לקראת פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.9.2009
שניים במחיר אחד
חיפה, מאחוריך! ההגמוניה של פסטיבל חיפה בסוכות נסדקת השנה על ידי פסטיבל אייקון התל אביבי, המציג מבחר מצוין של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. פריוויו מעורבב לשני הפסטיבלים, שאין ברירה אלא לזפזפ ביניהם
תדהמה! כבר שנים – שנים! – שאת המדור שלפני סוכות אני מקדיש לפסטיבל חיפה. הפתיח תמיד זהה – פסטיבל קטן יותר, שכונתי יותר, פחות יומרני מהאח הירושלמי, ולכן גם לא פעם מפתיע יותר בבחירות שלו (אבל גם קצת חפיפניקי בהתנהלות הטכנית שלו מצד המקרינים/סדרנים/עמידה בזמנים). בשנים האחרונות לפריוויו החיפאי התלוותה גם בוקסה קטנה שהזכירה שבמקביל בתל אביב מתקיים פסטיבל אייקון לסרטי מדע בדיוני ופנטזיה. והשנה? נקודת מפנה, כמדומני. הפסטיבל התל אביבי מכיל כמות מרשימה של סרטים מסקרנים, ולעומת זאת הפסטיבל החיפאי מציג רפטואר מעט מאכזב (לפחות על סמך צפייה מוקדמת וקריאת התוכניה. אני לוקח בחשבון, ואף מצפה ומקווה, שבשטח יתברר שהפסטיבל מכיל המון סרטים מצוינים. צפו להמלצות/אזהרות נוספות מחיפה במהלך השבוע הבא). כך שהשנה בפעם הראשונה, אקיים כאן פריוויו כפול, גם לפסטיבל החיפאי (שיתחיל במוצ"ש, 3.10 עד מוצ"ש 10.10 ויתקיים ברובו במתחם האודיטורים/סינמטק/רפפורט במרכז הכרמל) וגם לפסטיבל התל אביבי (שיתחיל ביום ראשון, 4.10 עד ה-10.10 ויתקיים במתחם סינמטק תל אביב). השנה אזפזפ הלוך ושוב בין הפסטיבלים. הנה מה שכבר ראיתי ואני יכול להמליץ לכם לראות (או לוותר):
"ירח" (פסטיבל אייקון). תכל'ס, זה כרגע הסרט הכי טוב והכי משמעותי שתראו בחול המועד סוכות הקרוב, וזה שיחוק עצום מצד פסטיבל אייקון שהם הצליחו להשיג אותו. זהו ללא ספק גם אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה והוא גרם לנו לשנן את שמו של במאי צעיר שאני מניח שעוד נשמע עליו לא מעט. קוראים לו דנקן ג'ונס, הוא הבן של דיוויד בואי (במקור דיוויד ג'ונס), אבל על פי סרט הבכורה שלו נראה שהוא דווקא הבן של רידלי סקוט (למרות שהעלילה יכולה להיראות מושפעת מהשיר "Space Oddity” של בואי). ההישג הכי גדול של הסרט הוא בעובדה שהוא מוכיח – מסוג ההוכחות שנעים להיתקל בהן אחת לכמה שנים – שלא צריכים תקציבים גדולים כדי לעשות סרטי מדע בדיוני מוצלחים. “ירח" נעשה עם לא הרבה כסף, ועם מעט מאוד אפקטים, וקצת צילומי מיניאטורות שהיעדר התקציב מורגש בהן. אבל יש לסרט הברקה עלילתית/תסריטאית: הוא מתרחש רובו בלוקיישן אחד (תחנת חלל על הירח) ויש בו שחקן אחד בלבד (סם רוקוול). מעט השחקנים הנוספים מופיעים בקטעי וידיאו (תשדורות מכדור הארץ) או בקולם בלבד (קווין ספייסי מדבב את דמות המחשב/הרובוט שמנהל את התחנה). רוקוול מגלם פועל מטעם תאגיד האנרגיה שהקים מתקן כרייה על הירח, שסופר את הימים עד שתסתיים המשמרת שלו בת שלוש השנים. אלא שרגע לפני שזה קורה הוא מגלה שהוא לא לבד. ושיש בתחנה כפיל שלו. למה? ומי מהם הוא האמיתי? אם "סולריס" של טרקובסקי היה התשובה הסובייטית ל"2001: אודיסיאה בחלל" הרי ש"ירח" הוא איזשהו עירבול שנון של שניהם – תחושת הבידוד של "סולאריס" והאדם ביד המחשב של "2001” – בתוספת הבימוי הקליני שמזכיר את "הנוסע השמיני" (בלי האימה). וגם הזכיר לי קצת את הלואו-טקיות ההיי-טקית של "פריימר", סרט מדע בדיוני שזכה בסאנדאנס לפני כמה שנים ושגם בו היה גיבור שהכפיל את עצמו (אבל בנסיבות שונות). בגלל שגם לגיבור וגם לשחקן קוראים סם, ובגלל שגם הדמות וגם השחקן הם סוג של כפיל/שיבוט, הרי שיש כאן גם איזושהי אמירה קולנועית על מהות המדיום עצמו.
