קן לואץ' יעזור לממן את הפצת הסרטים הישראלים שהוא אחר כך יחרים
לפני שעה קלה, רגע לפני ההקרנה של "מחפשים את אריק" של קן לואץ' בפסטיבל חיפה, הכריזה מפיצת הסרט, נורית שני, שהיא תורמת את רווחי ההפצה של הסרט לקרן הקולנוע הישראלי כדי שישמשו להפצת סרטים ישראליים בעולם. וכך, למעשה, קן לואץ' יעזור לממן את הפצת הסרטים הישראלים שאותם הוא ינסה אחר כך להחרים. פיתול מעניין.
הנה הדברים שאמרה נורית שני הערב:
"קן לואץ' הוא אחד הבמאים האהובים עלי. יוצר קולנוע מקורי בעל אמירה הומניסטית נדירה בדורנו. כמפיצת סרטים, אני מביאה לישראל את סרטיו של קן לואץ' כבר כמעט עשרים שנה. החל מ'גשם של אבנים' המרגש, שכבש את לבבות הצופים, דרך '16 מתוק', 'אולי נתנשק' – הצלחות גדולות אצל חובבי הקולנוע בישראל – וגם סרטים פחות מסחריים כמו 'ליידי בירד', 'שירה של קרלה' ואחרים.
"כולם סרטים, שמעבר לסיפור הקולנועי, ניסו להשמיע קול אחר ולתת ביטוי למצוקות האדם באשר הוא. הסרט שאתם עומדים לראות הערב, 'מחפשים את אריק', הוא בעיניי סרט נפלא, אנושי ומיוחד. אני משוכנעת שאתם והקהל בישראל תיהנו ממנו.
"בשנים האחרונות התבטא קן לואץ' לא אחת כנגד ישראל והמדיניות שלה. אני מאמינה שזכותו של כל יוצר להביע את דעתו, ועל כן המשכתי תמיד לתת מסך לסרטיו. לצערי הרב, בשנה החולפת גילתי שאדון קן לואץ' עצמו, לא שותף לעמדתי זו. היוצר המקורי, שהחשבתי כהומניסט גדול, התגלה כאדם שלא מאמין בזכות הביטוי של מתנגדיו. יוצר שלא קרא, או לא הבין את וולטר. יוצר שעושה הכול כדי להשתיק קולגות, במאים ישראלים, מלומר את דבריהם ומסרטים ישראלים, מלהיות מוקרנים בעולם.
"אני רואה את מעשיו כאקט של צביעות, סטירה צורבת בפני הדמוקרטיה, והרוח ההומניסטית של סרטיו. סרטיו הם של במאי גדול, אבל מעשיו הם של אדם קטן. מעשיו של לואץ', הניסיון לפגוע בתעשיית הקולנוע הישראלית, הזלזול שלו ביוצרים ישראלים, כל כך צורמים בעיניי, שלאחר מחשבה החלטתי להקדיש את כל רווחי ההפצה של הסרט (בתקווה שאכן יהיו כאלו), וגם של הסרט הבא של קן לואץ', שגם אותו אדאג להקרין בישראל, לקידום הפצתם של סרטים ישראלים בארץ ובעולם. אני מאמינה שהדרך להילחם בסתימת פיות – ואין שום דרך אחרת להגדיר את מעשיו של לואץ', חוץ מאשר ניסיון לסתימת פיות – היא להבטיח שהקול הישראלי, היצירה הישראלית המגוונת והמרתקת כל כך, תישמע באופן חד וברור. בארץ ובעולם".
============
ורגע לפני כן, חולקו פרסי תא מבקרי הקולנוע בארץ, המוענקים לסרטים שהופצו בארץ בין אוגוסט לאוגוסט.
הסרט הישראלי: "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ.
שחקן: איציק כהן, "סיפור גדול"
שחקנית: חנה אזולאי הספרי, "שבעה".
סרט זר: "גרנד טורינו" של קלינט איסטווד.
חבל שלא חשבתי לערוך הימורים על הפרס הזה (שכחתי לגמרי מקיומו) כי הייתי קולע לפחות ל-3 מהארבעה.
