״גשר המרגלים״. וגם גשם המרגלים

נתחיל עם אנחת רווחה: אחרי כמעט חודש וחצי של סרטים בינוניים (וסרט יפני מצוין אחד), סוף סוף מגיע סרט שנזכור בעוד כמה שנים. סטיבן ספילברג לקח לעצמו שלוש שנות מנוחה אחרי ״לינקולן״, בהן התחיל להתכוונן לקראת מחזור היצירה הבא והמגוון שלו: דרמה פוליטית ואחריה סרט לכל המשפחה ואחריה סרט מדע בדיוני ואז ביוגרפיה מלחמתית עם ג׳ניפר לורנס (אני מוכן להתערב שמהסרט הזה הוא יפרוש לבסוף, כפי שהיה עם ״צלף אמריקאי״). את יום הולדתו ה-70, שיתקיים בעוד 13 חודשים, ספילברג יחגוג כשהוא בעיצומה של עוד תקופה מרתקת בקריירה שלו, בה אפשר וצריך לכנות אותו ״מאסטרו״. ״גשר המרגלים״ רחוק להיות אחד מפסגותיו של ספילברג, ובכל זאת הוא כרגע הסרט הכי טוב בארץ (זה לא רק אני אמרתי, זו גם התוצאה בטבלת המבקרים). סרט בינוני וסביר של ספילברג כמעט תמיד יהיה טוב יותר מהסרט הכי טוב של הבמאי הממוצע. רואים את ממש בסצינת הפתיחה של ״גשר המרגלים״, סצינת מעקב המתרחשת ללא דיאלוגים וללא מוזיקה ועם עין מדויקת וכפייתית לפרטים הכי קטנים. מהסצינה הראשונה אנחנו מרגישים שאנחנו בידיו של רב-אמן. אין עוד מישהו שיודע לביים ככה בימינו.

החידוש ב״גשר המרגלים״ וב״לינקולן״ הוא שספילברג התחיל לביים כמו בן שבעים. יש בסרטים האלה, שהטמפרמנט שלהם דומה, משהו מדוד, שקול, לוקח את הזמן, עסוק בהיסטוריה ובחשבונות נפש, ועובד כמו קלאסיקה הוליוודית מיידית שחבה את קיומה למאסטרים הגדולים של שנות ה-30 עד ה-50, מפרנק קפרה ועד בילי וויילדר, שנוכחים כל אחד מהם באופן מורגש בשני חצאי הסרט.

״זהו, זה נגמר״, אומרת איימי ריאן, המגלמת את אשתו של ג׳יימס דונובן (טום הנקס) כשהפרשה המשפטית בה היה מעורב בעלה מגיעה לסיומה. אלא שמבט אל השעון מעיד שההכרזה הזאת על סוף הסיפור מגיעה בדיוק שעה אחרי תחילת הסרט, כמעט בקו הקפל הסימטרי של 140 דקותיו. זו תחבולה מבנית, אחת מכמה, שנמצאת בתסריט שכתבו האחים כהן, שמזגזג בין הסיפור, ובין ייצוגיו של סיפור כזה בתרבות הקולנועית הפופולרית. הסרט מלא השתקפויות כאלה, שבו הסרט בוחן את עצמו. כשאשתו אומרת ״הסוף״, הסיפור האמיתי רק מתחיל: הסיפור הפומבי מגיע לסיומו ומתחיל מהלך סמוי מהעין.

תקצירי הסרט עסקו בעובדה שזו דרמת ריגול, המבוססת על אירועים אמיתיים מתחילת שנות ה-60, שבה עורך דין פרטי (הנקס) ממונה להיות הנציג הלא רשמי של ממשלת ארצות הברית בעסקת חילופי מרגלים. אבל החלק הזה הוא רק חציו השני (והחלש יותר) של הסרט. ״גשר המרגלים״ מכיל, למעשה, שני סיפורים: הראשון, המשך ישיר ל״לינקולן״, הוא דרמה משפטית העוסקת בזכויות אדם, ובחובה לעמוד מאחוריהן, ומאחורי ערכי מוסר בסיסיים, גם כשנדמה שמצב מלחמה יכול להיות תירוץ להתעלם מהם או לעקוף אותם. השני הוא מעין מותחן ריגול, שממשיך את הרעיונות שכבר הושמעו ב״רשימת שינדלר״: ויתור על הנוחות האישית לטובת הצלת חיי אדם, והחשיבות של חייו של כל אדם. ״Every person matters״ היא המנטרה של ג׳יימס דונובן בחצי השני של הסרט, ״כל אחד חשוב״, והיא מבטאת שינוי משמעותי להשקפת עולמו בפתיחת הסרט.

