שי בן צור מבעד למצלמתו של פול תומאס אנדרסון, מתוך הסרט ״ג׳ונון״

שי בן צור, פול תומס אנדרסון, רוברט זמקיס וארנולד שוורצנגר בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

בפברואר האחרון נדד פול תומס אנדרסון לרג׳סטאן בהודו, וצילם של את סשן ההקלטות של המוזיקאי הישראלי שי בן צור עם הגיטריסט הבריטי ג׳וני גרינווד, שביחד עם ההרכב ההודי המסורתי ״רג׳סטאן אקספרס״, יצרו את האלבום ״ג׳ונון״ (״משוגע מאהבה״), שאמור צאת בקרוב (מאז הקלטות האלבום הגיעו בן צור, גרינווד והרג׳סטאן אקספרס להופעה במגדל דוד בירושלים). את הצילומים האלה ערך אנדרסון לסרט תיעודי בן 54 דקות – הסרט התיעודי הראשון שאנדרסון מביים – שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ניו יורק ביום רביעי שעבר. למחרת, עלה הסרט לצפייה באתר הסרטים הבינלאומי ״מובי״, שם הוא זמין לצפייה בחודש הקרוב גם בישראל (המחיר הוא 19 שקלים, שמקנה מנוי לחודש לצפייה בתכני האתר, שהוא מעין נטפליקס לסרטי איכות בינלאומיים. סרטה הלפני אחרון של שנטל אקרמן, למשל, עלה שם אתמול לזכרה. ואם תשתמשו בלינק הזה להרשמה, תקבלו חודש ניסיון חינם).

אילולא שמו של פול תומס אנדרסון, ספק אם היינו מתייחסים באופן עמוק ל״ג׳ונון״, סרט שעיקר העניין בו הוא החיבור בין היוצר הישראלי (ששר בעברית), בין איש הרוק והאלקטרוניקה הבריטי ובין הנגנים המקומיים. יש משהו מרתק בצפייה בחבורה הזאת בעבודה (בניצוחו של נייג׳ל גודריץ׳, המפיק של רדיוהד): רוב הקטעים מבוצעים בלייב, בלי תוספות ואובר-דאבים (יש קצת, בעיקר של קולות, וגם אותם הסרט חושף, ומדי פעם תוספות של ביטים ואפקטים מהמחשב של גרינווד). אנדרסון הגיע בתור חבר של גרינווד, מי שהלחין את הפסקולים לשלושת סרטיו האחרונים (״זה יגמר בדם״, ״המאסטר״ ו״מידות רעות״). אילולא שמו של אנדרסון, ספק אם הייתי שומע את יצירותיו של בן צור, שמצאתי כמה מהן נפלאות, והחיבור בין המוזיקה ההודית ובין הטקסטים בעברית יוצר שילוב מרתק ומפתיע של מזרח עם מזרח.