איך מתקיים משאל המבקרים? פעם בשנה גידי אורשר, ראש תא המבקרים באגודת המבקרים, שולח מייל למבקרי וכתבי קולנוע – רשימה של כ-20 איש (לאו דווקא חברי תא המבקרים של אגודת העיתונאים, יאמר לזכותו) – עם רשימה של כל הסרטים שהופצו בין אוגוסט לאוגוסט בארץ. ואנו מתבקשים לבחור סרטים ושחקנים על פי טעמנו מתוך הרשימה. קל ופשוט. בשנה שעברה, למשל, המייל הזה לא הגיע אלי או שסתם לא שמתי לב אליו. השנה הגיע בתחילת ספטמבר, שמתי לב, והשתתפתי. אני בחרתי ב"סיפור גדול" כסרט הטוב ביותר. בצחי גראד כשחקן הטוב ביותר (על "אילי ובן", "הכל מתחיל בים" ו"עיניים פקוחות"). בשחקנית הטובה ביותר בחרתי בהגר בן אשר על "ג'וליה מיה". הסרט הזר: "סינקדוכה, ניו יורק". ככל הזכור לי, מעולם לא היתה התאמה בין הבחירות שלי למי שלבסוף זכה (ואולי אני סתם זוכר סלקטיבית/אקסקלסיבית כרגע). מעניין מי המבקרים שכן רואים את רשימת הזוכים ואומרים "בול הבחירה שלי"? בכל מקרה, רשימה טובה ומוצלחת השנה.
אבל מכיוון שלא מפורסם תקנון לתחרות, ומבחינתי הוא סוג של "משאל ברוח טובה", יותר מאשר תחרות רשמית, אני מניח שבגלל שכל מבקר יכול להציע איזה או איזה שחקן שהוא רוצה, באופן תיאורטי סרט או שחקן יכול לזכות על ידי הצבעה של שני מבקרים בלבד, לא? אם כל השאר בחרו שמות אחרים. אני חושב שבשנים הבאות פרסום הבחירות האישיות של כל מבקר יכול להוסיף למשאל הזה, ולהוכיח שעיתונאים תומכים בשקיפות יותר מאשר בטקסיות.
נהדר, ככה עושים מחאה חיובית.
האסוציאציה (המתבקשת) הפרטית שלי: לפני שבועיים כשהפרוייקט האינטרנטי המחתרתי וקצת חתרני של ג'וס ווידון זכה בפרס האמי, הוא עלה לבמה ואמר בפשטות:
"This is our small proof not only that things CAN be done differently in this business, but that the greatest expression of rebellion is joy".
באמת כל הכבוד לנורית שני, אבל מה בדיוק ימנע מלואץ' פשוט להפסיק להפיץ את סרטיו דרך החברה שלה? אני לא בקיא בכל הפרוצדורה של הפצת סרטים בישראל, אבל זה לא משהו שהוא יכול לעשות?
היום בעמוד האחרון של גלריה, הפתעה: מסתבר שיו ג'קמן "מגלם את אקס מן". מביך
תכתוב על כך בבלוג באנגלית? נשמע כמו ניוז.
נהדר. לתרגם לאנגלית ולשלוח לבחור הנ"ל. אם הוא יחליט למנוע את הפצת הסרטים שלו בארץ כתגובה – so be it.
בציר היום מחיפה:
"חיילת קטנה" – אנט ק. אולסן
ראשית, בהמשך לפוסט הקודם: כל ההקרנה (בקריגר) לוותה בבעיות סאונד עצומות. לפי המארגנים, הברירה היתה להמשיך את ההקרנה כמו שהיא, או לבטל לגמרי את ההקרנה. מאוד לא נעים, במיוחד כשהבמאית הגיעה במיוחד מדנמרק.
ובכל זאת: זהו הסרט השלישי של אנט ק. אולסן שאני רואה. בסרטיה הקודמים התקבל רושם שהיא במאית "נחמדה", כזו שיוצרת דרמות עדינות, מינוריות, ויפות. "חיילת קטנה" הוא כבר סיפור אחר. ראשית, ההפקה הפעם יותר מושקעת. והסיפור של הסרט מאתגר. רוב הסרט ישבתי והרהרתי על המצפון המוסרי של הסרט.
