08 אוקטובר 2009 | 11:19 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

לונג שוט

פסטיבלי קולנוע הפכו למקום בו אני יכול לחפש סרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים, רחוקים-רחוקים. מצד אחד, אני מחבב סרטים שיש להם את המיזוג בין סבלנות ובין עין לפיוט. מצד שני, כשרואים אותם ברצף, קשה להתחמק מהתחושה שזו לא פחות נוסחה/קלישאה מכל נוסחה אחרת. ובעולם האלטרנטיבי של פסטיבלי הקולנוע, גם זה סוג של מיינסטרים. מה שכן, בגלל שרוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם ביום יום (למי שלא חי בפסטיבלי קולנוע), גדושים בקאטים ובעלילה, יש משהו מרגיע, כמעט כמו בסניטריום קולנועי – בסרטים שיש בהם נימה של הרהור. אבל אסור להתבלבל, גם סרטים עם שוטים ארוכים צריך לסנן כהוגן ולמצוא מי מהם – למרות האסתיקה – סובל מבוסריות, ומי בשל. נדמה שכולם בסצינת הפסטיבלים – כולל לארס פון-טרייר – רוצים להיות אנדריי טרקובסקי. מתברר שכמעט אף אחד – כולל פון-טרייר – לא באמת מצליח. (עסקנו בזה גם בשנה שעברה, בדיון שהשתתף בו ערן קולירין. זה כנראה משהו שמתעורר באקלים החיפאי).


הנה סיכום השוטים הארוכים שראיתי בימים האחרונים.


“שם תואר: משטרה”.

סרטו השני של קורנליו פורומביו אחרי בכורתו עם “12:08 מזרחה מבוקרשט”. הסרט ההוא היה כה עשיר באירוניה, שהופתעתי לגלות ש”משטרה: שם תואר” הוא סרט יבש כמעט לחלוטין, בלי בדל של הומור או לחלוחית כלשהי. הסצינה היחידה בסרט שממש אהבתי, ושהיה בה משהו מההומור הקטן, המתוחכם, הלא-לגמרי-צפוי-או-מובן מהסרט הקודם, היא הסצינה שמתחילה את העיסוק הלשוני ממנו נלקח שמו של הסרט, כשהגיבור, בלש משטרה, יושב לארוחת ערב עם זוגתו, אחרי שקראה את דו”חות המעקב שלו ותיקנה לו את שגיאות האיות והשפה שלו. ואז הם מתחילים דבר על חוקי הדקדוק ברומנית ועל השינויים בחוקים האלה כפי שנוסחו באחרונה על ידי האקדמיה הרומנית. חוץ מהעובדה שהשיחה הזאת הזאת מופרכת ומבדרת ונשמעת כמו מערכון של הגשש (ברומנית) היא עוסקת בדיוק בתימה המרכזית של הסרט: אכיפתם של חוקים. והגיבור שלנו מאוד נזיל עם חוקים ואכיפתם, ושגיאות כתיב מינוריות – כמו גם עישון סמים קלים – הם מבחינתו חוקים שאפשר לגלגל כלפיהם עיניים סלחניות, אבל האנשים סביבו מבקשים ממנו להיות פחות סלחן. בסצינה הבאה (שתי הסצינות האלה לבדן, אגב, היו הופכות את “שם תואר: משטרה” לסרט קצר שנון למדי), ממשיכה את הדיון סביב העניין הלשוני ומפגישה את הבלש עם מפקדו (המבהיל ההוא מ”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”) ועם מילון.


