״מנגלהורן״. המנעולן שנשאר נעול בחוץ

שלושה סרטים חדשים, והם איכשהו קשורים זה לזה – אולי רק באופן אסוציאטיבי, ואולי לא. ״מחוץ לזמן״, ״מנגלהורן״ ו״99 בתים״. שלושתם הוקרנו בבכורה בדיוק לפני שנה בפסטיבל טורונטו. שניים מהם יוצאים היום לבתי הקולנוע, השלישי אמור לצאת בקרוב (אולי, לא בטוח). מה משותף לשלושתם? מבט ריאליסטי, עגמומי, נטול זוהר על החיים בשוליים, בעוני. אבל יש דבר מעניין יותר: שלושתם סרטים קטנים, דלי תקציב מאוד, מאת במאים המתעדים את שולי החברה, ושלושתם מציבים במרכזם כוכבי קולנוע הוליוודיים, בוגרי בלוקבאסטרים (ריצ׳רד גיר, אל פצ׳ינו ואנדרו גרפילד). שלושת השחקנים האלה מופיעים בסרטים שהייתם מצפים שישחקו בהם שחקנים אלמוניים, או אפילו נון-אקטורז. שלושתם בוחרים לשחק לוזרים, דפוקים, מניאקים, כנראה מתוך הבנה שזו הפלטפורמה היחידה כרגע שבה הם באמת יכולים לשחק, וגם להפגין מצפון חברתי. ואני חייב לציין: גם ״מחוץ לזמן״ וגם ״מנגלהורן״, שזוכים ללא מעט שטחי פרסום בזכות כוכביהם, הם סרטים שהקהל הרחב ישנא. בדרך כלל בסרטי איכות אמנותיים אני מנסה להגן על היצירה מפני החיפוש של הקהל הממוצע אחר בידור, אבל במקרה של שני הסרטים האלה אני קצת מצדד בקהל, בעיקר כי אני חושב שליהוקם של גיר ופצ׳ינו לסרטים האלה היו טעויות פאטאליות.

״99 בתים״, סרטו של הבמאי האמריקאי-אירני רמין בהרני, ו״מחוץ לזמן״, סרטו של הבמאי האמריקאי-הישראלי אורן מוברמן, צולמו שניהם על ידי אותו צלם, בובי בוקובסקי, ושניהם מטפלים בסגנון שונה בנושא דומה: החרדה מפני החיים ללא קורת גג. החיים באמריקה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, שהביא לכך שהמוני אמריקאים איבדו את בתיהם, הבהיר לאמריקאי העמל שהאופציה שיהיה לו בית אינה מובטחת לו. בהרני ומוברמן, אולי כי הם בנים של מהגרים, מביטים שוב ושוב בסרטיהם בחברה שבה הם חיים, ומתארים את מה שהיה פעם החלום האמריקאי בתור סיוט אמריקאי. בהרני עוקב בנחישות לאורך כל סרטיו במצבים של עוני. אמריקה העשירה, כמדינה של מסכנות.

״99 בתים״ היא מלודרמה חברתית, עם עלילה ברורה וישירה ועם מוסר השכל נחוש, על פועל פשוט, אב חד הורי (בגילומו של אנדרו גרפילד, ספיידרמן לשעבר), שחי עם אמו ועם בנו בבית בו הוא נולד וגדל בפלורידה, וכשיום אחד חברת הקבלנות שעבורה הוא עובד ושטת את הרגל אין לו יותר איך לשלם את חשבונותיו, ועד מהרה מגיע היזם, שהבנק מכר לו את המשכנתא שלו, וזורק אותו מהבית. תוך חודש, מאדם חרוץ ועובד, למובטל והומלס. כדי להפוך את המצוקה לטרגדיה בהרני מסובב את העלילה כך שהעבודה היחידה שאותו מסכן מצליח להשיג היא עבור איל הנדל״ן שזרק אותו מביתו. האיש שנזרק הופך לאיש שזורק, והוא מגלה עד מהרה שנוח ורווחי יותר להיות בצד של הכרישים. הלוקיישן של אורלנדו, שבו רואים את דיסנילנד ממול, אבל התושבים שאינם תיירים נאבקים לשמור את הראש מעל המים, מעניק לסרט נופך אירוני. יש משהו ישיר וברור מאליו ב״99 בתים״, אבל יש בו עוצמה גדולה, בעיקר בסחרור המהיר שניצב לפתח כל אחד מאיתנו, כשמצוקה כלכלית מטשושת את המצפון ומניחה לנו להפנות עורף למוסר או להגיון. את מה שהוליווד הקלאסית מציגה כארץ של הזדמנויות, בהרני מציג כארץ של גזל ושחיתות.

