם המקורי באנגלית לא הועיל: ״The Intern״. זה המקום שהדפוס טוב מהתקשורת האלקטרונית לדחיית הפתעות, ברדיו או בטלוויזיה עצם הגיית השם עם הניקוד הנכון הוא מעין ספוילר קטן לסצינת הפתיחה החביבה של הסרט. האם זה ״המתמחה״ עם סגול או קמץ ב-ח׳? האם הוא זכר או שהיא נקבה? וכמובן, בהיותי מתוכנת למגדר של עצמי, ולמראה הפוסטר שבו רואים את אן התאוויי לצד רוברט דה נירו, הנחתי שהוא הבוס והיא תהיה המתמחה שלו. וזה בדיוק מה שננסי מאיירס, הבמאית והתסריטאית של הסרט החינני והנבון הזה, רצתה – לשבור לנו עם פתיחת הסרט את הדעות הקדומות הקשורות לגיל ולמגדר. ״המתמחה״ עובד על הומור ההיפוך: רוברט דה נירו, המגלם גבר בן 70, לוקח על עצמו ג׳וב בתור המתמחה של אן התאוויי, המגלמת מנכ״לית צעירה של חברת סטארט-אפ ברוקלינאית. הוא אדם שזקוק למסגרות, ובהיותו פנסיונר ואלמן, הוא שמח להצטרף למקום שזקוק לכישורים שלו, כישורים שנדמה שנעלמו לחלוטין מבני הדור הצעיר – דייקנות, סדר, משמעת ולבוש נאות. עיקר הסרט הוא המפגש בין דורות: בין איש כמו רוברט דה-נירו, שעבד שנים כשכיר, והגיע בכל בוקר לעבודה מגולח עם חליפה ועניבה ובין ההיפסטרים (סליחה, המילניאלס, ילידי שנות ה-90, שגדלו בשנות ה-2000) שמתקרבים לגיל 30 אבל עדיין מתנהגים כמו תינוקות חסרי אונים. ״למה אתם אף פעם לא מכניסים את החולצה למכנסיים״, שואל דה-נירו את עמיתיו לעבודה, במה שנראה כמו התנגשות התרבויות העיקרית של הסרט. זה הפורמט המוכר של קומדיית דג מחוץ למים, אלה שמאיירס השנונה גורמת לנו לתהות מי כאן הדג ומה הם המים.
מבין כל הבמאיות שפועלות כיום בהוליווד, את ננסי מאיירס אני הכי מחבב. סרט חדש שלה מריץ אותי אל בית הקולנוע, שם אני יודע שאקבל מעט פירורים של קומדיה הוליוודית במתכון קלאסי. קל לי לדמיין את מאיירס בת ה-66 משתלבת בקלות בבקתות הכתיבה של האולפנים הישנים ומחליפה פאנצ׳ים עם צ׳רלס ברקט וארנסט ליהמן וסמסון רפאלסון. כמו התסריטאים הקומיים הגדולים של תור הזהב ההוליוודי, היא יודעת לחבר בין פאנץ׳ טוב ובין עין שיש לה ראיית רנטגן לפרדוקסים חברתיים. בתור מי שעובדת בתוך השיטה ההוליוודית, סרטיה מכילים את השילוב התמיד מבלבל הזה בין חתרנות ובין שמרנות. היא לא מנתצת את המוסכמות, אבל היא עוקצת אותן, והופכת אותן לקלישאות שיהיה לנו קשה לקבל אותן בשוויון נפש מעתה.
שש שנים חלפו מאז סרטה הקודם, ״זה מסובך״, וגם מעריץ כמוני צריך להודות שהתוצרים מתחילים להידרדר באיכותם. בין לבין, סיפרה מאיירס בראיון לרשת NPR, הוליווד השתנתה לחלוטין. אם ב-2009, כשהיא עשתה את ״זה מסובך״, האולפנים חיפשו קומדיות מושקעות לקהל מבוגר (בני ארבעים ומעלה), הרי שכעת כבר לא. ומאיירס, בהיותה קלסיקנית, עושה סרטים אמידים, מסוגננים, מלוטשים, סרטים שרואים את ההשקעה בהם בעיצוב ובצילום ובכוכבים. כמו בהוליווד הקלאסית, היא מעדיפה לצחוק על תחלואי החברה אבל לעשות את זה מהפנטהאוס, ולא מהמרתף. סרטיה נוצצים כמו כוס מלאה שמפניה באור השקיעה.
