03 אוקטובר 2009 | 10:16 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

"לקחת את וודסטוק", הביקורת


אני מחובבי אנג לי, אבל סרטו החדש הוא סוג של מפח נפש (אם כי יש בו משהו מהנה, גם אם זו הנאה קצת נדושה, שבלונית וטלוויזיונית). אני גם לא מבין איזה ערך מצאו בו פרנסי פסטיבל כדי לקבוע אותו כסרט פתיחה לפסטיבל. הסרט הזה לא מצליח לסחוף. הנה ביקורתי:


פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.9.2009


אנג לי, שוב הביתה. אבל איפה זה הבית? הבמאי הטייוואני שמנייד את חייו בין סין ובין אמריקה עשה קריירה לא רע מהיותו זר בכל מקום. ככזה הוא הצליח להעביר לא רע עד כה את התחושה שהוא סוג של יוצר שכוחו הוא בהתבוננות מן החוץ אל אורחות החיים של החברות אותן הוא מתעד. אבל מזה שני סרטים שאנג לי מאכזב אותי. תחילה ב”תשוקה, זהירות” וכעת ב”לקחת את וודסטוק”, שני סרטים שעוסקים בתשוקה וסחף חושים, אבל מתנהלים בצורה מיושבת, מקורקעת ונטולת אנרגיה אמיתית. וזה הבמאי שהצליח למעוך אותנו כהוגן עם “סופת קרח” ולהעיף אותנו עם “נמר דרקון”. זה הבמאי שנדמה שהעיסוק העקבי שלו בחיבור בין מיניות ובין טבע (בין אם טבע האורבני, או הטבע הפראי, הנוף שמקיף את גיבוריו העסיק אותו לא פחות מהגינונים החברתיים בהם הם פעלו) יצר סרטים שגם כשהם נראו מוחמצים (“לרכוב עם השטן”, למשל) היה בהם משהו מרתק תימאטית. האם זו קללת “הר ברוקבק”? למרות שבעיני “סופת קרח” ו”נמר דרקון” היו שיאיו, אולי אנג לי חש ש”הר ברוקבק” היה שיא שהוא חושש למחזר? האם זה מה שגרם לו לקחת סיפור עם פוטנציאל כה עז לסיחרור, כמו חדוות הגילוי העצמי שמתרחשת במקביל לפסטיבל וודסטוק, ולביים את זה באופן כה מאופק, כמעט חסר חיים?


אולי האשם הוא הוא בחומר. “לקחת את וודסטוק” נראה כמו סרט טלוויזיה, מהסוג שמופק לרגל תאריך עגול לאירוע מסוים ומשחזר את הנסיבות להתקיימות האירוע. במקרה הזה, זו הצצה אל מאחורי הקלעים של הפקת פסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969. הסיפור היחסית מוכר על היוזמה של מייקל לאנג והסחטנות של החוואי מקס יאסגור נדחקים טיפה הצידה לטובת הסיפור של אליוט טייכברג (או טייבר, כפי שקראו לו בשיבוש שמו היהודי), האיש ששידך בין לאנג, יזם הפסטיבל, ויאסגור, החוואי שעל אדמתו נערך המופע, שהפך לשלולית הבוץ הגדולה ביקום. הסיפור עצמו לא רע, בהנחה שלא שמעתם אותו מיליון פעם קודם. אבל הבעיה היא שאנג לי מגיע לסרט הזה עם מנועים יצירתיים כבויים. הדבר היחיד שהוא מצליח לייצר זה חיקויים משונים לערכה מפוצלת המסכים שאיפיינה את הסרט התיעודי “וודסטוק” של מייקל וודלי (שסקורסזי היה אחד מעורכיו). אם כל מה שלי יכול לעשות זה לספר סיפור על ילד-טוב-ירושלים של הורים יהודיים ניצולי שואה ואיך מטח ההיפים בא ושינה את חייו ולעשות את זה כשהוא מחקה סרט אחר שממילא מספר כמעט אותו סיפור, הרי שהוגן לתהות “מה הטעם”? ובעיקר, נדמה שלי מגיע לסרט הזה כשהוא מנסה לעשות מה שאחרים עשו לפניו טוב יותר. הוא לוקח, למשל, את  אריק גוטייה, הצלם הנפלא של “עד סוף העולם”, סרטו המסחרר ושובר המוסכמות ומרובה החוויות של שון פן (גוטייה, אגב, גמר לצלם את סרטו של לי והגיע לישראל לצלם כאן את “מיראל”, סרטו הבא של ג’וליאן שנאבל). הוא אפילו לקח את אמיל הירש, ששיחק אצל פן את התפקיד הראשי, ונתן לו כאן תפקיד משנה. אבל אין זכה לתחושת השחרור העזה של הסרט ההוא. “לקחת את וודסטוק” הוא סרט עם שריר תפוס.


