20 נובמבר 2015 | 07:13 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

ארבעה סרטים צרפתים: ״שעה של שקט״, ״ערכו של אדם״, ״בצילן של נשים״, ״זכרונות נעורים״

״בצילן של נשים״

״בצילן של נשים״

בשבוע הקרוב, אם תרצו בכך, תוכלו לראות ארבעה סרטים של כמה מהוותיקים והבכירים בבמאי צרפת בהקרנות קולנוע מסוגים שונים. ״שעה של שקט״ של פטריס לקונט יוצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הזה, ״ערכו של אדם״ של סטפן בריזה יעלה בסוף השבוע הבא, ״בצילן של נשים״ של פיליפ גארל ו״זכרונות נעורים״ של ארנו דפלשן יוקרנו בסוף השבוע הזה בפסטיבלון ״סרטים בערבה״ המתקיים בפעם הרביעית במושב צוקים, באמצע הדרך בין ים המלח לאילת. שלושת הסרטים האחרונים ברשימה הוצגו בבכורה בפסטיבל קאן האחרון: ״בצילן של נשים״ ו״זכרונות נעורים״ הוקרנו במסגרת השבועיים של הבמאים (״בצילן של נשים״ היה סרט הפתיחה של המסגרת, ובמבט לאחור, מתברר שהמסגרת הזאת ״השבועיים של הבמאים״, היתה ככל הנראה פסטיבל הקולנוע הכי טוב של השנה. רק עכשיו, אחרי שראינו את רוב הסרטים מתברר איזה מקבץ מעולה היה להם, מ״חיבוק הנחש״ ועד ״ילדות פרא״), ״ערכו של אדם״ התחרה בתחרות הרשמית ממנה יצא עם פרס למשחק של ונסן לנדון. ״בצילן של נשים״ ו״זכרונות נעורים״ אמנם נקנו להפצה בארץ, אבל נכון לעכשיו אין כוונה להפיץ אותם מסחרית, מעבר לסיבובי הפסטיבלים שהם עושים בארץ (נקווה שגם בסינמטקים). ״שעה של שקט״ לא מגיע מעוטר מפסטיבלים, אבל הוא המצליח מבין ארבעת הסרטים האלה במולדתו. יש להניח שהוא יצליח גם בישראל.

מפתה לנצל את ארבעת הסרטים האלה, שמגיעים אלינו באופן רנדומלי ובצירוף מקרים, ולבדוק מה מצבו של הקולנוע הצרפתי (בינוני ומטה). מפתה ומתבקש לא פחות לקחת את ארבעת הסרטים האלה ולהלביש עליהם טקסט אקטואלי שיחבר ביניהם ובין אירועי פיגועי הטרור בפריז שאירעו השבוע – לדבר על השאננות ועל הזחיחות שעולות מהסרטים האלה ומה זה אומר מבחינה סוציולוגית. אבל לא נעשה את לא את זה ולא את זה, נתאפק. בעיקר כי זה נורא שרירותי.

מה שכן נעשה הוא להתלונן על מצבו של הקולנוע הצרפתי בישראל. הקולנוע הצרפתי הוא הקולנוע הבינלאומי הכי נוכח באופן סדיר על מסכי הקולנוע בארץ, אחרי הקולנוע האמריקאי. אם ספרתי נכון, ב-2015 הוקרנו בישראל באופן מסחרי 16 סרטים צרפתיים (לא כולל ״ילדות פרא״, שנחשיב אותו כטורקי), מתוכם שלושה סרטי אנימציה. אבל האם היה סרט אחד באמת טוב מביניהם? לא. את ״הצרפתי״ חיבבתי; אהבתי שוט אחד מפתיחת ״משפחה לא בוחרים״; ולהפתעתי הרבה חיבבתי, באופן קצת אינפנטילי, את ״משפחת בלייה״, שהיה בידור טוב (והוא אכן, כך מסתמן, הסרט הצרפתי הכי מצליח השנה בארץ). אבל איפה יצירות המופת? זה הגיע למצב שאני כבר יכול להכתיב לעצמי כלל אצבע: סרט צרפתי שמגיע להקרנות מסחריות בישראל, ברוב מוחלט של המקרים יהיה רע. שמישהו יציג לי סטטיסטיקה אחרת. אני באמת חושב פעמיים לפני שאני הולך לראות סרטים צרפתיים, מתוך תחושה שהמפיצים בארץ בוחרים לנו באופן מיוחד רק את הגרועים ביותר. את הטובים, או לפחות המעניינים, את המאתגרים, את הקולנועיים, אותם שולחים לפסטיבלים ולסינמטקים, אבל חלילה להפיץ אותם מסחרית. ולראייה, ״זכרונות נעורים״ המקסים של דפלשן, היחידי שבאמת ראוי לתשומת לב מבין ארבעת הסרטים הנ״ל. סעו למדבר לראות אותו, כי ליד הבית הוא לא יגיע.

