״שובר את הכלים״. מלחמת עולם בין שני אנשים

האזינו לביקורות קולנוע, שירים ופסקולים בפודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן.

אין הרבה סרטים שבהם השחקן הראשי הוא המגרעת העיקרית בו, אבל ״שובר את הכלים״ הוא בדיוק כזה. הבמאי אד זוויק, מאסטרו של קולנוע אמריקאי עכשווי בסגנון קלאסי (״רוחות של תשוקה״, ״אומץ תחת אש״ ו״גלורי״ תחת כנפיו, כמו גם סדרת הטלוויזיה ״שלושים ומשהו״), והתסריטאי סטיבן נייט (שכתב גם את ״משחק באש״, שמציג עכשיו בבתי הקולנוע), יצרו ביוגרפיה קולנועית על עלייתו וקריסתו של בובי פישר, גאון השח, שקרא תיגר על הרוסים בשיא המלחמה הקרה, והם הוציאו יצירה רהוטה ונבונה, שיש בה לא מעט רגעים יפים של בימוי. זו ביוגרפיה קולנועית סטנדרטית, קצת טלוויזיונית, אבל יש בה משהו סוחף ואפקטיבי. לפני כמה שבועות, כשעלה ״פרש בודד״, סרט שחמט ניו זילנדי, הכרזתי שמעולם לא ראיתי סרט שחמט רע. אולי החמצתי אחד, ואולי באמת יש משהו באנשים שכותבים ומביימים סרטי שחמט, שהם קצת יותר אינטליגנטיים מאחרים. היכולת של זוויק לביים שני שחקנים בוהים בלוח שח, עסוקים במחשבות, כששעון העצר מתקתק ברקע, וליצור מזה רגעים מותחים שגם יוצרים דרמה אישית ועל גביה דרמה לאומית-פוליטית סמלית – לצמצם את הקרב בין ארה״ב לבריה״מ בימי המלחמה הקרב לטורניר שח אחד – יש בזה משהו מרשים.

בובי פישר היה רוח הרפאים של עולם השח, הפנטום שלו. האיש שייצג את השיאים שאליהם אפשר להגיע בשח, אבל גם את התהומות אליהן אפשר ליפול. אני מבין מסרטי שח, שיש לא מעט שחקנים דגולים שהמשחק הזה דרדר אותם אל מעבר לגבול השפיות. מה שמעלה את השאלה: האם שחקני שח דגולים יוצאים מדעתם, או האם אנשים עם נטיה לבעיות נפשיות הם אלה שיצטיינו בשח? אין לי תשובה, אבל זה השילוב בין האקסצנטריות ובין המצוינות והאובססיה הכפייתית לנצח, הופכת שחקני שח לגיבורי סרטים מרתקים, כמעט תמיד טראגיים: ככל שהם ינצחו יותר, הם יפסידו. ולכן, אחד מסרטי השח הכי יפים שראיתי הוא ״לחפש את בובי פישר״ שביים סטיב זייליאן (עם צילום יפהפה של קונרד הול). סרט שבו בובי פישר רק מוזכר בשמו, ומסמל איזו הבטחה לגיבור הצעיר הסרט. וכעת, ב״שובר את הכלים״ אנחנו מקבלים סרט על פישר עצמו – האיש שהשח דירדר אותו לפרנויה.

ו״שובר את הכלים״ כמעט והיה סרט מוצלח, אילולא בעיה אחת: טובי מגווייר. השחקן הראשי (בוגר ״ספיידרמן״), ואחד ממפיקי הסרט, בעייתי עד הרסני בתפקיד הראשי. כל הסרט יושב על כתפיו, אבל כתפיו צרות מדי. יש בו את הבכיינות, אך אין את אינטנסיביות הנואשת שהיתה הופכת את בובי פישר לדמות בלתי נשכחת. בשובי מהסרט חיפשתי קטעי ראיונות עם פישר האמיתי בשנות השבעים, ניסיתי לחשוב מי היה יכול לגלם אותו כמו שצריך. הנה ראיון שלו בתוכנית הלילה של דיק קאווט, כולו עצור ומוסח (קטע שמופיע, עם מניפולציית צילום, גם בסרט):

והנה רגע מפתיע של פישר במערכון מתוסרט עם בוב הופ מ-1972, אחרי הטורניר שלו מול אלוף העולם הסובייטי, בוריס ספסקי:

הפנים הארוכות, החיוך הנבוך? זה הרי יכול היה להיות תפקיד מושלם לבנדיקט קאמברבאץ׳. נדוש-נדוש, אבל הוא היה יכול להפוך את הסרט הזה למשמעותי יותר. ואולי ריאן גוסלינג.

ציוץ