ויותר משונה: הרעיון של לי לספר סיפור הקשור לפסטיבל, אבל שמתרחש בגבו אל הפסטיבל, משומש אף הוא. לפני עשר שנים בדיוק ביים טוני גולדווין, שחקן שהפך לבמאי לא רע בכלל, סרט סימפטי מאוד בשם “השנה שבה הלכו על הירח”. הסרט ההוא – ממש כמו “לקחת את וודסטוק” (או “ריקוד מושחת”) – עסק בהרגל של יהודי ניו יורק לבלות את הקיץ בכפרי הנופש המיושנים של הרי הקטסקיל. אלא שבקיץ ההוא, שהתחיל עם הנחיתה על הירח ונגמר בפסטיבל וודסטוק – אשה אחת (דיאן ליין) עוזבת את בעלה ומגלה את עצמה בזרועותיו של היפי לא יהודי (ויגו מורטנסן), ובמקביל, בתה (אנה פקווין) חווה חוויות ראשונות של נשיות ומיניות. את דמותו של הבעל הנבגד גילם שם לייב שרייבר, שצץ כעת ב”לקחת את וודסטוק” בתפקיד טרנסקסואלי, המזכיר את מה שעשה ג’ון ליתגו ב”החיים על פי גארפ”. ובקיצור, אנג לי ממחזר את עצמו ואותנו למוות בסרט הזה, שכדי איכשהו לסמפט אותו צריך להגיע אליו מבלי לדעת שפסטיבל וודסטוק אי פעם התקיים. מי שיראה קודם את “לקחת את וודסטוק” ואז את “וודסטוק” התיעודי המונומנטלי של מייקל וודלי, ימס לו המוח מאקסטזה.


“לקחת את וודסטוק”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

13 תגובות ל - “"לקחת את וודסטוק", הביקורת”

  1. Mr. Kate 3 אוקטובר 2009 ב - 20:31 קישור ישיר

    מאוד צודק. יצאתי מהסרט בתחושה בוסרית, לא מבין ממה קיצ’לס התלהב.

  2. בונד ג בונד 3 אוקטובר 2009 ב - 21:51 קישור ישיר

    סרט שכולו (כמעט) כיף טהור. באתי בלי ציפיות ונהנתי. לא מהטובים של אנג לי, אבל לחלוטין לא יצאתי עם מפח נפש.

  3. Shai 3 אוקטובר 2009 ב - 22:30 קישור ישיר

    I agree with Bond and with Kichels.It is such a fun. It’s not one of Lee’s best films but he seems to have a lot of fun directing it and it just reflect from the screen.Who cares,Yair, that the cameraman was in this film and the editor in another film.it’s such an irrelevant issue, in this case

    I went without any expectations and found myself enjoying it from start to end

  4. יוני 4 אוקטובר 2009 ב - 2:24 קישור ישיר

    אוף טופיק. אם אנלא טועה, אז בשנתיים שקודם לעכשיו נעשה כאן מאמץ לקבע מסורת של בחירת פרס פלצקרופ – בחירת הביקורת הכי גרועה של השנה החולפת ושאעפס השנה המפעל הזה הוא בבחינת נפקד. בהעדרו, ומתוך רצון בלתי נשלט להמשיך במסורת המעניינת הזו, אני מציע כאן להעניק את הפרס שהואבד לביקורת המתיימרת, המפולצצת, האינפאטילית לסרט מטומטם וחסר פשר (בלי שום קשר לנושא שלו)שנכתבה על-ידי הבלוגר פה ל”ממזרים חסרי כבוד/תהילה”. צריך לקרוא כדי להאמין שיש מישו שבכלל יכול להעמיד משו שכאילו נראה חושב/חשוב ביחס לשטות המשעממת הזו. מישו מוכן להציע אלטרנטיבה?