בפתיחת ״גשר המרגלים״ דונובן מתגלה לנו כסיוט הקפיטליסטי בהתגלמותו: הוא עורך הדין של השטן, מייצג חברות ביטוח גדולות, ומי שמתעלם מפציעות של בני אדם על ידי העלמתם במלל משפטי שמטרתו לעשות רווח ללקוחותיו על חשבון צערם של אנשים פצועים. בשלב הזה של הסיפור דונובן שומע על מצוקותיהם של חמישה אנשים שנפצעו בתאונת דרכים ומלהטט בכישורי עריכת הדין שלו כדי להפוך את החמישה לאחד בלבד. עד סוף הסרט הגישה הזאת שלו תשתנה: כל אחד חשוב. ואז, ב-1957, הוא מתבקש לספק הגנה משפטית למרגל סובייטי שנתפס בברוקלין. וכאן אנחנו מגלים את התכונה הדומיננטית של דונובן כדמות: כשהוא לוקח על עצמו תפקיד, הוא יעשה הכל כדי לנצח. אין שם אידיאולוגיה, אלא תפיסה של אתיקת העבודה האמריקאית: כשהוא מייצג את חברות הביטוח, הוא יעשה הכל, כולל התעלמות ממצוקות אנושיות, כדי לשרת אותן; כשהוא מסכים לייצג מרגל, במה שעבור כולם אמור להיות משפט ראווה קצר שבו כל הצדדים מעמידים פנים שהתהליך המשפטי התנהל כסדרו, הוא לא מוכן להיות בובה ולעשות כאילו. הוא הופך למישהו שמאמין באופן מוחלט בזכויות אדם, בחוקה האמריקאית ובדרכי החוק לעמוד לצידו של מי שזקוק להגנה. זה החצי המשפטי, הרטורי, של ״גשר המרגלים״. ומרגע שדונובן מתחיל לפעול על פי מצפונו (המתחדש), מתוך אמונה שזו הדרך האמריקאית, ספילברג והאחים כהן מציגים את המחיר הציבורי שעליו לשלם. ״שיימינג״ ו״טוקבקים״ הם לא מושגים שנולדו עם הרשתות החברתיות. גם ב-1957, כשמישהו עשה מעשה שנתפס מחוץ לנורמה, שלא לדבר שנתפס כליברלי מבחינה פוליטית, יהיו לכך השלכות על חייו ועל מעמדו. המעניין הוא שספילברג מקפיד שלא להציג את דונובן כאיש שמאל ליברלי, אלא כאדם שמבין מה הוא הדבר הנכון שיש לעשותו, ולא להיכנע לדחפים, פחדים ורגשות איבה ונקמה. זה החלק שבו ״גשר המרגלים״ נראה קצת כמו ״מר סמית הולך לוושינגטון״ של פרנק קפרה, סיפורו של אדם קטן שמקבל במה גלובלית להביא שינוי. הנקס מגלם דמות של האידיאליסט האחרון באמריקה, אילולא הוא, זכויות האדם היו מופרות ללא הרף. אם יש כאן מסר פוליטי בן זמננו, הוא שאין בימינו – בימי גוונטאנאמו וחוק הבטחון הלאומי ומתקפות המל״טים – מישהו כמו דונובן שיוכל להזכיר למערכת שלא כל מה שאפשר לעשות, צריך או מותר או ראוי לעשות.