"הכפיל חוזר הביתה" (פסטיבל אייקון). ובאופן מפתיע לגמרי, מיפן מגיע סרט כמעט זהה ל"ירח". רק שהוא… נו… יפני. אם "ירח" נראה כמו רידלי סקוט עושה את "סולריס" כסרט דל תקציב, “הכפיל חוזר הביתה", שביים קנג'י נקג'ימה, נראה כמו אוזו עושה טרקובסקי. אני חייב להזהיר: זה פחות טוב ממה שנדמה. הצד הוויזואלי מרהיב, אין ספק. שוטים סטטיים, קפדניים, קונטרסטיים מאוד. וגם הרעיון לא רע, בדרכו המעט צפויה (למי שיצפה ב"ירח" קודם): אסטרונאוט יפני יוצא למשימה בחלל אבל לפני כן מסכים לעבור שיבוט למקרה שיהרג בעת מילוי תפקידו. הדי.אן.איי והזכרון שלו נשמרים במחשבי החברה, ואכן מגיע הרגע בו יש צורך לעשות בהם שימוש. אם ב"ירח" נדמה היה שיש עיסוק בדימויים ובבואות (שחקן מול דמות, בן שיוצר את בכורתו מול היצירה שפרסמה את אביו), ב"הכפיל" יש עניין עם תאומים. האסטרונאוט היה חצי מתאומים זהים. חיצונית הם היו זהים לחלוטין. אבל מבפנים היו ביניהם הבדלים, ורק אמם ידעה להבדיל ביניהם. כשמגיע תורו של הכפיל להיכנס לתמונה (וכמו ב"ירח", גם כאן יש יותר מכפיל אחד) מתעורר הדיון בעניין הזה שנקרא "נשמה", שאותה – מתברר – אי אפשר לשבט. ההרהור הבודהיסטי על מהות הנשמה ואיפה היא בדיוק מסתתרת הופך את "הכפיל חוזר הביתה" לסרט מעניין לדיונים, אבל חוששני שלמרות רגעים יפים ואסתטיקה נאה, הסרט הזה הוא קצת כמו הקלישאה של סרט הארט-הוס הטיפוסי-מדי: יותר מדי שוטים סטטיים שקטים, שלא ממש מתכנסים לכדי יצירה באמת מרשימה.
"פרנקלין" (פסטיבל אייקון/פסטיבל בחיפה). והנה שיתוף פעולה בין פסטיבלי סוכות. ויודעים מה? אולי באמת צריך לאחד בין הפסטיבלים? להפוך את אייקון לתת-מסגרת בתוך פסטיבל חיפה. אבל שיתוף הפעולה של הפסטיבלים בהבאת הסרט הבריטי הזה אומרת גם משהו על הסרט עצמו: הוא לא באמת דרמה בריטית ריאליסטית והוא לא באמת סרט פנטזיה/מדע בדיוני. הוא סוג של גם וגם. אבל האמת, הוא לא ולא. למרות שתמצאו בו את אווה גרין (“החולמים”), סם ריילי (“קונטרול") וריאן פיליפה (“התרסקות"), “פרנקלין" הוא סרט שנדמה שהוא רוצה להתכנס לכדי שיא מרהיב, אבל הוא נותר יבש. יש לנו בחורה אחת, אמנית, עם נטיות התאבדותיות. יש לנו בחור אחד, שארוסתו נטשה אותו רגע לפני החתונה. וגבר שמחפש את בנו שחזר מעירק הלום קרב. ובין לבין, הסרט עובר למציאות אחרת, עתידנית, קומיקסית, בה מעין גיבור-על בשם פריסט מנסה לחסל את נציגי הדת והכנסייה שהוא כה מתנגד להם. כל הצירים האלה נעים במקביל ואתם מחכים לסוף כדי להבין מה הקשר ביניהם. די מהיר אנו מבינים שהעולם העתידני הקומיקסי הוא סוג של הזיה בראשה של אחת הדמויות. אבל של מי מהן? אבל למרות רגעים טובים בסצינות הכמו-קומיקס, מעין-"השומרים", כשהכל יתחבר יחד התחושה תהיה שהסרט לא הגיע לשיא שהוא הבטיח לנו, ולמרות השאפתנות של הפרויקט והבנייה הלאו-דווקא שגרתית שלו, הוא נותר מאכזב.
