״אינדי-ווייר״ יוצא נגד פרסי אופיר והליך בחירת הנציג הישראלי לאוסקר
אם עד עכשיו שמעתם רק את מבקרי הקולנוע הישראליים מתלוננים על תהליך ההצבעה של פרסי אופיר, והקישור הבעייתי בין פרסי אופיר ובין הבחירה בנציג ישראל לאוסקר, עכשיו פרסי אופיר הגיעו לכותרות של אחד מאתרי הקולנוע החשובים והמשפיעים באמריקה. ג׳ון אנדרסון כותב ב״אינדי-ווייר״ על הליך הבחירה יוצא הדופן בנציג האוסקר של ישראל. אנדרסון ראה בפסטיבל טורונטו את ״חתונה מנייר״ של ניצן גלעדי וממש התלהב. ומה רבה היה פליאתו כשנודע לו שלא ״חתונה מנייר״ יהיה נציג ישראל לאוסקרים, אלא ״באבא ג׳ון״. וזה גרם לו לתהות: איך זה יכול להיות ש״אפס ביחסי אנוש״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, שניים מהסרטים הישראליים הכי טובים של השנים האחרונות, זכו בכל כך הרבה פרסי אופיר, אבל לא בפרס הסרט ואז, אני מניח, שהוא נתקל התכתבות ביני ובין אן תומפסון בטוויטר במוצאי יום כיפור. ״האקדמיה הישראלית לקולנוע חולה בקדחת אוסקרים״, כתבתי לה, ואנדרסון קיבל את התשובה לתהייתו. אם בתחילה היה נדמה שישראל פיצחה את הנוסחה והיא פשוט שולחת את ״הסרט הטוב של השנה״, יותר ויותר עדויות מצטברות שהמצב הוא הפוך: מי שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא זה שחברי האקדמיה חושבים שיתאים יותר לעיני מצביעי האוסקר. וכך קורה שכבר שנתיים, הסרט שזוכה בכרטיס לאוסקר עושה את זה מבלי לזכות בפרס אופיר על בימוי או תסריט או משחק.
צריך להודות בכנות ובהכנעה, ואנדרסון מתייחס לזה במאמרו: אף אחד לא באמת יודע מה יצליח בחזית האוסקרים ועל פי איזו אסטרטגיה כדאי לבחור את נציג המדינה. בכל מדינה זה אחרת, ובכל שנה הבחירות מעוררות מחלוקות רבות, ולעתים אף תביעות משפטיות. בכל הכנות, ל״באבא ג׳ון״ ול״חתונה מנייר״ יש סיכויים שווים לזכות באוסקר. ועל פניו, השיטה הישראלית נראית ראויה להערכה: בלי ועדות ובלי פוליטיקה פנימית, ישראל שולחת לאמריקה את הסרט הכי טוב שלה. אבל בפועל, כבר כמה שנים שהשיטה הזאת פשטה את הרגל. בפועל, פרסי אופיר הם ועדת אוסקר המונה 900 חברים, והיא עוסקת אך ורק בפוליטיקה פנימית. מהקולנוע כולם שם שכחו. לג׳ון אנדרסון מציק שהשיטה הזאת בחרה את הסרט שהוא פחות אהב, אבל לי מציק שהשיטה הזאת פשוט הרסה את פרס אופיר. אני שומע את זה שנה אחרי שנה מלא מעט חברי האקדמיה: אנחנו לא בוחרים את הסרט הטוב ביותר, אלא את הסרט שיש לו הכי סיכוי להצליח באוסקרים. והגישה הזאת ניכרת לא רק בהצבעה אלא גם בטקס. אהבת קולנוע אין שם, אבל תאווה חולנית לנשק את האוסקרים יש שם בשפע. יש הרבה דברים שצריך לעשות כדי לשקם, לתקן ולהציל את פרסי אופיר ואת האקדמיה לקולנוע, אבל הדרך הראשונה – ועכשיו כל הוליווד יודעת את זה – היא לנתק בין פרסי אופיר ובין האוסקר.
הנה הציוצים שלי שהיוו את ההשראה למאמרו של אנדרסון:
@akstanwyck There's a lot of fuss, muss & shattered egos in the Israeli way. It needs urgent revisions. The Israeli Academy is Oscar crazy
— Yair Raveh (@cinemascopian) September 22, 2015
@akstanwyck The Ophirs have many biases and faults. There's a new Academy chairman now, I hope he will fix it all, because it's become nasty
— Yair Raveh (@cinemascopian) September 23, 2015
@akstanwyck Last year, ZERO MOTIVATION all but swept the Ophirs with wins in ALL major categories. But GETT won Best Picture…
— Yair Raveh (@cinemascopian) September 23, 2015
אני מסכים עם כל מה שכתבת, אבל צריך להודות על האמת: הכתבה הזאת באינדיוויר לא רצינית. הכתבה הזאת היא 'אכלו לי שתו לי'. "ראיתי סרט ישראלי ומאוד אהבתי. איך הישראלים לא שולחים אותו לאוסקר? מה, הם נורמלים?!".
