״על חבל דק״

הציפיות לקראת סרטו החדש של רוברט זמקיס היו גבוהות. הן תמיד גבוהות כשהוא הבמאי, מישהו שהתקשורת יודעת שיכול לשלב בין קולנוע מסחרי מאוד (״בחזרה לעתיד״, ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״), נגיש לקהל הרחב, אבל שב-20 השנים האחרונות מערבב את הבידור הילדותי עם תכנים בוגרים (״פורסט גאמפ״, ״להתחיל מחדש״), שהופכים אותו לבמאי שכמעט כל סרט חדש שלו מעלה את השאלה ״אוסקר?״. בתור בן טיפוחיו של סטיבן ספילברג, זמקיס למד את התמהיל שבין קולנוע בידורי ומהנה שכולו ראווה ויזואלית וטכנית, כמויות גדולות של רגש ופאתוס, אבל גם יש בו סיפורים אנושיים מעוררי השראה. אבל לאורך כל שנות הקריירה שלו ו-15 הסרטים שביים עד כה, זמקיס מעולם לא עשה דבר אחד: הוא לא ביים סרט המבוסס על סיפור אמיתי. זמקיס נאחז בפנטזיה. הוא סוחר החלומות הגדול ביותר של הוליווד של ימינו. ״על חבל דק״ (״The Walk״ במקור) הוא הסרט הראשון של זמקיס המבוסס על סיפור שהופיע בכותרות הראשיות של העיתונים, שהבסיס שלו הוא אוטוביוגרפיה וסרט תיעודי. אבל זה לא משנה לו: זמקיס מביים אותו כמו אגדה קרקסית.

הציפיות שלי היו גבוהות, כי בכל עשור, בשלושים השנים האחרונות, זמקיס ביים סרט שהוא היה מבחינתי המנון אותו העשור. ״בחזרה לעתיד״ בשנות השמונים, ״קונטקט״ (אחד הסרטים הנערצים עליי) בשנות התשעים, ״להתחיל מחדש״ בשנות האלפיים. אני באמת אוהב את הבמאי הזה, ואת נקודת המבט שלו על אמנות הקולנוע.

הציפיות של שאר העולם היו גבוהות, כי ״על חבל דק״ נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק, מה שאומר שאניני הטעם מלינקולן סנטר ראו אותו והתלהבו, והעובדה שהסרט מבוסס על סרט תיעודי שזכה באוסקר לפני שבע שנים, הוסיפה לפרופיל הגבוה שלו. ואז נסיקת הציפיות הובילה למטר ראשון של אנחת אכזבות. הקונסנזוס שהגיע מגל הביקורות הראשון מפסטיבל ניו יורק, ושל לא מעט עמיתיי הישראליים שראו את הסרט בתחילת השבוע, היה שלילי. הקונסנזוס היה שחצי השעה האחרון מדהימה, אבל שאר הסרט לפניו לא. אחרי שראיתי את הסרט אתמול – באיימקס תלת מימד (אם יש סרט ששווה את הטרחה ואת המחיר, זה זה) – אני מביט לכיוון המבקרים שפסלו את הסרט, מצמצם את עיניי בכעס לכיוונם ומסנן: תגידו, השתגעתם? אני יוצא מעתה להגן על ״על חבל דק״ בגופי מול כל מי שינסה לזלזל בו. זהו סרט כביר.

מה חשבו שאר המבקרים בארץ על ״על חבל דק״?