"מה שעובד" (פסטיבל חיפה). על "מה שעובד", סרטו החדש של וודי אלן, אכתוב כאן בשבוע הבא, אבל רגע לפני כן מעניין להפנות את תשומת הלב לכך שהמסר של "פרנקלין" ושל "מה שעובד" זהה לחלוטין. שניהם סרטים שיוצאים נגד הדת, אבל שניהם מסתיימים בכך ששתי דמויות עוברות שרשרת עצומה של "צירופי מקרים" כדי שבסופו של דבר הם ימצאו זה את זו ויבינו שהם נועדו.
"סוקיאקי ווסטרן ג'אנגו" (פסטיבל אייקון). כבר ראיתם את החדש של קוונטין טרנטינו? אז הנה עוד אחד. בערך. “ממזרים חסרי כבוד" הוא ההומאז' של טרנטינו למערבוני הספגטי – ההפקות האיטלקיות משנות הששים והשבעים שלקחו את האסתטיקה של המערבון האמריקאי הקלאסי לכיוון אלים, פורמליסטי, נטול כל קונטקסט היסטורי או מציאותי, קולנועי גרידא. עכשיו מגיע הבמאי היפני המופלא והמטורלל טאקשי מיקה ויוצר את ההומאז' שלו למערבוני הסוקיאקי. ולמי הוא קורה כדי לתת חסות? לקוונטין טרנטינו כמובן, שמופיע בתפקיד קטן בתור האיש שמספר לנו את הסיפור. הסרט הזה הוא חווייה מגניבה: מערבון מצועצע, עם שחקנים יפנים המדברים אנגלית במבטא מזעזע, התלבושות, התפאורה, התאורה, העלילה, הכל נראה מזויף לגמרי, אבל אז מתחיל האקשן, וכאן הסרט הוא סחרחרת צבעים מבדרת. העלילה על מאבק השליטה על עיירה, בין כנופיית האדומים וכנופיית הלבנים, הופכת לקרב יריות אחד ארוך בו כולם יורים בכולם והגופות נערמות ברחובות. הסרט הזה – שהוא יותר סרט אימה/מרצחים ממערבון – מבדר לאללה.
"ברונסון" (פסטיבל חיפה). והנה, נכון לרגע זה, הסרט הכי טוב שראיתי מסרטי פסטיבל חיפה, ואם יש לכם בטן לאלימות, אל תחמיצו אותו (ראו משמאל את רשימת הסרטים הנוספים שמסקרנים אותי בחיפה, בתקווה שאוכל לדווח שאחד מהם התגלה כיצירת מופת). לפני שנה הוקרן בחיפה "רעב", סרט הבכורה של האמן סטיב מקוין, המתרחש כולו בבית כלא ומספר סיפור אמיתי. “ברונסון" הוא כמו סרט תגובה על "רעב": שוב בית כלא, שוב סיפור אמיתי. אבל הסגנון שונה לגמרי. אם "ירח" נראה כאילו הושפע מ"2001: אודיסיאה בחלל", הרי ש"ברונסון" מושפע לחלוטין מ"התפוז המכאני". והסרט הזה פסיכי לגמרי. הבמאי הוא ניקולס ווינדינג רפן (“פחד X”), שנע על ציר דנמרק-ניו יורק, וביים את הסרט הזה באנגליה (ויש לו כבר סרט עוד יותר חדש בשם "Valhalla Rising” שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל טורונטו), והוא מספר את סיפורו האמיתי של מייקל פיטרסן, פושע בריטי, חוליגן גלוח ראש, שנשפט לשבע שנות מאסר על שוד, ונשאר בכלא 30 שנה. למה? כי הוא פשוט נורא אוהב ללכת מכות. זו פעם שניה שאני רואה את השחקן טום הארדי ושואל את עצמי "וואו, מי זה?”. הפעם הראשונה היתה כשגילם את ביל סייקס ב"אוליבר טוויסט" של פולנסקי. ב"ברונסון" הרדי מגלם דמות קריקטורית לגמרי בהפרזה עצומה, והופך את הסיפור של האיש שכל כך אהב אלימות שהוא החליט שהוא-הוא צ'רלס ברונסון, השחקן מסרטי "משאלת מוות", לחוויה קרקסית של טירוף. הסרט הזה מסחרר מרוב רגעים שבהם לא ברור אם אנחנו מורים לצחוק או לצרוח בייסורים.