  5. עופר ליברגל 4 אוקטובר 2009 ב - 9:36 קישור ישיר

    יוני, אתה מוזמן לקרוא את שאר המבקרים ולגלות שפחות או יותר כולם התייחסו ל”ממזרים חסרי כבוד” כיצירה חשובה. אולי הבעיה היא בך?

  6. שרון ג 5 אוקטובר 2009 ב - 5:29 קישור ישיר

    גם סרט מחטיא של במאי ענק שווה משהו. במאים גדולים מייצרים סרטים בינוניים כבר שנים, מסקורסזה עד אלן, והתרגלנו. מה לעשות. אנג לי הוא עדיין המתעד הכי יוניקי של האמריקנה, אליה הוא מישיר מבט (מלוכסן) ברגישות וביופי אינקץ. השיא היה ב”סופת קרח”. זוכר את המסיכות של ניקסון? את הפרצוף השבור של סיגורני ויבר? סרט מופלא.
    אם הוא הצליח ללכוד את הסבנטיז ככה, למה לא הצליח לעשות את זה לשלושה ימים ב-1969? גם סרט בינוני שלו עם מנועים כבויים עדיין מעניין.

  7. איציק הדרוזי 10 אוקטובר 2009 ב - 0:48 קישור ישיר

    דווקא אני מאוד נהניתי מהסרט. באתי אליו עם ציפיות לא מאוד גבוהות אחרי שראיתי שהמבקרים לא מחמיאים לו ויצאתי מרוצה. לא ראיתי את הסרט “וודסטוק” המקורי ולמרות זאת נהניתי מהעריכה של המסכים המפוצלים, ולמרות ששמעתי כבר את הסיפור הזה בעבר הסרט סקרן אותי. היו כמה קטעים משעממים וצפויים אבל אנג לי לדעתי הצליח לעביר באופן טוב את התחושה של הפסטיבל ושל האנשים שהיו בו. אמנם הסרט לא מדהים אבל הצלחתי ליהנות ממנו.

  8. קורא 11 אוקטובר 2009 ב - 15:46 קישור ישיר

    אני ממש לא מסכים איתך, ועוגמת הנפש הכי גדולה שנגרמה לי היתה מהביקורת שלך שקראתי לפני הסרט, שכמעט מנעה ממני להגיע אליו. יותר ויותר אני מוצא את הטעם שלנו מתרחק, פעם מילה שלך היתה משפיעה מאוד על בחירת הסרטים שלי וידעתי שאם אהבת סרט גם אני אוהב אותו, כנראה שמשהו השתנה בי מאז.

    ובכל מקרה, זה היה סרט מאוד מהנה, ואפילו מרגש לפרקים, גם אם לא מופתי כמו הסרטים הקודמים של אנג לי (סופת קרח), ובין הסרטים היותר נעימים שראיתי בתקופה האחרונה בקולנוע (מה שמעיד יותר על שאר הסרטים המוקרנים). מרשימת הסרטים האפשריים לצפייה כרגע על המסכים, זה ללא ספק אחד המומלצים.

  9. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:26 קישור ישיר

    Buddy the spamming here are driving me nuts! Get rid of it!

  10. compare game prices 5 פברואר 2011 ב - 19:01 קישור ישיר

    Awesome info it is surely. We have been seeking for this update.

  11. Rosetta Robbie 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    Sometimes I just think that people write and dont really have much to say. Not so here

  12. Kami Ojano 10 מרץ 2011 ב - 10:58 קישור ישיר

    Very nice post. I just stumbled upon your weblog and wished to say that I have really enjoyed browsing your blog posts. In any case I’ll be subscribing to your feed and I hope you write again very soon!


השאירו תגובה ל - Mr. Kate