26 נובמבר 2015 | 20:55 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״הסוד שבעיניים״ (הרימייק האמריקאי), ביקורת

ג׳וליה רוברטס עם תסרוקת הילרי סוואנק ב״הסוד שבעיניים״

ג׳וליה רוברטס עם תסרוקת הילרי סוואנק ב״הסוד שבעיניים״

מה הופך שחקן לכוכב? אם נתעלם לרגע מהדברים הכי חשובים – כריזמה וכישרון – הרי שהדבר הבא הכי חשוב הוא היכולת לזהות את הפרויקטים שמתאימים לדמות הכוכב – המרחק בין השחקן (המופיע לראיונות) ובין הדימוי הקולנועי שלו (כפי שהוא מופיע על המסך) אף פעם לא יכול להיות רחוק מדי. זה, באופן גס, מה שמבדיל בין הכוכבים ובין שחקני האופי, שהם הזיקיות, שבכל פעם ובכל מפגש נראים קצת אחרת. שחקן אופי מתאים את עצמו לתפקיד, הכוכב מתאים את התפקיד אליו. אבל כיום, כמעט ואין יותר כוכבים הוליוודיים. כל שחקן רוצה גם לככב בשובר קופות וגם להיות מועמד לאוסקר בגילום דמות מאותגרת בסרט קטן, עצמאי ומועט קהל. ג׳וליה רוברטס וטום קרוז, למשל, הם שני האחרונים, בני דורם, שעדיין עבדו קשה מאוד כדי לבחור לעצמם את הפרויקטים שיישמרו את מעמדם הציבורי. כעת, עם צאת ״הסוד שבעיניים״, נראה שרוברטס הרימה ידיים, והחליטה לוותר על סטטוס הכוכבת. כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שכולו מעשה חבלה בדימוי של שחקנית. לא רק ש״הסוד בעיניים״ הוא שגיאה איומה מצד רוברטס – סרט שמוציא אותה רע – זה סרט שהדבר הכי גרוע בו (הראשון ברשימה ארוכה של דברים גרועים), הוא הליהוק התמוה שלו. ג׳וליה רוברטס, שחקנית נהדרת בדיוק מהסיבה שהיא יודעת את גבולות הגזרה שלה כשחקנית, הורסת את ״הסוד שבעיניים״. ומה עוד משונה? שזה נראה מעשה מודע ומכוון. את הסרט צילם בעלה, דן מודר, שכמעט ולא משמש צלם ראשי בסרטי קולנוע. ואני לא יכול להתחמק מהתחושה הלא נוחה שרוברטס דאגה שבעלה יהיה על הסט, יום יום, טייק אחר טייק, עינו בעינית המצלמה, מביט בה מחריבה לעצמה את הקריירה.

״הסוד שבעיניים״ הוא הרימייק האמריקאי למותחן הארגנטינאי בן אותו שם שזכה באוסקר הזר בשנת 2010. בילי ריי, תסריטאי בדרך כלל, עיבד את התסריט המקורי באופן שיכול להיות מעניין לתלמידי תסריטאות: ריי, למעשה, כתב את הדראפט השני לתסריט המקורי. זה שיעור בשכתוב. חואן חוסה קמפנייה, שכתב וביים את הסרט המקורי, הגה רעיון מעניין העוסק בסיפור חקירת פשע הנמשכת 15 שנה, חקירה שלא נותנת מנוח לחוקר שמרגיש כל הזמן שהוא החמיץ משהו. ריי לוקח את הדרמה המקורית, המעט מפוזרת בין דמויות ובין תקופות, ומהדק אותה סביב שלוש דמויות. צ׳ואיטל אג׳יופור הוא החוקר שמנוחתו מוטרדת מהחקירה שהוחמצה; ניקול קידמן היא התובעת המחוזית, ומושא תשוקתו של החוקר; וג׳וליה רוברטס מגלמת דמות שלמעשה לא היתה בסרט המקורי, אלא איחוד בין שתי דמויות בו: היא גם השותפה של החוקר, והיא גם אמה של קורבן הרצח אותו השלושה מנסים לפענח. זה תהליך שכתוב מעניין, כי ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי ממש דומה לסרט הארגנטינאי, אבל גם מאוד שונה ממנו. מצד שני, השינויים הדרמטיים לא ממש הופכים את הסרט למעניין יותר. הדבר היחיד שריי מוסיף לסרט המקורי הוא מימד פוליטי המנסה לתהות מה סדר העדיפות החשוב יותר עבור רשויות חוק: לשמור על הסדר הדומסטי, או לשמור על הסדר הבינלאומי. יש כאן ביקורת על אמריקה של בוש הבן אחרי 11/9 שהעדיפה להקדיש את כל מאמציה באיתור טרוריסטים פוטנציאליים ועשתה זאת תוך עצימת עין מול, ואפילו קבלתם של, פשעים מקומיים, כמו רצח ואונס. ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי הוא סרט שהמסר המובהק שלו הוא: אמריקה הפקירה את ילדינו.