הנה סיבה אפשרית לאכזבה: רוב מבקרי הקולנוע ראו לפני שבע שנים את הסרט התיעודי (המעולה) ״איש על חבל״, שביים ג׳יימס מארש ושמספר את אותו סיפור בדיוק. כל מי שכותב ״סרטו של זמקיס לא מחדש דבר מעבר למה שסופר בסרט התיעודי״ דובר אמת. שני הסרטים מספרים בדיוק אותו סיפור, ועם אותה אנגלית במבטא צרפתי. אני לא אומר כאן ״אבל הקהל הרחב לא ראה את הסרט התיעודי״, כי זו לא הנקודה. האם מישהו יעז לכתוב ״העיבוד הקולנועי של ׳אנה קרנינה׳ או ׳המלט׳ לא מוסיף דבר מעבר למה שנכתב בספר או במחזה?״. הרי זה כל העניין בעיבוד: לספר את אותו סיפור, זה שכולנו מכירים, זה שכולנו יודעים איך הוא מסתיים, אבל למצוא דרך אחרת לספר אותו. הרי מי בא לאמנות בשביל ״סיפור״? מי מתפעם מספר רק כי הסיפור מרגש? הרי זו האתסטיקה של העברת הסיפור, הבחירה מתי לחשוף מידע ומתי להסתרו, הבחירה באוצר המילים, השימוש בגוף ראשון או גוף שלישי, המקצב, המבנה, כל הדרכים שבהן סופרים שונים מספרים סיפורים דומים. האם עמיתיי המבקרים באמת מתאכזבים מ״על חבל דק״ כי הם כבר מכירים את הסיפור?

תעלומה נוספת: קראתי המון על חצי השעה האחרונה של הסרט, וכמה היא מצוינת (ואכן כך), אבל כמעט ולא קראתי מילה על 20 הדקות הראשונות של הסרט, שהן פשוט אדירות, פנומנליות, מופט וירטואוזי של קולנוע מסחרר, שלמעשה מניחות את כל התשתית הרעיונית של הסרט כולו.

פיליפ פטי הוא לוליין צרפתי שב-1973, אחרי שקרא כתבה על בנייתם ההולכת ומסתיימת של מגדלי התאומים בדאונטאון מנהטן, נכנס לסחרור כפייתי: רגע לפני החנוכה הרשמית שלהם הוא חייב למתוח כבל בין המגדלים וללכת עליו. שנה אחר כך הוא עשה את זה. כמו ב״אוורסט״, גם כאן כל הזמנים שואלים את הגיבור ״אבל למה?״, ואין לו תשובה. משיכת הלב. אבל הוא חייב לעשות את זה.

אני מניח שזמקיס לא שונה בהרבה מפטי כשזה מגיע לאתגרים בלתי אפשריים ולאובססיות, לעשות משהו שמעולם עוד לא נעשה. אני מניח שזמקיס קרא את הספר או ראה את הסרט התיעודי, ראה את פיליפ פטי משתוקק להניח את כבל הקרקס שלו במקומות הכי בלתי אפשריים, ומיד התעוררה בו התשוקה להניח את המצלמה שלו במקומות עוד יותר בלתי אפשריים. פטי רצה לשים את הכבל בפסגת הבניין הכי גבוה בעולם, ועכשיו בא זמקיס ורוצה להניח את מצלמתו עוד יותר גבוה מזה. והאתגר כפול: המגדלים כבר לא קיימים.

פיליפ פטי האמיתי צועד בין מגדלי התאומים ב-6.8.1974. ברקע, האמפייר סטייט בילדינג

זה כנראה ברור מאליו, אבל חייבים להזכיר את זה: הסיבה היחידה שהעולם נזכר בפעלול של פיליפ פטי – שמאז הפעלול הזה הוזמן באופן רשמי ללכת על החבל שלו בכל בירות תבל, מבית האופרה באוסטרליה ועד לגיא בן הינום בירושלים – היא בגלל 11 בספטמבר וחורבן המגדלים. סיפורי האגדה על מעשה הלוליינות הקיצוני הזה היא איזשהו משל, ללמוד משהו על אחרית המגדלים באמצעות סיפור על ראשיתם. ובעיקר, זו מן מזכרת שמקימה את המגדלים לחיים, מבלי לעסוק באסון שלהם, אבל הוא כל הזמן נמצא שם באופק, מהווה סיום אירוני לאגדה הזאת, שזמקיס צובע בצבעים הכי אופטימיים, ומשאיר את סופה מחוץ לסרטו. ואני מניח שזה היה חלק מהעניין כאן עבור זמקיס: להקים את מגדלי התאומים מחדש.