בחורה צעירה, ששירתה כחיילת בעירק, חוזרת הביתה, ולא מוצאת את עצמה. אביה רוצה להוציא אותה ממצב ההרס העצמי שבו היא נמצאת, ומציע לה עבודה בחברת ההובלות שלו. מהר מאוד מתברר שהאב מפעיל גם עסק צדדי של נערות ליווי. לא עובר הרבה זמן עד שהחיילת הקטנה מסופחת לאחת מנערות הליווי כנהגת+שומרת ראש (למקרה שאחד הלקוחות יתנהג לא יפה. וזה קורה כמה פעמים בסרט). במשך חלק גדול מהסרט, הבת לא שואלת שאלות. היא עושה את העבודה שלה בפנים חתומות. ולי זה הפריע. אבל אנט ק. אולסן כתבה תסריט יפה, שבו, לאט לאט, מתחולל שינוי בגיבורה הראשית. דרך הידידות המתפתחת בין שתי הנשים, מבינה החיילת שמשהו לא בסדר. אבל רק בסוף הסרט הבנתי מה רצתה אולסן להעביר: החיילת הקטנה מסדרת לידידה שלה כרטיס טיסה חזרה הביתה וקצת כסף. כלומר, היא דואגת לסדר את החיים לזרה, ממש כפי שהצבא הדני בעירק מנסה לסדר את החיים של אנשים שלא בטוח שרוצים עזרה. אולסן מנסה לפתוח את העיניים של המערב, ולהראות לו שאולי אי אפשר להחליט בשביל האחר איך לחיות. ובעזרת בימוי נבון, ושחקנית ראשית מאוד מרשימה, הסרט בסך הכל עושה את העבודה. סרט אפקטיבי וטוב מאוד.
"ריקי" – פרנסואה אוזון. סרט משונה. מצד אחד, זהו סרט גימיק חביב מאוד. מצד שני, אין בו הרבה חוץ מהגימיק. זה נדמה כאילו אוזון הגה רעיון מדליק: לספר סיפור של תינוק שצומחות לו כנפיים, והוא מתחיל לעופף. הבעיה היא, שנדמה שאוזון לא כל כך ידע מה לעשות עם הגימיק הזה. ולכן, מלבד כמה סצינות משעשעות ומצחיקות (במיוחד אחת בה הילד מתחיל לעופף בסופרמרקט), הסרט כתוב ומבוים ברישול. בניית הסיפור קופצת על פני שלבים בצורה כמעט שרירותית. ורק בסוף מופיע מוסר ההשכל של הסרט, שהוא החשיבות של חלומות בחיים, אבל מכיוון שדבר אינו מוביל לשם, הכל נשאר תלוי באוויר. וכך, למרות נוכחות שחקן אהוב עלי במיוחד (סרג'י לופז – מ"יחסים פורנוגרפיים" ומ"המבוך של פאן"), אין בסרט הזה הרבה מעבר לגימיק. בכלל, נדמה שאוזון עשה את הפרויקט הזה כאילו כדי להעביר את הזמן, עד שיגיע הפרויקט הבא.
לא ממש סבלתי מהסרט הזה, אבל הוא לא מהמוצלחים של אוזון.
אני חושב שבניגוד ללמשוך סרט מפסטיבל, לרוב העסק עובר דרך חברות ולא החלטה של היוצר. אני לא מתחייב על מה שאני אומר, אבל ככל הנראה לקן לואץ' אין מה לעשות לגבי הסרט הנוכחי. הוא יכול אולי להוסיף סעיף בסרט הבא – להפצה בכל העולם לא כולל ישראל. אבל הוא לא נראה כמו בן אדם שיוותר על כסף. כמו שכתב כאן כבר בנושא מישהו אחר: הוא מקבל כסף מהבריטים ששולחים חייילים לעירק או אפגניסטן זה בסדר? מחאה זה דבר קל, כל עוד היא לא דורשת הרבה. לדבר זה קל, לא לקחת כסף או לעשות סרט שיראה כמה ישראל "רעה" זה כבר קשה יותר.
לא יודע… מן הסתם יש פה גם כוונה טובה אבל זה מריח לי קצת כמו יחסי ציבור שנועדו למנוע את ההחרמה הצפויה של הסרט ע"י הקהל הישראלי.