"הבחורה המתפוצצת" (פסטיבל חיפה). זואי קאזאן היא בתו של התסריטאי זוכה האוסקר ניקולס קאזאן (“תהפוכות הגורל") והתסריטאית רובין סוויקורד (“בנג'מין באטן") ונכדתו של הבמאי זוכה האוסקר איליה קאזאן. היא הופיעה בתפקידים קטנים ב"חלון פנורמי" ו"בעמק האלה", וב"הנערה המתפוצצת", סרט ניו יורקי קטנטן שכזה, היא מקבלת תפקיד רשי ראשון שגם העניק לה את פרס השחקנית בפסטיבל טרייבקה האחרון. בגלל שאני נוטה לחבב את הקולנוע העצמאי האמריקאי שלא קוה בו הרבה, בגלל שהעלילה על צעירה שלא ממש עושה הרבה גרמה לי לקוות שזה אולי ה"וונדי ולוסי" של השנה, ובגלל שהבמאי, בראדלי ראסט גריי, הוא בעלה של במאית ממוצא קוריאני, סו יונג קים (שסרטה האחרון, “הר קירח", ריגש אותי מאוד בפסטיבל ירושלים האחרון), קיוויתי ש"הנערה המתפוצצת" יהיה סוג של תגלית. הוא לא. הסרט הזה הוא מפח נפש שגובל, לדעתי, בשרלטנות. חוץ מהכשרון הנטורליסטי המוצלח של קאזאן להיראות טבעית לחלוטין בשעה שלא קורה לה שום דבר מעניין, בעל משמעות או מרגש בסרט, אין בסרט הזה כמעט דבר שמצדיק את הצפיה בו. אכזבה גמורה.
"חברה בתשלום” (פסטיבל חיפה). התחלנו עם סרט שנראה כאילו הושפע מ"סולריס", ונסיים עם הבמאי שביים גרסה נפלאה משל עצמו ל"סולריס". סטיבן סודרברג הוא הבמאי הכי חסר מנוחה באמריקה. למעשה, חוץ מטאקשי מיקה היפני, ג'וני טו הסיני וקים קי-דוק הקוריאני (שלוקח כעת הפסקה) אני לא מכיר עוד יוצר שעובד בכזה קצב מסחרר. בפסטיבל ירושלים הוצג הפרויקט הקודם שלו, “צ'ה", יצירה בת ארבע שעות שחולקה לשני סרטים. בחיפה יוקרנו שני סרטים עוד יותר חדשים וטריים שלו. “חברה בתשלום", סרט עצמאי קטן, זול ומהיר שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס אחרי שצולם בדיוק לפני שנה, רגע לפני הבחירות לנשיאות אמריקה ודקה וחצי אחרי קריסת הכלכלה שם. ו"המודיע!”, סרט שאמור להיות מסחרי יותר, מושקע יותר, מבדר יותר, עם מט דיימון בתפקיד הראשי. “המודיע!” יגיע בקרוב להקרנות מסחריות בארץ וטרם צפיתי בו. ב"חברה בתשלום", שלא יוקרן בארץ מסחרית, צפיתי. ולמרות שסודרברג הוא אחד היוצרים שאני הכי אוהב בעולם בשנים האחרונות, בחיי שאין לי מושג מה הוא רצה מחיינו בסרט הזה. הרעיון הוא כזה: צ'לסי היא נערת ליווי יוקרתית שמקבלת אלפי דולרים לשעה מלקוחותיה. בתמורה היא מצליחה לגרום להם להרגיש שהם – למשך יום-יומיים, במערכת יחסים עדינה ואינטימית, ולא בתוך עולם של שנות ואהבה מכאנית למכירה. והיא מנהלת זוגיות עם בחור, מאמן כושר, גם הוא יוקרתי, אבל הוא מקבל רק כמה מאות דולרים לשעת עבודה. והוא מקבל את זוגתו ואת עבודתה באהבה. אחרי הכל, זו אמריקה. ועבודה זו עבודה. ביחוד