אמהות וסבתות: ״אמא שנייה״ ו״קמטי צחוק״, ביקורת
אני רק רוצה להזכיר שהסרט המסחרי הבא בסינמטק תל אביב, בעוד שלושה שבועות, הוא ״אנומליסה״ של צ׳רלי קאופמן, שאמור לעלות ב-25.2. עד אז, הנה שני סרטים חדשים שעולים השבוע בסינמטק תל אביב (ובשאר הארץ), מעין מחממי מקום, עד שיגיע הסרט הראוי.
״אמא שנייה״
ואל היא משרתת שחיה ועובדת בבית של משפחה ברזילאית אמידה. בכל חודש היא שולחת את משכורתה לבתה, שמישהי אחרת מגדלת אותה. ואל היא מעין אמא שנייה למשפחה שבה היא עובדת, אבל כדי להבטיח פרנסה וחינוך לבתה, היא בעצם עזבה אותה. עכשיו, כשהילדה כבר גדולה ובדרך ללימודים באוניברסיטה, ואחרי שנים בהן סרבה לדבר עם אמה, היא פתאום מופיעה בבית המשפחה. שם היא מגלה שלמרות כל השנים שבהן אמה עובדת בשביל המשפחה, עדיין היחס אליה – בעיקר מצד האשה – הוא כשל משרתת נטולת זכויות. את הסרט הברזיאלי, ״אמא שנייה״, שזכה בפרסים בפסטיבל סאנדאנס ובפסטיבל ברלין לפני שנה, ביימה אנא מוילארט, שהיתה לפני כן שותפה לתסריט של סרט הפסטיבל החביב והיהודי, ״השנה בה הוריי יצאו לחופשה״. אבל ״אמא שנייה״ הוא סרט שכולו מעצורים ומניעות. סרט שיש בו משהו פחדני, ומוילארט התסריטאית מוצאת בת ברית ראויה במוילארט הבמאית, ושתיהן כל הזמן מקטינות את הסרט, מרחיקות אותו מהפוטנציאל שלו.
רק מהתקציר הנ״ל – הנערה הענייה עם מחסור בדמויות אב ואם, ועם החשבונות הלא סגורים שלה, שמגיעה לבית משפחה אמיד בו עובדת אמה – אתם יכולים להתחיל לדמיין אילו סיטואציות דרמטיות אפשר לייצר, חלקן אכן מוצגות כאופציות עלילתיות בסרט – מתח מול האב, מתח מול הבן, ערעור הקשר בין האמא שלה ובין אם המשפחה. הבת היא גורם מתסיס, פרובוקטיבי, שכניסתה לסיפור היתה צריכה להיות הרת גורל. אבל מוילארט כל הזמן עוצרת רגע לפני שמשהו מעניין או מורכב באמת קורה. היא לא דוחפת את הדמויות שלה אל מקומות אמיצים, כל הזמן מוותרת להן, ובעיקר לעצמה. יותר משזה פחדנות, זהו חוסר מעוף יצירתי. אני כל הזמן חושב על במאים שהיו לוקחים את אותה נקודת מוצא עלילתית והופכים את הסרט הזה לסאטירה אנטי-בורגנית מטרידה ומבריקה – קלוד שברול, למשל. או לין רמזי. אפילו דיוויד או. ראסל. כל יוצר שלא עושה הנחות לדמויות שלו. מוילארט, שגם מביימת כל סצינה במבט מרוחק ומסויג, יצרה סרט שנרתע מהתמודדויות, בוחר כל הזמן את הבחירות הכי קלות ובנאליות. יש בו משהו נוח, מפויס, מאולף, כנוע ובינוני.
״קמטי צחוק״
יש כמה סצינות בסרטו של פיני עדן שמכילות פתאום איזושהי הברקה. פתאום איזו רפליקה יפה או תובנה מעניינת, ובערך שלוש פעמים בסרט פתאום גם היתה בחירה ויזואלית יפה ויוצאת דופן. ואז מתעוררת השאלה: למה אי אפשר שכל הסרט יהיה עשוי מהחומרים של הסצינות היפות האלה? וזה הרגע שבו מבינים כמה קשה לעשות סרטים. ולעשות סרטים טובים, זה קשה שבעתיים. זה נס שהם קורים. ״קמטי צחוק״ הוא סרט שכולו החמצות והחטאות. מול ״אמא שנייה״ שכל הזמן מפנה גב אל הדרמה, ב״קמטי צחוק״ יש דרמה בשפע: זקנה, מוות, ניסיונות התאבדות, גירושין, בגידות – וכל זה לא קורה על המסך. הכל רק מדווח לנו כמעט באגביות. שוב ושוב נקודות המפנה המשמעותיות בחיי הדמויות נשארות מחוץ לסרט.
ליא קניג ויוסף כרמון מגלמים זוג קשישים שבתם מנסה לכפות עליהם מעבר לבית אבות, כדי למכור את ביתם. אבל הנכדה שלהם – היא מחליקה על רולר בליידס אז אנחנו יודעים שהיא מגניבה – יוצאת נגד התוכנית של אמה ורוקמת תוכנית אחרת. באמצע, הדמות של אביה נעלמת מהסרט, בתירוץ קלוש, וגם הסבא פחות או יותר מתפייד מהסיפור. זה הסרט השני מהשנים האחרונות שבו יוסף כרמון מגלם קשיש שמחליט עם זוגתו לשים קץ לחייהם לפני שהזקנה תהפוך אותם לתלויים באחרים. הסרט הקודם היה ״חיותה וברל״ של עמיר מנור, בו שיחק מול רבקה גור. ״קמטי צחוק״ מתייחס בקלילות ובהומור לאופציית ההתאבדות, אבל ״חיותה וברל״ היה סרט מרשים יותר מבחינה קולנועית (גם אם פצצת דכאון). על ״קמטי צחוק״ אפשר לפחות להגיד שהוא מעדיף את החיים על פני המוות ויש בו עזוז מסוים, או לפחות ניסיון ליצור אותו.
יש מקום להעריך את הסרט, שעושה כבוד לדור הוותיק בקרב שחקני הקולנוע (וגם לצופיו הוותיקים). כמו ״ציפורי חול״ שיעלה בקרוב, גם ״קמטי צחוק״ הוא סרט שעוסק בדור המייסדים של הקולנוע הישראלי – ליא קניג כאן, מרים זוהר שם. הופעת האורח של אפרת לביא בסרט – מי ששברה לבבות בשנות השבעים ב״קזבלן״ וב״מיכאל שלי״ – היא מחווה יפה להיסטוריה של הקולנוע המקומי. יש לקולנוע הישראלי היקסמות ארוכת ימים עם סרטים על קשישים – דן וולמן, אברהם הפנר, אפילו עמוס גוטמן. וכשם ש״ציפורי חול״ הוא קצת ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״, ממש רציתי ש״קמטי צחוק״ יהיה מעין ״דודה קלרה״. אבל כל המחוות וכל הכוונות לא עוזרות לסרט שבסופו של דבר נראה קצת סטודנטיאלי, מהוסס ובעיקר לא לחלוטין גמור.
================
הסרט המעניין בסוף השבוע הזה הוא ״ברוקלין״, בעיק בזכות התסריט המקסים של ניק הורנבי. כתבנו ביקורת על ״ברוקלין״ כאן.