הסצינה הנ”ל במטבח (וזו אחריה) מתכתבת באופן כמעט סימטרי עם סצינה מוקדמת בה משוחח הבלש עם התובע המשטרתי שמבקש ממנו להחמיר עם כמה ילדים שהוא עוקב אחריהם. התובע בטוח שהם סוחרים בסמים, הבלש חש שהם רק צרכנים זוטרים שלא מגיע להם לשבת עכשיו שנים בכלא על שטות כזאת. שני הסצינות מצולמות בשוט אחד ארוך. זאת בין השוטרים נמשכת חמש דקות רצופות. אם עד כה חשבתי שהשוטים הארוכים, האינסופיים, הם בעיקר כאלה הבוהים בשמיים, אופק, ים, עננים ורוח הנתפסת בשדה שיבולים, יש עכשיו את השוטים הארוכים והסטטיים המתעדים שיחה. בשנה שעברה זו היתה הסצינה המופלאה, החד פעמית, בסרט הכי יוצא דופן שראיתי בשנים האחרונות: “רעב” של סטיב מקווין. 20 דקות של שיחה בשוט אחד. “שם תואר: משטרה” אינו “רעב”. וזה מצער. כי למרות הנזיריות הקולנועית, למרות העובדה שהסרט לוקח את עולם הפרוצדורה המשטרתית (ה-Police Procedural הוא סוג של תת ז’אנר בעולם סרטי הבלש), ומציג אותה באופן הכי לקונית שלה (דמיינו את ז’אק ריווט המוקדם מביים תסריט של מוריס פיאלה), ולמרות שאין ספק שהברנש הזה הוא יוצר מפוקס, ממוקד, ובשני סרטיו הוא מפגין חשדנות בריאה כלפי המשטר והממסד, אבל בסופו של דבר “שם תואר: משטרה” איכזב אותי. הוא היה פשוט מייגע.


“צפון”.

הסרט הנורווגי הכה-סימפטי הזה ניזון מכל כך הרבה נוסחאות שקל לו ללכת לאיבוד בשלל הפסטיבלי, שמעדיף – אני מניח – את סרטיו טיפה אגרסיביים יותר, ולא כה נינוחים ומפויסים. “צפון” הוא סרט מסע אפיזודי, אבל הוא גם סרט אמנות מהורהר, מלא שוטים מרוחקים של אדם בגודל נמלה הולך לאיבוד בערבות שלג אינסופיות. אבל הוא גם מעין קומדית סטלאנים עם הומור דק ומשונה, באווירה נורדית (שזה גם סוג של ז’אנר). אבל הנופים המושלגים המלווים במוזיקת פולק אמריקאית, שיגרו את הסרט לאווירת “פארגו”, עם מבט ציני למדי על הדמויות, ועם רצף סצינות שהיו בהם רגעים יפים, ורגעי סתמיים, אבל שהלכו למקום חינני ומבדר למדי. גיבור הסרט, יונאר, מתאושש מאיזושהי התמוטטות נפשית. הוא עובד באתר סקי – פעם הוא היה אלוף סקי – אבל דווקא רוצה לחזור למוסד. הוא לא מסוגל אפילו לקום מהמיטה מרוב דיכאון. עד שרגע אחד – בעקבות מפגש עם חבר לשעבר – הוא מחליט לצאת למסע לפגוש את הבן שמעולם לא הכיר. מאותו רגע הסרט הופך למסע קרוס-קאנטרי, באופנוע שלג ואז על מגלשי סקי, במהלכו פוגש הגיבור שלוש דמויות בשלוש תחנות: נערה צעירה, גבר צעיר, וקשיש. בכמה מהתחנות שלו, הגיבור ההזוי שלנו משאיר אחריו – בלי כוונה – אדמה חרוכה.


אם תרצו, “צפון” הוא בעצם סרט טבע. הגיבור השמנמן והמזוקן הוא כמו דוב שמקיץ משינת החורף שלו ויוצא למסע. ואנחנו עוקבים אחר המסע הזה כמו סרטי הטבע האלה על דובי קוטב או פינגווינים שנודדים אלפי קילומטרים כדי להתאחד עם משפחתם. הסרט, יאמר לזכותו, משתפר בקצב שלו ככל שהוא נמשך, והסיום העדין, היפה ומלא החן, החמלה והחסד שלו, מצדיק את כולו.