אבל למרות שהבהייה במפגש בין כל האנשים האלה, והדינמיקה המוזיקלית ביניהם – שכנראה מתרחשת בטלפתיה, כי אף אחד כמעט ולא מדבר עם השני שם – מרתקת, יש גם משהו מאכזב בסרט. אנדרסון הוא במאי עלילתי אדיר אבל דוקומנטריסט בינוני, וסרטו נראה בעיקר כמו תיעוד אגבי, לשימוש פנימי, שיש בו משהו מאוד מהוסס. את רוב הצילומים ביצע אנדרסון בעצמו (גם שרונה קטן, אשתו הישראלית של גרינווד, צילמה חלקים מהסרט), ואולי בהשראת המוזיקה – שיש בה משהו מחפש, משוטט, מרחף, כך גם אנדרסון כל הזמן מחפש את הפריים, ואף מורה לעורך שלו להשאיר בתוך הסרט את תיקוני הפריים והשוטים, את שינויי ההעמדה, את הרגעים שברוב הסרטים משאירים בחוץ. אני יכול להבין איך המוזיקה של בן צור וגרינווד – שאולי יכולה להישמע קצת ג׳אזית ומאולתרת – הובילה אותו להחלטה הזאת, אבל יש בזה משהו שיוצר דיסהרמוניה. אנדרסון גם משתתף בשתיקה של בן צור וגרינווד ולא פונה אליהם, וכך אין לנו מושג איך נוצר החיבור בין השניים, בין שניהם ובין הרג׳סטאן אקספרס, ואיך הם השיגו את המבצר העצום והמרשים שבו הם ביצעו את הקלטות האלבום. הסרט לא מתעניין בשאלות, אלא בעיקר מתבונן במוזיקאים. רגעים דוקומנטריים בודדים מספקים רגעים של הקלה בסרט והם גם מהסצינות היפות בו: על גג המבצר מצלם אנדרסון אדם שמאכיל נצים בחתיכות בשר, מנהג שהוא, ואבות-אבותיו, מבצעים מדי יום. בסצינה אחרת, מלווה אנדרסון את אחד המוזיקאים בדרכו לחנות כלי מוזיקה, שם הוא מבקש שיתקנו ויכוונו את ההרמוניום שלו. זה הגע היחיד בסרט שבו מבחינים במוטיבים של אנדרסון, שהשתמש בהרמוניום כפריט עלילה מרכזי בסרטו ״מוכה אהבה״. אז עכשיו הוא סוף סוף מציץ גם אל הקרביים של הכי הזה. וכאילו כדי למרוד בגישה של אנדרסון להביט במוזיקה ולהתעלם מהדרמה, הוא חוזר שוב ושוב – כמו בדיחה חוזרת – אל יונה שמתיישבת בעקשנות בתוך האולפן וגורמת לגודריץ׳ להיכנס לאולפן בחרישיות, תוך כדי הנגינה, כדי לגרש אותה עם סטנד של מיקרופון, רק כדי לראות אותה חוזרת שוב ומתמקמת במרחק המיה מהמיקרופון שמקליט את הסשן.

את הרגעים האלה, לצלילי השיר של בן צור ״רוקד״ בגרסת דאב של גרינווד, הוציאה חברת התקליטים כטיזר. צפו:

להבדיל מג׳ונתן דמי, אלוף העולם בסרטי תעודה מוזיקאית (שהיה עושה כאן מטעמים, ובעיקר היה מתייחס בפחות פסיביות אל הסיטואציה ומנסה קצת לביים אותה), אנדרסון נכנס לתוך אולפן ההקלטה עם יראה ושם את עצמו לחלוטין בצד. הרגעים היחידים שבהם הסרט ממריא הם כשהוא מרכיב את הגו-פרו שלו על מזל״ט שמצלם את המבצר, ואת מאות הציפורים שעפות מעליו, מלמעלה. בחוץ, אנדרסון משוחרר. בפנים, הוא מצלם קלטת דמו לסרט.

אני מדבר על ״ג׳ונון״ ומנגן קצת מהמוזיקה של שי בן צור בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן.

(ועכשיו, אפשר גם לעקוב אחרי הפודקאסט באייטיונז).