ריצ׳רד גיר ב״מחוץ לזמן״ של אורן מוברמן

״מחוץ לזמן״ ("Time Out of Mind״ במקור, שזה לא ״מחוץ לזמן״, אלא ״יוצא מדעתי״) הוא פרויקט מדובר למדי בשנה האחרונה. לא מעט מבקרים הכריזו בשנה שחלפה מאז בכורת הסרט בפסטיבל טורונטו שהוא יעניק לריצ׳רד גיר את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר. ובכן, רק השבוע ראיתי את הסרט ואני חייב להוסיף: מסופקני.

ברמה התיאורטית יש משהו מרתק בעצם הפרויקט הזה. הוא יותר קרוב באופיו לאמנות פרפורמנס מאשר לסרט קולנוע. הוא נטול עלילה כמעט לחלוטין, והוא פשוט סרט המתבונן בסיטואציה אנושית, משל היה זה סרט תיעודי. ועוד סרט תיעודי אווירתי, זבוב על הקיר, שבולש אחר דמויות מרחוק. אם תוציאו ממנו את ריצ׳רד גיר ותשימו במקומו שחקן אלמוני, תקבלו סרט אירופאי – בלגי, ככל הנראה – שיהיה כל כך עגום שרוב הסיכויים הם שלא תשמעו עליו לעולם. גיר מגלם בסרט הומלס ניו יורקי, שמעדיף למכור את המעיל שהוא מקבל כתרומה בכנסיה, כדי שיהיה לו כסף לקנות שתי פחיות בירה לרעוד בקור. הוא הומלס שלא מוכן לקבל את העובדה שהוא הומלס, אז הוא מתגנב לדירות ריקות, עובר בין מקלטים עירוניים ובין ספסלים ומנסה בכל לילה לשרוד באופן אחר. יש נתיב עלילה דק עד דקיק שבו הגיבור מנסה ליצור קשר עם בתו (ג׳נה מאלון), אבל בשאר הזמן זהו מבט על אדם משוטט.

דומני שמה שמוברמן וגיר ניסו לעשות הוא לגרום לנו, הצופים המיינסטרימיים, הבורגנים, האמידים, להישיר מבט אל תופעה עירונית שאנחנו מעדיפים להשפיל עיניים כשאנחנו חולפים על פניה. חלקים רבים מהסרט צולמו במצלמה נסתרת שמתחבאת מאחורי חלונות ראווה ופחי אשפה, וכשגיר לבוש בבגדי הומלס, כוס נדבות בידו, משוטט באמת בקרנות הרחוב, ואיש לא זורק לעברו מבט. זה המקום שבו הליהוק של גיר מצדיק את הרעיון של הסרט ואת המסר שלו. מוברמן אומר לנו, אם רק היה לנו לב שניה להרים מבט, להסתכל למצוקה בעיניים, היינו מגלים שם את ריצ׳רד גיר. אבל אנחנו קוברים את עינינו במדרכה וממשיכים הלאה. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, אנחנו עוינים את אלה שנראים לנו כמו מפגע אסתטי באמצע הרחוב שלנו. לכן, כפרויקט חברתי, שמטרתו לעורר מודעות ולהיות רגישים למצוקת הזולת, ״מחוץ לזמן״ ראוי להערכה.

אבל בה בעת, הנוכחות של גיר בסרט היא הסחת דעת מתמשכת. ״מחוץ לזמן״ לא מתנהג כמו סרט רגיל, אבל גיר גורר אותנו שוב ושוב לאיזור שבו אנחנו מרגישים שיש שחקן ויש דמות, והם אף פעם לא באמת נפגשים, בשעה שפרויקטים כאלה הופכים מעניינים כשהדמות והשחקן מעורבבים זה בזה עד לרמה שבלתי ניתן לזהות מי זה מי (מצד שני, האחים דארדן, ההשפעה המובהקת על הסרט הזה, עשו בשנה שעברה סרט עם מריון קוטיאר, אז מה נוכל להגיד?).