זה סרטו הראשון של הנורווגי רון דנסטד לנגלו, ויהיה מעניין לראות איך הוא ימשיך מכאן. הסתקרנתי ממנו.


“דניאל ואנה”.

מצד שני, אני מתגעגע לשוטים הארוכים, המנוכרים, שמעבדים את הקטסטרופות לפנכות אסתטיקה כשאני נתקל בהפך. “דניאל ואנה” הוא סרט מקסיקני המבוסס על סיפור אמיתי, בו אח ואחות נחטפו מרחוב במקסיקו וצולמו, תחת איומי אקדח, לסרט פורנו, ואז שוחררו. והסרט? למה הוא נעשה? מה הוא נותן? הבימוי סתמי, הצילום סתמי, הליהוק סתמי, המשחק סתמי. חוץ משיחזור לקוני והתבוננות בשני שחקנים לא נורא מוצלחים שכל הזמן נראים מדוכדכים, גרם לי להעריך יותר במאים כמו קרלוס רייגדאס, שמתרגם זוועות אנושיות לרגעים של קולנוע מופתי ומלוטש, או למישהו כמו האחים דארדן, שהיו לוקחים את הסיפור לכיוון האסתטי ההפוך, הריאליסטי המחוספס, שדוחף את האף שלנו עמוק בתוך הסחי והצחנה. אבל להפוך את זה לסרט טלוויזיה סתמי ונטול עניין, ועל הדרך להחמיץ כל מימד מיתי שסיפור כזה יכול להיתרגם אליו – מעבר לתיעוד הפשע – זו הבחירה הכי מיותרת.


“לנצח”.

השלמתי חור מפסטיבל ירושלים, ואפילו אולם ההקרנה הנחות של מוזיאון טיקוטין לא הצליח להסתיר את העוצמה הוויזואלית האופראית הפנומנלית של הסרט הזה, שהכיל כמה מהדימויים שהכי נחרטו בראשי מבין סרטי הפסטיבל השנה. מרקו בלוקיו מתחיל את הסרט כמו מה שנראה כביוגרפיה פוליטית על עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני, אבל עד מהרה הסיפור מתפצל ומוסוליני נעלם מהשטח, וזה נשאר סיפורה של האשה שניהלה איתו רומן, ילדה לו בן ומימנה לו את הקמת העיתון, וגילתה מאוחר מדי שהוא כבר נשוי, ושהוא מדלג במהירות מסוציאליזם לפאשיזם. ההתחלה (בייחוד החיבור בין הסצינות המבוימות ובין העיצוב הפוטוריסטי וצילומי הארכיון, והחיבור עם הקולנוע של שנות העשרה) והסוף היו נורא מרשימים. האמצע זיגזג מטה-מעלה. אבל בסך הכל, מרשים.

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “לונג שוט”

  1. (יובל) 8 אוקטובר 2009 ב - 11:33 קישור ישיר

    מתקפת המשובטים!
    ביקור באייקון אתמול סיפק לי שני סרטים העוסקים בשיבוט. הראשון, “השיבוט שב הביתה”, אימץ את סגנון השוטים הארוכים שיאיר כותב עליו, רצה להיות סולאריס אבל נעשה בחוסר השראה משווע ולכן היה סתם איטי ומשמים.

    ולעומת זאת, “מטרופוליס” שהוקרן בעותק נהדר ובליווי הוירטואוז מתן פורת על הפסנתר, הוכיח את עצמו שוב, לאחר כ80 שנה, כיצירה מפעימה. במיוחד בליווי הפסנתר החי, מטרופוליס הצליח להפוך אותי לצופה של ממש, שנשאב לצפייה ולפיתולים השונים הנובעים מהשיבוט שבמרכז העלילה. איפה אפשר למצוא היום אפוס מד”בי בקנה מידה כמו של “מטרופוליס”?

  2. אבירם 8 אוקטובר 2009 ב - 11:46 קישור ישיר

    מה עם התייחסות לסרטים הקצרים?

