״אחותנו הקטנה״

זהו סוף השבוע השני שבו מככב הסרט היפני ״אחותנו הקטנה״ בצמרת טבלת המבקרים של ישראל. ובצדק, זה סרט מקסים מאין כמוהו, שמביט אל תוך מערכות היחסים בין ארבע אחיות בעדינות מחממת לב, ועם חדות אבחנה ואינטליגנציה. זה סרט כה רך, שהוא מאותם סרטים שלא גרמו לי לרוץ ישר אל המקלדת כדי לכתוב עליו ביקורת ולהמליץ לכם עליו. ואולי זו מגרעתו העיקרית, שהוא סרט כה עדין, שיש בו משהו שמתפוגג. וכשסרט כה שקט יוצא לפני שבוע, בסוף השבוע הרועש שבו יוצאים סרט אחד עם ג׳יימס בונד וסרט אחר על רצח רבין, קל להבין איך הוא נבלע בתוך ההתלהמות. אז הנה, אלומת פנס קטן לעבר סרט נהדר:

לפני כמה שבועות, כשיצא בישראל הסרט הטורקי-צרפתי ״ילדות פרא״, שאלה אותי מישהי מה דעתי על הסרט. הערכתי אותו, אבל הייתי גם קצת מסויג ממנו (הביקורת כאן), היה בו משהו קצת ברור מאליו עבורי, אבל הוספתי: הדבר שהיה הכי טוב בסרט הזה, היה שהוא הזכיר לי את הסרטים של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה. כמו סרטיו של קורה-אדה, הסרט מציע מבט אינטימי מאוד לתוך חיי משפחה, ובאופן ספציפי למערכות יחסים בין אחים ו/או אחיות; וכמו סרטיו של קורה-אדה גם ״ילדות פרא״ הוא סרט שנראה כאילו הוא צולם מבעד לצעיף לבן, המקנה לתמונה מראה רך וחלבי, המרבה להתבונן אל כיוון השמש ולשרוף קצת את התאורה. כשאמרתי את זה חשבתי בעיקר על ״אף אחד לא יודע״ של קורה-אדב, שגם הוא עסק באחים הנמצאים במצוקה, וגם ב״המשאלה״, סרט שמציג רגעים של חסד בתוך דינמיקה משפחתית.

כך אמרתי, היא תעיד, מבלי לדעת שכמה שבועות אחר כך אראה את ״אחותנו הקטנה״, סרטו החדש של קורה-אדה, והוא בדיוק כזה: משפחות, אחיות, צעיף לבן. למעשה, ״אחותנו הקטנה״ הוא גרסה עדינה, טובת לב ומלאת אופטימיות ל״ילדות פרא״, שהוא סרט כועס יותר. שם היו חמש אחיות, וכאן ארבע. יש אפילו סצינה כמעט זהה של טיול פסטורלי על שפת הים.

המשפחה – רגעי המתח ורגעי החסד שבה – היא הנושא המעסיק את קורה-אדה באופן כמעט עקבי. אולי משום כך הוא הבמאי היפני שכמעט כל סרטיו מגיעים להקרנות מסחריות בישראל (סרטו הקודם, ״סיפור משפחתי״, היה להיט גדול בארץ). למרות שהסגנון הוויזואלי שלו נשאר עקבי, וגם הנושאים (על פי רוב), ובכל זאת לא כל סרטיו של קורה-אדה אחידים באיכותם. אני עוקב אחריו, לעיתים בהתלהבות, ולעיתים באכזבה, מאז ששבה את ליבי עם סרטו ״החיים שאחרי״, שנותר סרטו האהוב עליי ביותר. סרטו הקודם, למשל, ״סיפור משפחתי״, שזכה בפרס חבר השופטים בקאן (וזכויות הרימייק שלו נקנו על ידי סטיבן ספילברג), הכיל פתיחה מבריקה, אבל הסוף שלו היה מאכזב ביחס להבטחות שהפתיחה הציעה. ״אחותנו הקטנה״ הוא בדיוק ההפך. זה סרט שמתבשל על אש קטנה, וצריך להיות סבלנים כדי לגלות שהוא רק הולך ונהיה מקסים יותר ויותר ככל שהוא נמשך. זה גם שיעור בקולנוע: סוף מוצלח עדיף על פני פתיחה מוצלחת.

זהו סיפורן של שלוש אחיות שגרות יחד. הן צעירות, בתחילת ובסוף שנות העשרים לחייהן, וכבר עצמאיות – עובדות, לומדות. הן גרות שלושתן בבית המשפחתי, ומנסות להמשיך לקיים שגרת משפחה – על כל מטלותיה והקנטותיה – למרות שהן בעצם תוצר של משפחה שהתפרקה. אביהן נטש את הבית 15 שנה לפני כן, והן כמעט שלא היו איתו בקשר, ואמן הלכה כמה שנים אחר כך. אולי לכן, הן דובקות זו בזו ומגלות חשדנות וחוסר יציבות כשזה מגיע למערכות יחסים עם גברים. בתחילת הסרט הן מתבשרות שאביהן הלך לעולמו והן מגיעות להלוויה שלו. שם הן פוגשות את האשה האחרת, זו שאב עזב את המשפחה למענה, ובעיקר מגלות שיש להן אחות בת 14. וכך, האחות הצעירה מצטרפת לשלוש אחיותיה הבוגרות ועוברת לגור איתן. הצעירה מתוודעת לחיים הקודמים של אביה, הבית הראשון אותו הקים ובו הוא חי, והאחיות לומדות ממנה משהו על האב שנגזל מהן ב-14 השנים שהוא נעדר מחייהן. אבל בעיקר, הרביעיה הזאת יוצרת מעין משפחה חדשה שחוטים עדינים של אינטימיות טריה נשזרים בין חלקיה. בזכות האחות הצעירה, האחיות המבוגרות משלימות עם ההורים שלהן בדיעבד (ואגב כך, נאלצות בעצמן להיות מעין הורים לאחות הקטנה), עליהם הן לומדות מחברי המשפחה שעדיין גרים בעיר הנמל הקטנה שבה הן חיות. יש מתח עדין בין העבר וההווה בסרט, בין ילדות לבגרות, בין הורים וילדים, ובין מסורת וקידמה, וקורה-אדה – שגם כותב ועורך את כל סרטיו הולך בווירטואזיות עדינה על הנתיב שיוצר השלמה והרמוניה בין כל הצדדים האלה.

ציוץ