ויותר מזה, אם מטרת ״מחוץ לזמן״ הוא לעורר מודעות למצוקתם של ההומלסים, אני תוהה עד כמה הדמות הבאמת משובשת שמגלם גיר עוזרת למשימה הזאת. הוא באמת אדם שמשהו בו נדפק והשתבש, ובהיעדרה של ביוגרפיה לדמות אין לנו מושג מה הוביל למה. השכרות לניתוק מהמשפחה ומכל רמז לסדר חיים סביר, או שזה ההפך. ההתפרקות האישית הובילה לשתיינות. בתור סרט שיש בליבו זעקה חברתית, כל הדמויות המרכזיות בו כמעט ולא מצליחות לעורר אמפתיה. יש משהו מאוד מתסכל בסרט הזה (מצד שני, בזכות הסרט הזה השיג מוברמן את גיר ואת סטיב בושמי לסרט החדש של יוסף סידר, אותו הוא מפיק). על מוברמן, אחד היוצרים המרתקים והמוערכים שפועלים כיום באמריקה, כתבנו בהרחבה אפרופו ״אהבה וחסד״, הסרט אותו כתב, ושביים ביל פולאד, המפיק של ״מחוץ לזמן״.

ולבסוף תהייה: ״Time Out of Mind״, על שום מה? האם על שם האלבום של בוב דילן באותו שם (שהרי מוברמן כתב את הסרט ״אני לא שם״, על דילן)? או על שם השיר באותו שם של סטילי דן? אני תוהה בעניין, כולל המוזיקה, בפודקאסט הקולנוע שלי ב״רדיו הקצה״. להאזנתכם.

״מנגלהורן״ הוא פרויקט קולנועי אפילו יותר משונה מ״מחוץ לזמן״, אבל יש בו משהו שובה לב (למרות שברוב דקותיו הוא ממש מעצבן, בדיוק כמו הגיבור שלו). אל פצ׳ינו מגלם מנעולן בשם מנגלהורן, שחי בטקסס. יש לו בית, וגם עסק קטן, אבל ממש כמו ריצ׳רד גיר ב״מחוץ לזמן״ גם הוא קצת יוצא מדעתו מרוב בדידות ומתוך געגוע לבת זוג לשעבר שנעלמה מחייו, כנראה כי הוא היה בן זונה (ועכשיו הוא בן זונה מלא חרטות). כמו ריצ׳רד גיר ב״מחוץ לזמן״, גם מנגלהורן שואף להיעלם מעל פני האדמה, ולהיות אף אחד. מנגלהורן, אדם ללא ביוגרפיה, הרחיק ממנו את כולם, כולל את בנו (כריס מסינה). סרטו החדש של דיוויד גורדון גרין, בן טיפוחיו של טרנס מאליק, שמזגזג בין קומדיות אולפן קופתיות (״פיינאפל אקספרס״) ובין דרמות קטנות ומציאותיות על אנשים שנדרסו על ידי החברה המערבית (״ג׳ו״, ״פרינס אוולאנש״), הוא גם קצת נקודת מבטה של עין משוטטת על שגרת יומו נטול הייחוד והדרמה של אדם שכל מה שיש לו בחייו זו חתולה. יש משהו ב״מחוץ לזמן״ ו״מנגלהורן״ שמחזיר אותנו אל הניאו ריאליזם האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השניה, ובמקרה כזה ״מנגלהורן״ הוא ״אומברטו דה״. אבל יש הבדל אחד משמעותי בין ״מחוץ לזמן״ ובין ״מנגלהורן״: סרטו של גרין עושה שימוש יפה במוזיקה והוא לא נשאר מקובע על הריאליזם ומפנה מקום לרגעים קטנים של סוריאליזם מפתיע. אנחנו מתבוננים לא רק ביום יום הדל של האיש, אלא גם מציצים לתוך נפשו, חלומותיו וזכרונותיו. יש משהו ג׳אזי בסרט הזה, שנראה שרובו אולתר בחדר העריכה, ולכן בכל כמה דקות הסרט הזה משנה סגנון. לרגעים מציאותי, ולרגעים הוא פונה לאיזורי הפריסטייל ויוצר רגעי מונטאז׳ ודיזולבים שמייצגים את מבטו הלא מהודק של מנגלהורן על המציאות. גם כאן, זהו סרט נטול סיפור ועלילה (למעט קו עלילה דקיק, שנכנס ממש בסוף, שבו הוא מנסה למצוא לעצמו תיקון וגאולה בעזרת פקידת בנק בודדה, בגילומה של הולי האנטר). וגם כאן, יש משהו שנותר מתסכל, כי זהו סרט מאוד לא אחיד ולא לחלוטין ברור, למרות שיש בו כמה רגעים קולנועיים מפתיעים מאוד (כולל סצינת חלום מהממת של תאונת דרכים ואבטיחים). הסיום, שהוא הומאז׳ משונה ולחלוטין לא קשור ל״יצרים״ של אנטוניוני, רק מוסיף לתחושת התמהון מול הסרט הזה. דמיינו את אל פצ׳ינו בסרט של דן וולמן.

ציוץ