הקהל הישראלי אינו חף מפשע: ההיענות הישראלית לקומדיות הצרפתיות הבורגניות והמאוסות ביותר לא מפסיקה להפתיע. ״שם פרטי״, ״למה זה מגיע לי״, ״משפחה לא בוחרים״ ועכשיו ״שעה של שקט״, כולם הצליחו במידה כזו או אחרת בארץ, עם נוסחה דומה ועקבית שעובדת כבר שנים אצל הצרפתים (ובבית לסין): חבורת בורגנים שאננים יושבים ומתווכחים על זוטות, הדברים שמפריעים להם לחיות חיים של נוחות וזחיחות. אין קולנוע, אין תובנות, ולעיתים נדירות יש בדיחות מקוריות, הכל נדוש וממוחזר. והקהל מתמוגג, מריע ומבקש עוד. למה?

ומפיצי הקולנוע רצים להשביע את תאבון הקהל. ואכן, הנה מגיע ״שעה של שקט״ והכרזה שלו מכריזה שהסרט בהשתתפות השחקן הראשי מ״למה זה מגיע לי״ (שהיה להיט היסטרי בארץ, תהרגו אותי אם אני מבין למה). הציון הזה על הפוסטר הפתיע אותי כי מי העלה על דעתו שכריסטיאן קלבייה, האלמוני לישראליים, הוא שם שראוי לשים על פוסטר? הייתם מצפים שתוזכר שם דווקא קרול בוקה, נערת ג׳יימס בונד בעבר ומי שזכורה מסרטים כמו ״יפה מדי בשבילך״; או אולי שמו של הבמאי, פטריס לקונט, אחד הבמאים הצרפתיים הכי מוכרים בישראל. ובכל זאת, כריסטיאן קלבייה על הפוסטר והם לא. אחרי הצפייה בסרט הבנתי למה: זו הזמנה מפורשת עבור 130,000 הצופים של ״למה זה מגיע לי״ וניסיון לרמוז להם: הנה, יש עוד אחד כזה, סרט על אב נרגן שצועק על כולם. ויודעים מה, בעולם האידיאלי שלי, מפיצי סרטים אינם סתם אנשי עסקים הלהוטים אחרי מכירות כרטיסים, אלא גם מחנכים, אנשים בעלי שליחות תרבותית. ויש להם תפקיד: להביא (לצד השלאגרים העממיים) גם את הסרטים המעט מורכבים יותר. לחנך את הקהל, לעדן את חיכו. יש מפיצים שעושים את זה, ומדי פעם אנחנו באמת נתקלים בארץ בסרטים וביוצרים שראוי להכיר – ז׳אק אודיאר, עבדלאטיף קשיש, ארנו דפלשן. אבל הם הולכים לאיבוד מתחת לרעש השקת כוסות השמפנייה והצחקוקים שבעי רצון של מבול הסרטים האינסופי על אנשים אטומים ומנותקים.