כשהמצב הכלכלי כה ירוד וכולם פושטים את הרגל. והם, איכשהו, משגשגים בכל זאת. ואכן, בסרט שרוב הדיאלוגים בו מאולתרים ורב השחקנים אינם מקצועיים (מהבחינה הזאת, “חברה בתשלום" הוא פרויקט אח ל"Bubble”, סרט מאולתר קודם שסודרברג ביים לפני ארבע שנים), כולם מדברים על כסף. אבל מהיכרות עם הפילמוגרפיה של סודרברג, אני יודע שרוב רובם של סרטיו עוסקים, ברמה המטאפורית, בקולנוע עצמו. באשליה. באופן שבו הקולנוע משכתב את תפיסת המציאות ובונה מחדש את הנראטיבים ואת המיתולוגיות שבהם אנחנו נאחזים ביום-יום. ב"חברה בתשלום" השחקנית הראשית היא שחקנית פורנו אמיתית, סשה גריי. האם סודרברג מנסה להגיד משהו על הקשר בין פורנו וזנות? לא, צדקני מדי עבורו. רגע, בתפקידי משנה קטנים בסרט תמצאו, חוץ מהשחקנית, כמה במאים, תסריטאי ומבקר קולנוע (גלן קני, לשעבר מבקר הקולנוע של "פרמייר", הר אדם בולבוסי המגלם בסרט "מבקר זונות"). אז אולי יש כאן איזשהו הגיג על הקולנוע? שיש משהו ביצירה הקולנועית שמזכיר זנות? מכירת הנשמה בעבור כסף? חיים של נוחות בעבור זיוף של רגשות? ואז שברון הלב בידי המבקרים חסרי הלב? אולי.
אליוט גולד. פסטיבל חיפה יערוך מחווה לשחקן אליוט גולד, שגם יגיע לחיפה. באחרונה גולד מוכר מסרטי "אושן 11” ואילך של סטיבן סודרברג, אבל השחקן הכה-מקסים ומשעשע וציני הזה התגלה בסרטיו של רוברט אלטמן בתחילת שנות השבעים: “מ.א.ש" ו"שלום לנצח" (בו גילם את פיליפ מארלו בסן פרנסיסקו ההיפית). שני הסרטים יוקרנו בחיפה ואסור להחמיצם, ולעשות מעין הומאז' ספונטני לאלטמן. “מ.א.ש" נותר אחד הסרטים המצחיקים והפרועים בתולדות הקולנוע, ו"שלום לנצח" הוא הגרסה של אלטמן לפילם נואר. שימו לב ב"שלום לנצח" להנרי גיבסון בתפקיד ד"ר ורניגר. גיבסון מת לפני שבועיים בגיל 73. אני מניח ומקווה שגולד יקדיש את ההקרנה לזכרו.
ומחשבותיי על הפסטיבלים (יותר על אייקון, מאחר שמחיפה לא ראיתי כמעט כלום):
http://stevie.blogli.co.il/archives/387
http://stevie.blogli.co.il/archives/389
אהבתי מאוד את הכתבה ועזרה לי גם בבחירת הסרטים לאייקון.
רק הפריעה לי שאתה קצת מספיילר ונותן רמזים לסרטים ירח,פרנקלין והכפיל חוזר הביתה
שמעתי ברדיו את פנינה בלייר, המנהלת האומנותית של פסטיבל חיפה כשהיא מכריזה בגאון כי כל הסרטים בפסטיבל הם בהקרנת בכורה בארץ.
אני במקרה יודע על שלושה סרטים שכבר הוקרנו בפסטיבלים השונים ("פארק ויה" בפסטיבל קולנוע דרום האחרון, "הזמן שנותר" בפסטיבל ירושלים ו"חלב של עצב" בפסטיבל נשים ברחובות) ואני מניח שישנם עוד סרטים כאלה. ואני לא מזכיר את ההקרנה המיוחדת של "לבנון" שכבר הוקרן בירושלים, כי הוא לא חלק מהתוכניה הרשמית.