״המתמחה״, תודה לאל, איננו קומדיה רומנטית, אלא קומדיה קפיטליסטית, שבוחנת איך השינויים במעמדם של צעירים מול מבוגרים, נשים מול גברים, אמהות מול אבות, משפיע על דפוסי ההצלחה של אשת העסקים האמריקאית. הקומדיה הקפיטליסטית תקבל כל שינוי חברתי ותברך עליו, בתנאי שהוא מועיל לעסקים. בבואה לכתוב על האשה הצעירה שנעזרת בחוכמתו של גבר מבוגר, מאיירס בוודאי יודעת על מה היא מדברת. את הקריירה שלה היא התחילה כשותפתו ליצירה של צ׳רלס שאייר, המבוגר והמנוסה יותר (מי שכבר היה בצוות הכותבים של הסיטקום ״הזוג המוזר״ בשנות השבעים). השניים לא רק הקימו עסק מוצלח לכתיבה ולבימוי סרטים לכל המשפחה (״אבא מתארס״ הוא בעיניי יצירת המופת המשותפת שלהם), הם גם מיסדו אותו בחתונה והקמת משפחה. ב-1999 הזוגיות הזאת התפרקה. וראו זה פלא: 15 שנה אחר כך, מאיירס היא במאית משגשת, אחת המצליחות בתולדות הוליווד, ושאייר נעלם (הוא ביים רימייק מיותר וכושל ל״אלפי״). הפרידה ביניהם הוכיחה שמאיירס היתה הכוח הכשרוני מבין השניים, והוא היה הגבר עם המרפקים. ובכן, בשנות ה-2000 נשים כבר לא צריכות גברים עם מרפקים, ובדיוק בכך עוסק ״המתמחה״. ואולי הסרט בעצם אומר את ההפך?
במידה מסוימת, זהו סרט שפחות או יותר ממשיך את הרעיון שהיא התחילה עם ״מה נשים רוצות״, עם מל גיבסון והלן האנט, אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות של שנות ה-2000. היא חוזרת לקומדיה של מקום העבודה, יחסי הכוחות בין גבר ובין הבוסית שלו, אבל אגב כך היא מתעדת בפנינו מה קרה למקומות העבודה האמריקאים (המעבר בין משרד הפרסום התאגידי והציני לבין סטארט-אפ פרטי העוסק בקמעונאות), ולדינמיקה בין המינים ב-15 השנים שחלפו בין הסרטים (למשל, את זה שכבר אי אפשר ללהק את מל גיבסון לתפקיד הראשי). מהבחינה הזאת, מאיירס – כמו ג׳אד אפטאו או נורה אפרון המנוחה או איימי הקרלינג ששלטה בתחום הזה בשנות התשעים – היא מתבוננת חדת אבחנה על כל מה שקורה בחברה האמריקאית ויודעת לתאר את זה באופן קומי ואירוני.
אבל יש גם בעיה. השעה הראשונה של ״המתמחה״ נהדרת. קלילה, קצבית, מצחיקה, דקת אבחנה וגם כזו שמשגרת בדיחות קלות וצפויות, אך מצחיקות, כלפי תושבי ברוקלין: הקשישים נגד ההיפסטרים. מאיירס קצת רודה בצעירים המזוקנים ומנסה לחנך אותם באמצעות דמותו של דה-נירו, שלעיתים מזכירה את הדמות של ג׳ק ניקולסון ב״אודות שמידט״: אדם שבעבר המגרעה הכי גדולה שלו היתה היותו כה שמרן ומרובע, ואילו כיום אלו בדיוק מעלותיו העיקריות. אבל בחלוף חצי סרט, וכשבדיחות ההיפסטרים וההיי-טקיסטים נגמרו לה, היא פתאום היתה צריכה לקדם עלילה כדי להגיע אל הסוף. וכאן הסרט מתרסק. מאיירס לוקחת שני קיצורי דרך קלים ומתסכלים כדי לעורר דרמה ומתח. היא מכניסה סצינה איומה ומיותרת לחלוטין שבה דה-נירו ושות׳ צריכים לפרוץ לבית אמה של האתאוויי; וכותבת בקלות מדי משבר בחיי הנישואין של הגיבורה שיש איתו שתי בעיות: הוא הופך דמות משנה זניחה (בעלה של האתאוויי) פתאום לדמות מרכזית, והיא חותרת נגד כל מה שמאיירס רצתה לומר קודם, בכך שהיא הופכת גם את הסטארטפיסטית בעלת החזון לאשה נוירוטית וחסרת בטחון. בדרך לשם, בדפים שבוודאי נכתבו בסוף שבוע אחד, מאיירס גם עושה רימייק כמעט מושלם, אך תמוה, לסצינת חדר המלון של ביל מוריי וסקרלט ג׳והנסון ב״אבודים בטוקיו״, בו עלינו לתהות לאן נעלמו שתי הדמויות שכה חיבבנו אך לפני רבע שעה.