״שעה של שקט״ הוא שברון לב מבחינתי. פטריס לקונט, במאי שאני כל כך אוהב את סרטיו (״סודו של מר היר״, ״בעלה של הספרית״, ״משהו מגוחך״), מביא את מה שהוא עבורי הסרט הגרוע של השנה. איום ונורא. השם, כמובן, אירוני: ״שעה של שקט״ הוא שעה וחצי של רעש והמולה. לקונט הוא במאי (לצד יוצרים מעט מבוגרים ממנו, כמו אנדרה טשינה וקלוד סוטה) שהיה חלק מדור שהגדיר את הקולנוע הצרפתי לא כמהפכני אלא כאלגנטי, אינטליגנטי, אנושי וגדוש תובנות על טבע האדם. ״שעה של שקט״, ביחס לרוב סרטיו הקודמים (לקונט מספיק חרוץ כדי להיות במאי לא אחיד באיכותו), הוא סוג של חלטורה. הסרט הזה הוא זיוף מראשיתו ועד סופו. עד כמה ששנאתי את ״למה זה מגיע לי״, לפחות אני יכול להעיד שאני מכיר אנשים כאלה – גזעניים ובורים, מבוהלים ומלאי חרדות. לעומת זאת, הגיבור של ״שעה של שקט״ הוא כולו קריקטורה. גם אם זה היה סרט מצויר הוא לא היה נהיה יותר אמין. זהו סיפורו המצומצם של רופא שיניים ביום החופש שלו, שמוצא (במקרה, כי כתיבת מופת אין כאן) תקליט ויניל נדיר, מגיע איתו הביתה ורוצה להקשיב לו, במערכת השמע המאוד יקרה שלו. רק קצת שקט ומנוחה, זה מה שהוא רוצה. אלא שהמאהבת שלו מחכה לעשות לו סצינות מתחת לבית, ואשתו הדכאונית חייבת להתוודות בפניו, וחברו הטוב ביותר צריך ממנו הלוואה, ובנו משכן בדירתם פליטים, ופועלים זרים באו לשפץ את אחד החדרים ומפוצצים צינור ביוב, והשכן מלמטה מארגן מסיבת שכנים – והכל בבת אחת, ברגע שבו הוא מניח את המחט על התקליט. כל האלגנטיות והרגישויות של לקונט מסרטיו הגדולים בשלושים השנים האחרונות התעופפו דרך החלון, כשהוא שב כאן אל הקומדיות העממיות שאיתן הוא התחיל את דרכו בקולנוע בשנות השבעים, קומדיות מעושות ומאוסות על אנשים איומים שאנחנו באים אל הקולנוע לא כדי להזדהות איתם ולצחוק איתם, אלא כדי לצחוק עליהם, מתוך חוסר מודעות נוראי שהם גרסה איומה של עצמנו.

״ערכו של אדם״

״ערכו של אדם״

״ערכו של אדם״. באופן גס, הקולנוע בכל העולם מתחלק בין ״העממי״ ל״איכותי״. העממי מוכר כרטיסים, האיכותי מביא את הפרסים. העממי מביא תשואות מהקהל ועיקומי אף מהמבקרים. האיכותי? ההפך. המציאות היא שהסרטים הבאמת טובים, המהדהדים, המשפיעים, הנצחיים, הם אלה שמצליחים להיות גם וגם, אבל כל כך קשה להצליח לעשות סוג אחד של סרט, כמה כבר במאים מספיק מוכשרים יש בעולם כדי לעשות סרט שהוא גם וגם? ״ערכו של אדם״ הוא ההפך הגמור של ״שעה של שקט״. הפכים מושלמים בכל. ולכן, הייתם מצפים שמבקר זה, שקילל את האחד, יריע לשני. ובכן לא: ״ערכו של אדם״ מייגע ובינוני כמעט כמו ״שעה של שקט״, והדבר היחיד שעומד לזכותו הוא העובדה שיש לו מצפון. אבל בשורה התחתונה, הוא לא פחות צבוע מ״שעה של שקט״. זהו שיתוף הפעולה הרביעי של בריזה עם השחקן ונסן לנדון, שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון על כשרונו הגדול להגיע ליום צילום כשהוא לא מסורק.

מוטיב חוזר עובר בסרטיו של בריזה: אורח חייו השגרתי והמונוטוני (והמשעמם) של האדם הפשוט. ובהתאמה, הקולנוע בו עושה בריזה שימוש הוא כזה שנראה אפור, חיוור, שמחפש תמיד את הזוויות הכי פחות מחמיאות לחיים. ״ערכו של אדם״ הוא סרט על איש שאין לו נחת או נחמה בחייו, ואפילו הבמאי שלו לא מספיק אדיב בשביל לתת לו שוט אחד עם רושם. תיירי (ונסן לנדון) הוא אדם פשוט, רגיל. אבל מרגע שהוא מאבד את עבודתו כשהמפעל שבו הוא עבד נסגר, חייו נכנסים לסחרור כלכלי. הוא מנסה לשמר אורח חיים נורמלי – שיעורי ריקוד עם אשתו, טיפול בבנו הסובל מפיגור שכלי – אבל בבנק חובותיו הולכים ונערמים. ובלשכת התעסוקה הוא נמצא במלכוד: מציעים לו תפקיד, אבל עליו לעבור קודם הכשרה, אלא שבסופה כבר לא צריכים אותו אז מציעים לו תפקיד אחר, אבל יהיה עליו לעבור הכשרה חדשה, וככה הזמן עובר. כשהוא מתחיל לעבוד בתור איש אבטחה במרכול ענקי – וכמו במאי הסרט, גם הוא עוקב במצלמות האבטחה אחרי בני אדם בזוויות ובתאורה הכי פחות מחמיאים – הוא מגלה שהוא לא לבד במצוקתו. בכל יום הוא פוגש אנשים, רגילים, נורמליים, קולגות, שצריכים לפלח משהו קטן כדי לשרוד כלכלית, ועליו להיות הקלגס.