מה שמעניין אותי לדעת זה האם היא משקרת במודע או שהיא באמת לא יודעת שחלק מהסרטים שהיא מקרינה כבר הוקרנו?
אופ טופיק- חיסול החוויה הקולנועית ע"י פלאפונים: למרות שמדובר באתר בחסות אורנג' נראה לי שהגיע הזמן לדבר על זה.
לפני שנים, לפני שהומצא המכשיר הארור הזה, ידענו שאם אנחנו רוכשים כרטיס לקולנוע אנחנו נשאבים לחוויה של שעתיים שמנתקת אותנו מהעולם. בשנים האחרונות הקסם פג. האולמות מלאים באורות ובקולות של המכורים למכשיר, ששולחים ומקבלים אס.אם.אסים, כאשר החצופים שבמכורים אלה מדברים במכשיר בקולי קולות בזמן הסרט ומדי דקות מספר מצלצל מכשיר עם סאונד מעצבן במיוחד ומוציא אותנו מהסרט. האורות והקולות הללו מסיחים את דעתינו מהאורות והקולות על המסך, פוגעים בריכוז בסרט ומחזירים אותנו לטמטום השולט בעולם ממנו ביקשנו להימלט תמורת 40 ש"ח.
בתנאים כאלה כבר עדיף לראות את הסרט בבית ללא הפרעה. המכשיר הארור חיסל את החוויה הקולנועית סופית (שגם ככה חטפה מהלומות בעשורים האחרונים מהטלוויזה, מוידאו ומהאינטרנט).
מכיוון שההודעות המנומסות בתחילת הסרט, המבקשות מהצופים להשתיק את המכשירים, לא עושות רושם (על חלק או על רוב) מהקהל הישראלי, הדרך היחידה היא להלחם במפגע היא לחסום את הקליטה באולם הקולנוע (הדבר נעשה בסינמה סיטי בתחילת דרכו אך משום מה המנהג המבורך פסק).
אני קורה לעצומה שתקרה לבעלי בתי הקולנוע לחסום את הקליטה באולמות הקולנוע. מי איתי?
גם "לנצח" הוקרן בירושלים ו"כרמל" של עמוס גיתאי הוקרן במוזיאון תל אביב. אבל יכול להיות שהיא מתכוונת לכך שכל הסרטים שמוקרנים במסגרת הגאלה ויופצו אחר כך בארץ הם בבכורה, או שהיא מתכוונת לסרטים הישראלים שבתחרות.
סיימתי לראות את חברה בתשלום עכשיו ואהבתי מאד. הסרט, ששוב צולם ע"י סודרברג עצמו בעזרת הRED, נראה מדהים ובדיעבד אני מצטער שהקשבתי לביקורות הפושרות ולא הלכתי לראות אותו בחיפה בהקרנת פילם.
בבלוג שלי כתבתי גם על אייקון וגם על חיפה (המערכת פה מסרבת לשלוח תגובות עם יותר מלינק אחד, אני בטוחה שתסתדרו :)).
בקשל ל"חברה בתשלום", אני חושב שאתה כתבת פעם משהו בקשה לזה שתאוריית האוטר לא צריכה להפוך לדיקטטורת האוטר. לחשוב על הסרט כעוסק בקולנוע זה אולי לא מופרך לגמרי, אבל בהחלט לא מוסיף הרבה לסרט עשיר במשמעויות וברגש.
יאיר, לא לרמה שלך לציין את district 9?
מה עם אנטיכרייסט של טרייר? אני מבין שגם הוא יוצג בפסטיבל חיפה, ומכיוון שאני לא רואה מצב שהוא יעלה להקרנות בארץ, זה דווקא סרט שמסקרן אותי לצפות בו (ומחלחל אותי באותה המידה…).
לגבי גולד – שלום לנצח הוא אחת מהמחוות הכי אהובות עלי לז'אנר הכי אהוב עלי. סרט פשוט גאוני. אני אוהב שם במיוחד את סטרלינג היידן בתור הסופר המבוסס באופן כה ברור על המינגוויי. היידן הוא שחקן שאני מאד מחבב, בעיקר בזכות הנוארים הגדולים שלו, וכאן לדעתי הוא נותן תצוגה באמת גדולה מהחיים, אדיר ובומבסטי ונוגע ללב.
אנטיכרייסט של לארס פון טרייר פשוט סרט משעמם!
שעה מהסרט זה דיבורי פסיכולוגיה בגרוש ורק אחר כך מתחיל האקשן.