לפי מה שהוא כותב, אני לא חושב שהוא ראה את "באבא ג'ון", או את "המילים הטובות", שניהם הוקרנו גם הם בטורונטו, ולא היתה לו אפשרות להשוות. וזה שהוא מסתמך על מקור אחד בלבד (אתה) זה גם לא רציני. הוא היה יכול לפנות לכתבים נוספים, לבקש הבהרות (אבנר שביט, למשל, שכתב שצריך לבטל את האופירים לגמרי).
וצריך גם להיות הוגנים. כשאתה כותב ש"באבא ג'ון" לא זכה בפרסי המשחק, צריך גם לומר שהשחקנים בסרט (למעט הילד) הם לא ישראלים, ולכן לא יכולים להיות בכלל מועמדים לפרס (עוד חוק שצריך לשנות). אני חושב שלפחות השחקן הראשי ב"באבא ג'ון" היה יכול לקחת את הפרס אם היה מועמד. וגם שחקנית המשנה עושה עבודה יפה מאוד, וגם שחקן המשנה (הדוד מאמריקה).
ובלי קשר, אם היתה ועדה שבוחרת את הסרט לאוסקר, יכול להיות ש"חתונה מנייר" היה יכול להיות בחירה ראויה ונכונה. למרות שלטעמי הוא סרט נחות בהרבה מ"המילים הטובות" או מ"באבא ג'ון" (או מ"ארץ פצועה"), זאת היתה יכולה להיות מלכודת דבש לאוסקר, כי סרטי מוגבלים הולכים טוב באמריקה (מ"איש הגשם" ועד "התיאוריה של הכל", השחקנים זוכים באוסקר), וכי מורן רוזנבלט שחקנית מצוינת, והסרט הזה עוד יכול לפתוח לה דלתות בחו"ל.
================
רוה לאיתן: ג׳ון אנדרסון ואני אומרים דברים הפוכים, אבל שמתנקזים לאותו דבר – העיוות בבחירת הפרס. אני חושב שאם היתה ועדה שבוחרת סרטים לאוסקר (זה לא יקרה, התעשייה בארץ בטראומה מהוועדות שבחרו את הסרטים עד 1990, למרות שהן עשו עבודה מצוינת), או מה שסביר שיכול לקרות – אם תהיה הצבעה נפרדת רק על זהות הסרט שיישלח לאוסקר, אז סיכוייו של ״באבא ג׳ון״ להיות הנציג דווקא מאוד גבוהים. אם מתעלמים מהרבה מאוד פקטורים, זה סרט לא רע לשלוח לאוסקרים כי מבחינה תקשורתית הוא ימשוך תשומת לב (ל״תיקון״ ול״הגננת״ היו יכולים להיות סיכויים טובים יותר, כי הם שני הסרטים הישראלים הכי מדוברים בזירה הבינלאומית השנה. כתבת השער של הניו יורק טיימס על ״הגננת״ לבדה היתה מבטיחה לו מקום בתשיעיה). הבעיה היא שכבר שנים שאין באמת פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, כי כל מה שמעניין אותם שם הוא רק אוסקר ולכן זה פרס מוטה ומעוות. אז אנדרסון כתב בחופזה ובבלבול, והוא ניזון מהטוויטים שלי, אבל למעשה אם היה קורה מה שהוא רוצה, אז ״חתונה מנייר״ אולי היה זוכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, אבל ״באבא ג׳ון״ עדיין היה נבחר לנציג ישראל לאוסקר.
אני מסכים עם הניתוח של הבעיה באופירים, אבל אני לא בטוח לגבי הפיתרון שאתה מציע.
זה אומר שבאופיר יהיו למעשה שני זוכים: מקומי ובינלאומי. כל אחד מהם יוכל לומר "ניצחתי". קצת מוזר. זה גם אומר שהאקדמיה מצהירה בפני האוסקרים, באופן חד וברור "תקשיבו, זה הסרט הכי טוב שלנו, אבל אנחנו שולחים לכם משהו אחר שאנחנו חושבים שאתם תאהבו". לא יודע, לא נשמע לי כל כך.