הבעיה עם סרטים כמו ״ערכו של אדם״ היא שהם מעלים אל פני השטח מציאות אנושית שראויה לדיון חברתי, מציאות שבה לא מעט אנשים שחיים חיים נורמליים, סבירים, עם הכנסה מספקת, נמצאים כפסע לפני עוני אם יש תקלה אחת בחייהם שמשבשת להם את קו המחייה הכלכלי. ולכן, נדמה שאם אתה יוצא נגד הסרט אתה למעשה יוצא נגד תפיסת העולם החברתית שהסרט מציג. ובכן, לא. ויותר מזה, אני חושב שזו חוכמה קטנה מאוד להגיד ״החיים קשים״ בסרט שבו אנחנו מתבוננים במצוקתו, בסבלו ובחוסר האונים של הדמות הראשית. בסופו של דבר, זה אפילו פועל נגד המטרה שלשמה נעשה הסרט כי ככל שהסרט נמשך, הפסיביות של הדמות הופכת אותו לאדם שמעורר בנו פחות ופחות הזדהות, ומרחיק אותנו מהמשל החברתי שהוא אמור להיות מייצגו. גם משלים מבקשים קתרזיס. סרטים כמו ״ערכו של אדם״ אולי חשובים, כדי להפנות זרקור למלכודות שהממסד מטמין בסבך הביורקרטיה שלא מבחינה באדם הקטן, אבל זה לא הופך אותם משום כך לסרטים טובים. למעשה, ״ערכו של אדם״ הוא סרט כמעט רע.

״בצילן של נשים״. פיליפ גארל, הבמאי הוותיק (בן גילו של פטריס לקונט), ממשיך לנסות להחזיק את הגל החדש הצרפתי בחיים גם בסרטו החדש. אולי זו הטרגדיה של הקולנוע הצרפתי: בגלל גודאר וטריפו ושברול וריווט ורנה, אנחנו כל הזמנים רק מצפים ליוצרים שיהיו בקליבר שלהם ומתאכזבים כשזה לא מגיע. אבל ״בצילן של נשים״, שהוא בסופו של דבר סרט קטן ובינוני, הוא לפחות ניסיון יפה. הוא לא מאוד מענין או מקורי, אבל נראה כמו קולנוע. בעיקר כי הוא בשחור-לבן. מצחיק איזה סאקר אני כשזה מגיע לשחור-לבן, זה באמת עובד עליי. אני לא מכיר סרטים מכוערים בשחור-לבן, זה תמיד יפה בעיניי. ״בצילן של נשים״ הוא לא ממש הומאז׳ לגל החדש, ויותר הומאז׳ לאופן שבו וודי אלן היה מחקה את סרטי הגל החדש. ההבדל הוא שוודי אלן היה משתמש בחיקויים הצורניים כדי להעביר תסריט מבריק, ואילו פיליפ גארל – שנעזר בסרט הזה בארבעה תסריטאים, ביניהם ז׳אן-קלוד קארייר הגדול, לסרט שנמשך שעה ורבע – מביים תסריט שיש בו משהו די בנאלי. זהו סיפורם של בעל ואשה, שהם גם צוות יוצרים העובדים יחד על סרט תיעודי על מלחמת העולם השנייה. הגבר מנהל רומן עם אשה אחרת, שהולכת ונהיית תלותית יותר מדי, אבל הוא נשבר כשהוא מגלה בצביעותו שגם אשתו מנהלת רומן. כן – אני, אשתי, והמאהבת הוא עדיין הנושא הכי נפוץ ונדוש בקולנוע הצרפתי. אבל מה? יש לסרט הזה שארם. ומתחת לרדידות הקלה שהוא לוקה בה, יש בו גם משהו שמדבר על זיופים והעמדות פנים, שלקוחים הישר מ״פשעים ועברות קלות״ של וודי אלן.