  3. רותם 8 אוקטובר 2009 ב - 12:05 קישור ישיר

    סרטים עם עודף קאטים או עלילה מפוזרת/לא ברורה- ז”א סרטים שמקצינים לצד השני את מה שאנחנו רגילים לראות בהוליווד- הם בעיני תמונת מראה של הסרטים הפיוטים (שאני חייב לציין שלעולם לא הבנתי את המושג הזה) ששולטים בפסטיבלים, ובסופו של דבר- יש לשניהם אפקט חזק על הריכוז והרהור של הצופה- זה בתנאי שזה נעשה על ידי מישהו שמבין מה הוא עושה ולא מישהו שאמש ראה טרקובסקי או מיקלוש יאנצ’ו והחליט לעשות קולנוע. אפילו בלה טאר שהוא אולי הכי קרוב להיות טרקובסקי כיום, לא ממש עשה בלה טאר מוצלח באחרון שלו. התיאור של ערן קולירין הוא מצוין. אבל זה נכון לגבי כל אומנות: אין נכון ולא נכון, עשה ואל תעשה בצורה טהורה, זה לא מתמטיקה, יש צורך ברגש ומידתיות.

  4. Spartak 8 אוקטובר 2009 ב - 13:20 קישור ישיר

    גם אני די התאכזתי מ”שם תואר:משטרה” אחרי ששמעתי אליו כל כך הרבה (ועוד המפיצה או מי שזה לא יהיה,אמרה שזה הסרט הכי טוב שראתה בקאן השנה)…הוא ממש טוב מבחינה קולנועית,אבל מבחינה הכללילת משהו מתפספס…
    ו”הצפון” (ראיתי אותו הרבה לפני הפסטיבל) סרט מרענן ויפה (אין הרבה להוסיף למה שכתב יאיר).
    כמו שגם לנצחשאותו ראיתי בירושלים,הוא מאוד מרשמים (איך האיטלקים לא בחרו אותו לאוסקר?!)

  5. סטיבי 8 אוקטובר 2009 ב - 13:52 קישור ישיר

    אני ממש אהבתי את “שם תואר: משטרה” (שאמור להיקרא “משטרה, שם תואר”, הרי מדובר במילון). אורי קליין אמר כל מה שאפשר להגיד עליו יותר טוב ממני בכתבה שלו ב”גלריה” (שיש כמובן אונליין).
    עוד על סרטים שראיתי בבלוג שלי…

  6. שמוליק 8 אוקטובר 2009 ב - 18:07 קישור ישיר

    איי.או.סקוט מהניו יורק טיימס בדיוק כתב מאמר מבריק על פסטיבל ניו יורק שנסגר עכשיו בפרט ועל “פסיבליזם” בכלל.
    http://www.nytimes.com/2009/10/07/movies/07festival.html?_r=1&ref=movies

  7. איתן 9 אוקטובר 2009 ב - 2:38 קישור ישיר

    היה לי יום א-ר-ו-ך ופרודיקטיבי ביותר.
    פסטיבל חיפה, יום לפני אחרון:

    “מסביב להר קטן” – כשיצאתי מהסרט, מצאתי את עצמי משתומם מכך שאני בא לפסטיבלי קולנוע בחיפוש אחר קולנוע עולמי חדש ומרתק, ואז מוצא את עצמי מתמוגג מסרט חדש של במאי שגילו בערך 80. ז’אק ריווט, מהאנשים שהיו שם, בגל החדש הצרפתי, עוד בשנות ה-50, עדיין מביים. סרטיו בדרך כלל אינם קצרים, ולכן הופתעתי שאורכו של סרטו החדש הוא רק 84 דקות. אבל אלו 84 דקות קסומות. בסרט פחות מחייב מהרגיל, עם שלד סיפורי שקיים, אבל רק כקולב, משחק ריווט בחדוות נעורים שרק איש בגילו יכול לגייס עם השפה הקולנועית. הסרט מלא המצאות, והוא תענוג מתמשך של בימוי ומיזנסצינה. תיאטרון, קולנוע, ואפילו קרקס, והרבה דמיון, בסרט שעשה לי כיף.