אני מנסה לדמיין שחקנית כמו מליסה ליאו מבצעת את התפקיד שלקחה על עצמה רוברטס – ואני בספק אם קיים מפיק או במאי אמריקאיים שיגידו ״לא״ לנוכחות של רוברטס בסרט שלהם – והדמות נהיית ברורה יותר. רוברטס מנסה לכבות את כל השארם שלה, מוחקת את כל האיפור שלה, כדי לגלם אשה שעטופה כולה ביגון ובייאוש. יש בזה משהו כה מלאכותי, שזה פשוט לא עובד. וכנראה שלא רק אני חושב ככה: ״הסוד שבעיניים״ הוא אחד הסרטים הראשונים בקריירה של רוברטס שאף אולפן גדול לא רצה להפיץ. אם מישהו באולפנים הגדולים עדיין חושב שרוברטס תוכל להוביל להיטים קופתיים, זה הסרט שהוא היה רוצה שיעלם מהעולם. המשחק של רוברטס בינוני כמו הצילום של בעלה.

נשאלת השאלה: למה ״הסוד שבעיניים״ האמריקאי, עם התסריט המשודרג שלו, הוא סרט זניח, שיישכח במהרה, בהשוואה ל״הסוד שבעיניים״ הארגנטינאי, זוכה האוסקר? נתחיל בכך, שמעולם לא הייתי מעריץ גדול גם של הסרט המקורי: הארגנטינאי וגם האמריקאי מבוססים על מעבר בין תקופות, שמנסה להיות מעניין – הזמן שעבר, אבל לא שינה דבר – אבל שבסופו של דבר נשאר מייגע ואף מבלבל בשני הסרטים. אבל לארגנטינאי היה משהו ייחודי שגרם לו לבלוט: זה סרט זר שמספר סיפור מקומי, אבל מבעד לכלים ז׳אנריים הוליוודיים. מה שהיה מעניין בסרט הארגנטינאי היה לראות איך ארגנטינה מייצרת סרט הוליוודי; איך נראה פילם נואר, כמעט על-פי-הספר, מבעד לפילטר של במאי זר. לכן בסרט הארגנטינאי היה משהו שנעדר לחלוטין מהגרסה האמריקאית: קולנוע. היו בו הברקות תסריט ז׳אנריות, הברקות בימוי ובעיקר במרכזו ניצבה סצינה אחת שהיתה בלתי נשכחת – בעיקר כי לא ציפיתם למצוא סצינה כזאת בסרט שאינו הוליוודי: סצינת מרדף באיצטדיון כדורגל, המבוצעת ברובה בשוט ארוך אחד ולא ייאמן. הגרסה האמריקאית מכילה סצינה דומה – במגרש בייסבול במקום כדורגל – אבל שאין בה את תחושת ההשתאות שהיתה במקור. וכך, במקום סרט ארגנטינאי קטן שמצליח כמו סרטים אמריקאיים, אבל חכם יותר, אנחנו מקבלים סרט אמריקאי, שלא מצליח להיות אפילו סרט ארגנטינאי.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״הסוד שבעיניים״ (הרימייק האמריקאי), ביקורת”

  1. איתן 27 נובמבר 2015 ב - 9:51 קישור ישיר

    גם אני לא ממש סימפטתי את הסרט, אבל בדבר מרכזי אחד אני לא מסכים איתך: אני חושב שג’וליה רוברטס רק משתבחת עם השנים.
    אני זוכר שאת “אשה יפה” ראיתי כמה שנים אחרי שהוא יצא (באיזשהו שבוע שמירה שעשיתי בצבא. מישהו הביא קלטת VHS). חשבתי אז: לא סרט רע, אבל זה?! מה היה הרעש הכל כך גדול שהפך את הסרט הזה ללהיט כל כך ענק? ולא ממש התרשמתי מהגברת.
    הפעם הראשונה שממש התרגשתי ממנה היתה ב”נוטינג היל”, עם המונולוג הנהדר שלה על כך שעוד מעט היופי ילך, וכולם יגלו שהיא בעצם לא כל כך כשרונית (במידה רבה היא שיחקה שם את עצמה). ואח”כ, כמובן, היתה ארין ברוקוביץ’.

    והיו גם “קרוב יותר” החכם, ולאחרונה את “אוגוסט מחוז אוסייג'”, שהביא לה מועמדות נוספת לאוסקר (מוצדקת מאוד לטעמי. בסרט בעייתי היא עשתה עבודה יותר טובה ממריל סטריפ הגדולה).
    ב”סוד שבעיניים” הדבר היחיד שטוב באמת לדעתי הוא דווקא הגברת רוברטס. ניקול קידמן, גם היא כוכבת קולנוע, כל כך מחווירה לעומתה, שומרת על פאסון ולא שייכת לכאן בכלל. בוא נשאל מתי קידמן עשתה הופעה מרשימה בפעם האחרונה (בשליפה: “האחרים” של אלחנדרו אמנבר ו”השעות” של דאלדרי. זה היה ב-2001).

    • אפ 27 נובמבר 2015 ב - 17:23 קישור ישיר

      ניקול קידמן הייתה מדהימה ב”מעורת הארנב”

    • אפ 27 נובמבר 2015 ב - 17:24 קישור ישיר

      ניקול קידמן הייתה מדהימה ב”rabbit hole”


השאירו תגובה