=====================

כבר ראיתם את ״The Martian״, הסרט של רידלי סקוט שבו מאט דיימון תקוע על מאדים? הסרט, שהיה הכי נצפה בבתי הקולנוע בישראל השבוע, ממשיך לשבור קופות באמריקה ועכשיו כבר מתחילים להמר עליו כעל מועמד אפשרי לאוסקר (אבל לא כזוכה פוטנציאלי). מתברר שאת סצינות החוץ במאדים, רידלי סקוט צילם בירדן (הסלע באמת אדום, אני מבין, זה לא אפקטים) ואת צילומי הפנים הם עשו באולפן בהונגריה. זה אחד מהפרטים הפיקנטיים שחשף תסריטאי הסרט, דרו גודארד, בשיחה שהתקיימה בינו ובין מבקרת הקולנוע אן תומפסון. גודארד מספק הצצה אל תהליך העבודה על הסרט, פרויקט שהוא יזם ותכנן לביים בעצמו (גודארד, בן טיפוחיו של ג׳וס ווידון, ביים כבר את ״בקתת הפחד״ על פי תסריט מאת ווידון), אלא שהוא נאלץ לוותר על הבימוי כשהתחיל לעבוד על הסדרה ״דרדוויל״, וכך הסרט הגיע לידי רידלי סקוט. גודארד ומפיקו, סיימון קינברג, הביאו את התסריט לאולפני פוקס, שנתנו אותו לג׳יימס קמרון, שיחווה את דעתו. קמרון היה בעד הסרט, אבל הזכיר לכולם שסופות חול בעוצמה כזאת לא באמת קורות במאדים, אבל זה אחד הדברים הבודדים מבחינה מדעית שהסרט במודע מזייף, לצורך הדרמה. סקוט, מספר גודארד, קיצץ את התסריט והתחיל את הסיפור הישר בסופת החול שמקרקעת את הדמות של דיימון, סופה שמופיעה בספר רק באמצע. ״כמובן שסקוט צדק״, מודה גודארד. הדבר שגודארד הכי התלהב ממנו, בספרו של אנדי וויר, זה היחס למדע. ״זה כמו סרט דתי, אלא שהאמונה של מארק וואטני היא במדע ולא בדת״ (אומר התסריטאי שהמילה God היא חלק משם המשפחה שלו), ולכן הוא הבהיר לאנשי פוקס שכל עניין המדע צריך להישאר גבוה, ולא לנסות לרדד אותו להמונים. הוא קיבל גיבוי מקמרון בעניין. גודארד מתלהב כל כך ממדע כי הוא גדל בעיירה לוס אלאמוס בניו מקסיקו ״העיירה עם האיי.קיו הממוצע הכי גבוה בארצות הברית״, הוא מבהיר, עיירה של מדענים ששוכנו בה כדי לפתח את פצצת האטום, וכיום היא עדיין מכילה בעיקר מדענים ומעבדות.

אם כבר ראיתם את הסרט, ואם גם תהיתם לגבי הסוף של הסרט או הבדיחה הקטנה על ״שר הטבעות״ באמצע, גודארד מדבר על הכל:

===================

זה די מדהים ש״The Martian״ כל כך מצליח בישראל בדיוק בשבוע שבו מתקיימת בירושלים ועידה בינלאומית של סוכנויות החלל. המנהל הראשי של נאס״א (לא ג׳ף דניאלס) חתם היום על הסכם שיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית בפרויקט המשלחת למאדים. מדהים.

==================

קווטין טרנטינו יוציא לבתי הקולנוע את סרטו החדש, ״שמונה השנואים״, בשתי גרסאות. ב-25 בדצמבר הסרט יופץ ב-100 בתי קולנוע בגרסה מצומצמת ןמיוחדת בעותקי פילם 70 מ״מ (הפורמט בו צולם הסרט), והסרט יהיה באורך 3 שעות ושתי דקות, כולל 12 דקות של הפסקה באמצע, ואוברטורה מוזיקלית בפתיחה. הרעיון הוא לשחזר את חוויית הקולנוע הגרנדיוזית של שנות החמישים והשישים, כשסרטים כמו ״בן חור״ ו״לורנס איש ערב״ סיפקו לצופיהם ערב שלם בקולנוע. שבועיים אחר כך הסרט יופץ במולטיפלקסים, ואורכו יהיה שעתיים ו-44 דקות (הסרט יהיה קצר בשש דקות, ובלי ההפסקה). האם מפיצי הסרט בארץ יתקנו מהר את אחת ממקרנות 70 המ״מ שעדיין קיימות בארץ, אך לא עובדות, כדי להשתתף בחגיגה? מה הסיכויים. אנחנו נראה את הגרסה הארוכה בדי.וי.די.

=================

דוקומנטריסטים הקשיבו. ביום שישי הקרוב תקיים דבורית שרגל סדנה בסינמטק תל אביב על הפקת סרט תיעודי עצמאי. הבוקר יתחיל עם הקרנת סרטה, ״איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן״, וימשיך בכיתת אמן, שבו תתאר שרגל את שלבי העבודה על סרט שלקח אותה למסע בלשי די מדהים מסביב לעולם, אבל בלי תמיכה מאף קרן או זכיין. וכיום, הסרט הזה שאיש לא רצה בו, זוכה להצלחה גדולה ומוזמן להקרנות בכל הארץ, ומעורר גלי נוסטלגיה שגם הובילו להדפסה מחודשת של הספרים שעליהם מתבסס הסרט. זה קורה ביום שישי ב-10:00 וחברי פורום היוצרים הדוקומנטריים (ומנויי הסינמטק) נכנסים בחינם. הנה הלינק.

ציוץ