    “חברה בתשלום” – סטיבן סודרברג. כן, יש פה גימיק. שחקנית פורנו משחקת בסרט רציני בתפקיד נערת ליווי אקסלוסיבית. אבל יש כאן יותר מגימיק. ברור שיש כאן נסיון של סודרברג להגיד משהו על תרבות הצריכה האמריקאית שאינה יודעת שובע, ועל העיניים הגדולות של האמריקאים, שתמיד רוצים עוד, גם אם יש להם לא מעט. סודרברג משתמש בכמה טריקים קולנועיים, העיקרי שבהם הוא העברת הדיאלוגים מסצינות מסוימות לסצינות אחרות, כך שהרבה פעמים האנשים שמדברים בכלל לא נמצאים בסצינה הנראית על המסך (Overlapping). יש בזה משהו רענן ומעיק בעת ובעונה אחת. אני מצאתי את עצמי מאבד את חוט המחשבה מדי פעם. נדמה לי שבסרט של 78 דקות הצליח סודרברג לדחוס כמות מלל שמספיקה לסרט וחצי של אריק רוהמר. וזה קצת יותר מדי. “חברה בתשלום” הוא פרויקט מעניין, אבל כזה שהיה צריך משמעת עצמית חזקה יותר.

    “כרוניקה של נוכח-נפקד” – איליה סולימאן. גם אני השלמתי פערים מפסטיבל ירושלים. איזה סרט נפלא. איזה במאי נפלא. אז נכון שלעיניים יהודיות-ישראליות, יש כאן הרבה דברים שלא נעים לנו לראות, אבל גם הערבים לא יוצאים נקיים מביקורת. אבל, יותר מזה, הטכניקה הקולנועית של סולימאן, הדיוק הקומי המופלא שלו, הדמיון הנפלא, המיזנסצינה ואפילו הכוראוגרפיה הם פשוט נפלאים.
    בסוף הסרט עלה אחד המפיקים לבמה, ולאחר התודות לשחקנים שהיו באולם (סולימאן עצמו חולה, ולא יכול היה להגיע) הוא אמר שמאוד חשוב שישראלים יראו את הסרט (סאבטקסט: מפיצים, תפיצו בבקשה את הסרט הזה). אני מסכים לגמרי. ערבים שראו את “ואלס עם בשיר” או את “בופור” התלוננו שהצד שלהם לא נשמע. אז הנה בא סולימאן ומראה את הצד שלהם. זה אולי לא תמיד נעים לשמוע, אבל זה חשוב. ובסרט שעשוי בכשרון כל כך גדול, זה עשוי להמתיק את הגלולה. סרט מצוין.

    “500 ימים של סאמר” – אני מניח שיכתב על הסרט הזה הרבה לכשיצא. אני רק אציין בינתיים, שאני כנראה אהיה במיעוט. רוב האנשים יפלו מהסרט הזה. אני חושב שהוא חביב, אבל מתחכם מדי, משתמש בצורה מוגזמת מדי במוזיקה, ולא הכל עובד בו. 20 שנה אחרי “כשהארי פגש את סאלי” מגיע עוד סרט שבודק אפשרות של ידידות אפלטונית בין גבר לאשה. הסרט של רוב ריינר היה הרבה יותר טוב.

  8. ענבל קידר 9 אוקטובר 2009 ב - 16:12 קישור ישיר

    “סנטוריום”, לא “סניטריום”, היא הצורה המקובלת בישראלית לבית הבראה מהסוג שאתה מתכוון אליו. סניטרים יש בבתי חולים מהסוג המוכר לנו יותר.
    רק בריאות.

  9. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:35 קישור ישיר

    Thanks friend. It was fun hearing


השאירו תגובה