״זכרונות נעורים״. השנה כבר הוקרן בארץ סרט של ארנו דפלשן, ״ג׳ימי פ.״, שהגיע למסכים באיחור של כשנתיים אחרי שאר העולם וירד משם בזריזות. ״ג׳ימי פ.״ היה הוכחה שגם כשדפלשן מפשל (בסרט דובר אנגלית) הוא עדיין יותר אינטליגנטי מרוב הבמאים האחרים. האם הכשלון של ״ג׳ימי פ.״ גרם למפיצים להימנע מהפצת סרטו החדש, ״זכרונות נעורים״? או ש״ג׳ימי פ.״ צריך לעודד אותנו שאל לנו להתייאש, עוד שנה, עוד שנתיים, אולי גם הסרט הזה ייצא להקרנות מסחריות. ב״זכרונות נעורים״ חוזר דפלשן לדמותו של פול דדלוס, גיבור אחד מסרטיו המוקדמים. את מתייה אמרליק, השחקן הדי-קבוע שלו, אני מכיר בזכותו, ובסרט החדש הוא מצליח למצוא שני כפילים צעירים לאמרליק, עם עיניים בולטות ולסת משורבבת. ב״זכרונות נעורים״ פול דדלוס (השם סמלי, כמובן) נזכר באפיזודות מנעוריו, כולל מעין פרשיית ריגול בזעיר-אנפין, בה דדלוס הצעיר עוזר לחברו היהודי להעביר אשרות יציאה מזויפות ליהודים מסורבי עלייה בברית המועצות של שנות השמונים. בזכות הראיון של אבנר שביט גיליתי שאלה לא זכרונותיו האישיים של דפלשן, אלא מעין ביוגרפיה מומצאת שהוא כתב, המלווה בפסקול עם השירים שהוא אוהב. בשעה שפטריס לקונט ופיליפ גארל הם מומחים בתמציתיות, דפלשן הוא במאי שאוהב להכביר מילים וסרטיו כמעט תמיד חוצים את השעתיים, ויש בהם משהו כבד. אבל גם אם הם לפעמים דורשים ריכוז ומאמץ, לצלוח את כל המילים ולעקוב אחרי אנסמבל הדמויות שלו, סרטיו תמיד עשירים בקולנוע נבון שבסופו של דבר, מבין כל הסרטים האלה, הוא היחידי שמשאיר חותם, הדהוד ורצון, אחרי כל זה, לחזור ולצפות בסרטים צרפתיים.

״זכרונות נעורים״ ו״בצילן של נשים״, שכבר הוקרנו השנה בפסטיבלים בחיפה ובירושלים, יוקרנו בסוף השבוע הזה בפסטיבל סרטים בערבה במושב צוקים בדרום. מי שלא נוסע למדבר היום, כדאי שיעקוב אחרי פרסומי הסינמטקים, יש להניח שהסרטים האלה עוד יעשו שם סיבוב.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “ארבעה סרטים צרפתים: ״שעה של שקט״, ״ערכו של אדם״, ״בצילן של נשים״, ״זכרונות נעורים״”

  1. עמית איצקר 20 נובמבר 2015 ב - 8:49 קישור ישיר

    “ערכו של אדם” זה בכלל סרט של האחים דארדן! ))):

    • מישהו 20 נובמבר 2015 ב - 13:49 קישור ישיר

      לא זה לא.

    • איתן 20 נובמבר 2015 ב - 20:50 קישור ישיר

      איצקר צודק. על הסרט אמנם חתום סטפן בריזה, במאי שמאוד אהבתי את עבודותיו הקודמות. ב”ערכו של אדם” הוא מנסה להתחפש לאחים דארדן, אבל הוא לא מצליח לעמוד בסטנדרט שלהם, כי הוא במאי אחרי לגמרי, ולכן זה לא עובד.
      (אם אתם רוצים לראות סרט של האחים דארדן שלא האחים דארדן ביימו, תחפשו את “הלקח” הבולגרי שראיתי בפסטיבל ירושלים. סרט דארדני שמדבר בולגרית, ועושה את זה מצוין)

    • אור 21 נובמבר 2015 ב - 8:56 קישור ישיר

      עמית, לא נראה לי שהחבר’ה פה מבינים את הבדיחה 🙂 תקרא לשי הרלב, הוא יוכל להסביר.


השאירו תגובה ל - עמית איצקר