יש כמה אימג'ים שממש נשארו לי בראש:הפתיחה,כריתת הדגדגן,האוננות והדם שיוצא לגובלין הירוק מהזין.
בקיצור,לא ממש מומלץ,אבל אני מניח שהקינקים יהנו.
מישהו יודע אם 500 ימים של סאמר יוקרן מסחרית בארץ?
סרטים שאני ראיתי לפני זה וכדאי לראות:
אנטי-כרייסט – לארס פון טרייר…
הזבוב – ראיתי אותו די מזמן (לפני
יותר משנה),אבל עדיין זוכר אותו.
המורדים הצעירים – אני לא בטוח שהקהל הישראלי יתחבר אליו,אבל עדיין כדאי לנסות.
חלב של עצב – צריך לראות אותו לפחות על כך שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון והגיעה לו!
מסכות – סרט נורא חמוד.אני בטוח שתקבלו כמות של אנרגיה חיובית ותצאו עם חיוך רחב מהסרט.
ענקי – גם זה סרט מאוד נחמד.
קלין – באמת חוויה קולנועית מרשימה!אל תחמיצו,ארמק טורסנוב מוכיח שאפשר ליצר אומנות בלי מילים (במשך כל הסרט לא נאמרת אפילו מילה אחת!)
האם הקהל הישראלי מעניש את קן לואץ' ומחרים את הקרנת סרטו בתגובה על חוצפתו חסרת הגבולות והתנהלותו מול נציגי התרבות והקולנוע שלנו בעולם בחודשים האחרונים.
ובינתיים וודי אלן החדש מסתמן כלהיט של הפסטיבל, הסרט הראשון שמילא את האודיטוריום הגדול של חיפה 5 ימים טרם הקרנתו, מיד אחריו מריל סטריפ והמטבח הצרפתי. ובאופן מפתיע רק עשרות בודדות רכשו כרטיסים ל"אנטי כרייסט" השערוריתי של פון טרייר, למרות הבאזז ולמרות המסגרת החדשה שנוסדה לכבודו "שנוי במחלוקת"
אני לא יכול לדבר בשם הקהל הישראלי, אבל כן- אני מחרים אותו (אם כי אמרו לי שהסרט גם לא טוב כל כך). אבל אני מבחינתי מתעלם מעשייתו הישנה. לא שאני מזלזל בה, אבל לא מרגיש צורך עז להתייחס אליה בחיי.
אני חושב שצריך להחרים את כל אחד ואחת שחתם על העצומה נגד ישראל…גם סרטו העתידי של ויגו מורטנסן (The road)….
חרם זה דבר מטומטם. לא צריך להחרים קולנוענים ישראלים ולא צריך להחרים את מי שמחרים קולנוענים ישראלים.
אחרי שראיתי אתמול את פרנקלין, אני מסכימה עם מי שכתב כאן שאתה קצת מקלקל עם הספויילרים, ושמחה שלא קראתי את זה לפני שראיתי. נכון שהסיפור עצמו בסופו של דבר לא מסובך, אבל חלק גדול מהחוייה של הסרט זה לא לגמרי להבין מי נגד מה עד בערך שני שליש סרט. לא במקרה התקצירים של הסרט לא מזכירים בכלל את הצד המציאותי אלא רק את הצד הקומיקסי.
יאיר, איך יכולת לאהוב את "ברונסון", לכל השדים?! מדובר על חיקוי בוטה, משעמם, צפוי וחיוור ל"צ'ופר" המופלא של אנדרו דומיניק, בכיכוב אריק באנה המופלא לא פחות. הניסיון של ווינדיג רפן ליצור שערוריה סטייל "התפוז המכאני"(וההשוואה נכונה בשל תחושת המלאכיותיות המכוונת)נופלת על התחת מכיוון שרואים כמה קשה הוא מנסה. ברונסון באיפור הליצן, פונה ישירות אל הקהל, צורח עליו ומוכיח אותו- ובכן, כל זה נראה די פאתטי.
עדן, אתה צודק. אני אתקן את דבריי: הוא לא מעניין אותי. אם יש לו משהו להגיד, שיעשה סרט ולא יעסוק בפוליטיקה. ברגע שהוא נהיה פוליטקאי פרופר, אז הוא הפסיק לעניין אותי בתור אומן.
valium ewmwf cialis ovleju
valium :-DDD cialis %-(((