פיליפ פטי (שמומלץ לקרוא את הראיון של אבנר שביט איתו, ואת דעתו על הסרט) מנסה מאז ללמד אותנו משהו על כוח רצון, על לעשות את הבלתי אפשרי. אבל עבורי, סרטיו ש זמקיס הם שיעור מתמשך באשר לכוחו של הקולנוע. הכוח של הקולנוע לגבור על המציאות, לא כל שכן על כוח הכבידה. פתיחת הסרט הנהדרת עוסקת בדיוק בזה: מה הוא הדבר הזה שמניע אמן, מכניס לו אדרנלין לגוף, גורם לו לעשות דברים לא הגיוניים בשם איזשהו רעיון שאיש לא מבין מלבדו, ומביא אותו, בסופו של דבר, לפסגה. זו פתיחה מסחררת שבה פטי (בגילומו של ג׳וזף גורדון לוויט) מספר לנו את סיפור ילדותו ותחילת התעסקותו באמנויות הקרקס, אבל זמקיס לוקח את רגעי האקספוזיציה האלה ומלמד אותנו שיעורים בפעלולנות: המצלמה לעולם לא נמצאת בנקודת המבט של הקהל. היא תהיה בכל המקומות שבהן מצלמה לא יכולה להיות, ותנוע הלוך ושוב פנימה והחוצה. פטי וזמקיס עושין ביניהם תחרות לגניבת הצגה. כשאנחנו רואים לוליין מעולה אנחנו שואלים את עצמנו ״איך הוא עושה את זה?״, אבל ב״על חבל דק״ אנחנו שואלים ״איך הוא עושה את זה?״ לא על פטי או לוויט אלא על זמקיס. הפתיחה הזאת היא זו שאומרת לנו: הניחו נא את הסרט התיעודי בצד. כאן אין ראיונות וקטעי ארכיון, כאן אנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי, שהופך את סיפורו של פטי לאגדה, צבועה בצבעי השקיעה, ושיש בה תחבולות אין קץ.

אחד הרגעים הכי יפים בסרט, מבחינת תסריט ובימוי, הוא המפגש הראשון של פטי עם מגדלי התאומים, אותם הוא ראה עד אותו רגע רק בצילומים. לראשונה, הוא נבהל. המגדלים האלה גדולים מדי. אחד העובדים במגדלים מספר לו שהניו יורקים שונאים את מגדלי התאומים, אותם ״ארונות תיוק ענקיים״. המפגש יש בהם משהו לא אנושי. הרגע הזה חשוב, כי יש בו איזשהו הסבר לנוכחות של המגדלים האלה עבור העולם עד ל-10 בספטמבר 2001. הם היו מעשה קיצוני של רהב – הנדסי וכלכלי. קוץ בישבן של מנהטן. ולוקיישן כל כך מפלצתי, שהוא עורר באנשים את הרצון לכבוש אותו, להשתלט עליו. פטי היה הראשון. קינג קונג, ברימייק מ-1976, היה השני. איש הבצק מ״מכסחי השדים 2״ היה השלישי. בין לאדן היה הרביעי והאחרון. להבדיל מהאמפייר סטייט בילדינג, מעולם לא דיברו על מגדלי התאומים בהקשרים רומנטיים, זה תמיד היה כיבוש או הרס. היה בהם משהו מקומם. ואליבא דפיליפ פטי, הוא היה הקאובוי שלכד את המגדלים עם הפלצור שלו ואילף אותם, הפך אותם למקום ידידותי יותר, שנזכרים בו בחיוך. להקים את המגדלים לתחייה, אבל לעשות זאת בעבור הרפתקאה והגשמת חלום, זה נראה לי בדיוק האופי של זמקיס. והוא מסיים את הסרט בפייד-אאוט יפה, שבו קו הרקיע של מנהטן מחשיך לעת ערב, ורק מגדלי התאומים עדיין מוארים באור האחרון של השמש רגע לפני השקיעה, ויוצרים בחטף, לפני הפייד אאוט הסופי, את המספר 11.