נראה לי שההצעה שלך פותרת בעיה אחת, אבל יוצרת שתיים חדשות.
באופן עקרוני, נשמע לי הגיוני לגמרי שאנחנו שולחים לאוסקר את הסרט שבעינינו הוא הכי טוב. אם עצם הידיעה על עניין האוסקרים מסיטה קלות את מערכת השיקולים שלנו, אז זה מה יש. העולם לא מושלם ומלא בהטיות ופשרות.
איך זה עובד במדינות אחרות?
אני לא יודע בכמה מדינות יש טקסים שמחלקים פרסים לקולנוע מקומי שלהן,
אבל ממה שאני כן יודע, למשל בצרפת יש הפרדה בין הסרט שזוכה בפרס הסרט הטוב בטקס הסזאר לבין הסרט שנשלח לאוסקר (לפעמים זה אותו סרט ולפעמים לא)
בכל שאר 80 המדינות ישנה ועדה ספציפית שמחליטה, ולרוב זה לא מסתנכרן עם הפרסים המקומיים, כך שזה לא מוזר מבחינת אף אחד. יותר מזה, זה לא שחברי האקדמיה האמריקאיים מתעניינים במיי זוכה בפרסי הקולנוע של ישראל, קריגיסטן ותאילנד (או כל מדינה אחרת לצורך העניין), כך שזו אינפורמציה שלא באמת משנה לאף אחד.
הסרטים נשלחים על ידי ועדות מטעמן, בנפרד לחלוטין מהפרסים המקומיים. לכל אחת יש השיקולים שלה בין אם זה הסרט הכי טוב, הסרט הכי מתקשר, הסרט שהיה בהכי הרבה פסטיבלים, הסרט שהבמאי שלו מת לאחרונה ורוצים לעשות לו כבוד, או סתם הסרט היחיד שיצא השנה. בסופו של דבר, כל מה שמוביל לבחירה לא משנה. מה שמשנה זה כמה עניין הסרט יכול להביא עמו.
מה גם שבגלל שבדרך כלל הסרטים שמשתתפים באופיר בכלל לא הוקרנו ויוצאים באופן עקום לשבוע הקרנה בסוף אוקטובר כדי ליות כשירים לאוסקר, אפשר בכלל שהאקדמיה/ועדה/לא משנה מה תבחר את הסרטים שכבר יצאו לקולנוע, וכבר כשירים. השנה לא הייתה לנו שום בעיה לשלוח את אהודי הפסטיבלים "מיתה טובה", "פרינסס", "הגננת" או "את לי לילה" שמאחוריהם מעל שנה של יח"צ יותר מכל מה ש"באבא ג'ון", "ארץ פצועה" ו"המילים הטובות" יכולים לעשות ביחד בשלב הזה. התפיסה של אופיר יחד עם אוסקר כל כך מושרשת, שאנחנו לא שמים לב שבכלל יש בנק אחר של סרטים מעולים כל שנה שאפשר לשלוח אותם.
אז שתהיה ועדה.
הסיטואציה שבה חברי האקדמיה מתבקשים לבחור שני סרטים, אחד שהם באמת אוהבים ואחד שנראה להם ש"יתפוס באוסקר" נראית לי מוזרה. הסיטואציה שבה שני הזוכים מוכרזים באותו טקס נראית לי עוד יותר תמוהה.
לא מעניין אותי מה חושבים על זה אנשי האוסקר ההוליוודי, מעניין אותי מה אנחנו משדרים כלפי עצמנו. אם האקדמיה אומרת בצורה ברורה "זה הסרט הכי טוב שלנו השנה, אבל לאוסקר אנחנו מעדיפים לשלוח אחד אחר", זה מסר בעייתי. לא כלפי האוסקר, כלפי עצמנו. אם זה בא מוועדה אחרת, אין עם זה שום בעיה, באותה מידה שאין שום בעיה שסרט יזכה בקאן אבל יפסיד בסזאר. גופים שונים – בחירות שונות.
ושוב, אותו דבר. התפיסה הזו שזה חייב ללכת ביחד משבשת את המחשבה. למה שיהיה באותו טקס? למה לא במסיבת עיתונאים רגילה כמו שאר מדינות העולם?
הסיבה שאנשים קוראים להפריד ביניהם היא לא כי אכפת להם מהאוסקר, אלא כי אכפת להם מהאופיר, מהיוצרים בארץ, ומהבדיחה שזה הפך להיות. זה מה שאנחנו משדרים לעצמנו.