החצי השני, הז׳אנרי יותר, מכיל כמה רגעים חלשים יותר, אבל גם כאן אפשר להיעזר בקולנוע כדי להבין מה ספילברג עושה. באחד הסצינות בסרט, מגיע דונובן לברלין והוא מתקשר לאשתו מטלפון ציבורי. מאחוריו ניצב בית קולנוע המציג את סרטי 1961. זיהיתי שניים: ״ספרטקוס״, שביים חברו של ספילברג, סטנלי קובריק, סרט על לוחם החופש שמשחרר את העבדים; ו״אחת, שתיים, שלוש״, הסאטירה של בילי וויילדר, על נציג חברת קוקה קולה בברלין, בימים שבהם העיר התחילה להתפצל לצד המערבי הדמוקרטי ולצד המזרחי הקומוניסטי. דומני שזיהיתי שוטים מתוך ״אחת, שתיים, שלוש״ בחצי השני של ״גשר המרגלים״.

דונובן הוא דמות ספילברגית מובהקת, אדם פשוט שמקבל רגע בהיסטוריה לעשות משהו בעל משמעות, והוא גם מבין שהעשייה חשובה יותר מהקרדיט. גם כשהסרט נקלע לכמה מהמורות של קצב ועניין בחציו השני, ספילברג שומר את כוחותיו לסוף, ושם כמו מלחין גאון, הוא יודע להכניס בדיוק את השוט הנכון, את המבט המכון, את סיבוב הראש הנכון, כדי לספק לסרט קתרזיס מושלם. ג׳יימס דונובן הוא דמות שממשיכה את המסר של ספילברג מאז שנוסח בתמציתיות ב״אי.טי״: Be good.

מארק ריילנס גונב את ההצגה מטום הנקס ב״גשר המרגלים״

שני עניינים נוספים. 

1. זה מדהים. מארק ריילאנס, בן 55, שחקן בריטי שהופיע בלא מעט סרטים וסדרות (כולל ב״ספריו של פרוספרו״ של פיטר גרינאוויי), אבל הוא נותר לא רק אלמוני אלא גם בלתי נראה. פניו ושמו נותרו בלתי זכורים. אבל אין אדם שאין לו שעה, וריילאנס, המגלם את המרגל הסובייטי אייבל, גונב את ההצגה שוב ושוב מידיו של הנקס במשחק שקט, דומם, אבל טעון עוצמה, המבוסס בעיקר על קולו, כי פניו נותרים חתומים. זה מסוג התפקידים שמקפיצים אדם מאלמוניות למועמד לאוסקר על שחקן משנה. ובכל מקרה, ספילברג כבר לקח את ריילאנס לגלם את הענק בעיבוד שלו ל״העי״ג״, שנמצא כעת לקראת סוף העבודה וייצא בקיץ הבא.

2. רגע לפני שג׳ון וויליאמס היה אמור לעבוד על הפסקול ל״גשר המרגלים״ הוא חלה והיה עליו לעבור ניתוח, וכך שותפו הקבוע והעקבי ביותר של ספילברג, מאז ״שוגרלנד אקספרס״ ב-1974, היה צריך לשבת על הספסל ולהחלים כדי להגיע בריא ובזמן לעבודה על ״מלחמת הכוכבים 7״ ומיד להתחיל לעבוד על ״העי״ג״, הסרט הבא של ספילברג (ספילברג תכף נועל את הסרט הזה כי בתחילת השנה הוא כבר הולך לצלם את ״Ready Player One״, סרטו הבא-הבא, ל-2017). אם היו אומרים לכם שספילברג צריך ממלא מקום למלחין הקבוע שלו, על מי הייתם מהמרים שאליו הוא יפנה? האנס זימר? אלכסנדר דספלה? הוא בחר בתומס ניומן, שזה הדבר הכי קרוב להכתרת יורש עצר בקרב מוזיקאים. ספילברג מכיר את ניומן היטב: הוא עבד צמוד עם שניים מבני טיפוחיו של ספילברג, סם מנדס (״אמריקן ביוטי״) ופרנק דרבונט (״חומות של תקווה״). וכך הנעימות עם העיבודים הכה מזוהים שלו מככבים עכשיו גם ב״ספקטר״ של מנדס וגם ב״גשר המרגלים״.

ציוץ