גם השימוש באיימקס ובתלת מימד ראוי לקונטקסט. ודאי הבחנתם שבעשר השנים האחרונות השימוש בפורמט האיימקס התלת מימדי הפך להיות פריט חובה לכל שובר קופות. עד כדי כך חובה, שפתאום צצים להם אולמות איימקס גם בישראל (ראשון לציון וירושלים). ובכן, גם זה ממפעלותיו של זמקיס, שב-2004 היה שותף לפרויקט שבדיעבד אנחנו מבינים עד כמה הוא היה פורץ דרך: ״רכבת לקוטב״. זהו סרט האנימציה המלא הראשון שנעשה בטכניקת לכידת התמונה, והוא הסרט העלילתי הראשון שהופץ מלכתחילה בפורמט איימקס תלת מימדי, שעד לאותה שנה הופקו בעבורו רק סרטים קצרים, בעיקר סרטי תעודה וטבע. ההצלחה הגדולה של ״רכבת לקוטב״ באולמות האיימקס הצילה את החברה הקנדית הזאת מכמעט פשיטת רגל, והפנתה אותם מעולם סרטי הטבע לעולם סרטי הקולנוע ההוליוודיים (או במילים אחרות: מ״אוורסט״ התיעודי ל״אוורסט״ העלילתי). זמקיס בילה עשר שנים מאוד לא אחידות עם הפורמט הזה – אנימציה, איימקס, תלת מימד – עם ״בייוולף״ ו״סיפור חג המולד״, שהלכו ודעכו באיכותם, עד ששם קץ לפאזה הזאת בקריירה שלו, וחזר לסרטים עבור מבוגרים (תחילה עם ״הטיסה״ וכעת עם ״ההליכה״).

השימוש באיימקס, בתלת המימד ובמצלמה שלא יודעת מנוחה (מהיכרות עם סרטיו הקודמים של זמקיס, אנחנו יודעים לזהות שקטעים גדולים מהסרט, ובוודאי מסצינות ההליכה הסופיות, נעשו כולן כאנימציה פוטוריאליסטית לחלוטין) הופך את ״על חבל דק״ לסרט שכמותו לא חוויתי זה זמן רב. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט שכה השפיע עלי פיזית. ישבתי בבטחה בכסאי, הגב צמוד למשענת, אבל רגלי כל הזמן חוו צמרמורות של ורטיגו. תחילה מגובה נמוך, ואך מחבל שנתלה גבוה יותר, ואז גבוה יותר, עד שלבסוף לקחנו – מנקודת מבטו של פיליפ פטי – את הצעד הראשון על החבל, ותהום בת 110 קומות נפרשה תחתינו. כל שרירי הרגליים שלי עבדו באופן אינסטינקטיבי לייצב את עצמן, למרות שהן היו על קרקע מוצקת. זה ההבדל בין הספר, בין מופע היחיד ובין הסרט התיעודי. בכולם פיליפ פטי מספר את סיפורו. ופטי – אדם יהיר מאוד – הוא פרפומר מבריק ודברן כפייתי (שלזכותו ייאמר שברגעי הלוליינות שלו הוא מקפיד לשמור על שתיקה מוחלטת, שמעידה גם על מודעות עצמית, וגם עושה לו טרנספורמציה לאישיות שהיא הפוכה לחלוטין ממי שהוא כשהוא לא על החבל). אבל רק רוברט זמקיס הצליח להביא אותנו לתוך נעליו המדממות ולראות את המופע שלו מנקודת המבט של העננים. ״על חבל דק״ הוא סרט שבוחן את הדבר הזה שנקרא showmanship, ויוצא לדו-קרב, בין שני וירטואוזיים של בידור, שמשכנעים אותנו שזו לא הטכניקה שכובשת את הקהל, אלא המסירות והלב. התוצאה היא סרט, שבאופן הכי מילולי, פשוט עצר את נשימתי.

ציוץ