קצת מוזר שכל עיתונאי הקולנוע בארץ פרסמו את הטקסט של נורית שני כלשונו, ואף אחד לא טרח לשאול אותה שתי שאלות בסיסיות:
מה בדיוק המנגנון שבעזרתו יעברו רווחי ההקרנות ל"הפצת הקולנוע הישראלי"? זאת אומרת: איזה סרטים ישראליים יזכו בכספים אלו, וכיצד? האם מדובר בכל הרווחים, ברוטו? מה בנוגע לחלקו של המפיץ הבריטי? מה תהיה חלוקת הרווחים?
על מנת לוודא שלא מדובר בבלון יח"צ שנועד להצדיק את הקרנת הסרט בפני הקהל הישראלי, אלא בפעולה אמיתית וכנה, חייבים לדעת זאת. הרי לכאורה, סרטי שני יכולים להפנות את הרווחים המדוברים לכיסוי פיקטיבי של ההוצאות הרגילות של הפצת הסרטים הישראלים שלהם, הוצאות שהיו מוציאים בעצמם בכל מקרה, גם ללא קן לואץ'.
בנוסף, אני חייב להוסיף שאלה קטנה משלי:
לאיזה טקסט של וולטר התכוונה נורית שני בהודעה שלה, ומה בדיוק הפירוש הרלוונטי לקן לואץ' שהיא מוצאת דווקא בו מכל ההוגים?
לא מזמן קראתי את "קאנדיד", ספרו המפורסם ביותר של וולטר, ואין שם ולו מילה אחת על חופש הביטוי האמנותי. בנוסף, לאור היכרות מסויימת עם ההוגה (לא עם כל כתביו, יש להודות, הוא כתב עשרות כרכים), המושג "חופש הביטוי" לא היה בראש מעייניו. הוא היה מודאג יותר לגבי חופש הפרט והחברה מעריצות מונארכית וכנסייתית.
יאיר – אודה לך אם תוכל להפנות אליה לפחות את השאלה הראשונה.
============
רוה לאוטו: נורית שני הדגישה: היא תתרום את רווחי הסרט. לא את הכנסותיו. הרווחים, כזכור, הם ההכנסות מינוס הוצאות ההפצה. הרעיון שלה מעניין באירוניה הגדולה שהוא יוצר כאן, ובכך שהוא מציב מראה מול פניו של לואץ', אבל המילה "רווחים" די מוציאה את העוקץ מכל העסק. משני טעמים: 1. כי ברגע זה ההכרזה הופכת בעצם לאקט של שיווק מכירות וקצת מאבדת מכנותה. 2. כי קשה להאמין שיהיו "רווחים" לסרט הזה. מפיצים יכולים להציג כמעט כל דבר כ"הוצאת הפצה". אם שני היתה מכריזה מראש כמה כרטיסים היא צריכה למכור כדי לכסות את הוצאות ההפצה וכל כרטיס מעל זה יתרם לקולנוע הישראלי, הייתי מתייחס להכרזה שלה עם קצת פחות סקפטיות. אבל יש דבר אחד שחייבים להבין בקשר לנורית שני, ואת זה קלטתי כשהיא עשתה את הסקר בין צופיה האם להקרין בארץ את "הנפילה": מדובר באדם חף לחלוטין מציניות. זה די מדהים עבור אנשים כמונו, כי הנטייה הטבעית שלי היא למצוא את הספין ואת המכירה בכל הכרזה כזאת, אבל אז הבנתי שהיא לא עושה את הדברים האלה מתוך ציניות, אלא באמת מתוך אמונה. לכן ההכרזה הנ"ל באה ממקום נכון, ואפילו די משעשע, אבל אני בספק אם באמת ייצא ממנה משהו. אשמח, כמובן, אם בסופו של דבר נקבל גם דין וחשבון על מה יצא מזה. כמה כסף נתרם, ולמי, ועבור מה. אם הבנתי נכון, הכוונה היא להעביר את הכסף לידי קרן הקולנוע הישראלי, עבור פעילויותיה לשיווק סרטים בחו"ל.
לאוטו פוקוס. לוולטר מיוחסת האימרה המפורסמת, "אינני מסכים למילה אחת שלך, אבל אלחם עד מוות על זכותך להשמיע אותה…" אגב יש טוענים שהוא מעולם לא אמר זאת בפירוש, אבל רוח מעשיו בהחלט תאמו את הדברים. נדמה לי שלזה התכוונה נורית שני