נטלי פורטמן ב״לג׳יין יש רובה״

נטלי פורטמן היא אחת השחקניות הטובות של דורנו, ועושה רושם שהיא גם אדם אינטליגנטי. נדמה לי שהיא מנסה להשתמש בג׳ודי פוסטר כמודל חיקוי, וכמוה מנסה לשלב בין קריירה במשחק, אתנחתאות להשגת השכלה גבוהה ופנייה לעשייה קולנועית כבמאית, תסריטאית וכמפיקה. ויש לה כבר אוסקר על ״ברבור שחור״. אבל עכשיו מגיעה תקופת השפל. בתוך שבוע אחד יוצאים באמריקה שני פרויקטים שפורטמן חתומה עליהם כמפיקה, ולמרות שלא ראיתי אותם עדיין, שניהם מגיעים אל המסכים פצועים וחבולים, פרויקטים מקוללים שסבלו דחיות רבות ושינויי במאים. שני סרטים שהעולם עקב בדריכות אחרי תהליך ההפקה הארוך והמסויט שלהם. הראשון הוא ״לג׳יין יש אקדח״, מערבון שפורטמן טיפחה ומשחקת בו בתפקיד הראשי, שכבר הוכרז ככשלון בסוף השבוע האחרון. השני הוא ״גאוה ודעה קדומה וזומבים״, שפורטמן היתה אמורה לככב בו ב-2009, כשדיוויד או. ראסל היה אמור לביים אותו.

ביום חמישי שעבר היתה אמורה להתקיים הקרנת טרום בכורה ל״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ בסינמטק חולון. קניתי כרטיסים. בבוקר ההקרנה הגיע מהקופות טלפון: ההקרנה בוטלה. למה? ככה. במקביל בישרה לי יחצנית הסרט שהוחלט שלא תהיה הקרנת עיתונאים לסרט. זה מה שנקרא ״בקרת נזקים״. תרחיש סביר: מישהו ראה את הסרט ובלם כל חשיפה מוקדמת שלו. באמת, לא צריך מבקרי קולנוע. כל מה שצריך זה לראות איך מפיץ מוציא סרט שלו ואתם מבינים לבד מה טיב הסרט ועד כמה המפיץ גאה ומאמין בו. השאלה שנשארה פתוחה מבחינתי היא בשביל מה צריך יחצנית לסרט שאין לו יחסי ציבור.

את ״לג׳יין יש רובה״ היתה אמורה לביים לין רמזי (״חייבים לדבר על קווין״). פורטמן בחרה אותה. זה היה רעיון רב השראה: ללהק את הבמאית הכי מעניינת כרגע בעולם ולהביא אותה מהעולם הכה בריטי שלה אל העולם של המערבון האמריקאי. לא ברור מה בדיוק קרה שם, בטח הסודות יתחילו תכף לדלוף, אבל רמזי החליטה שהיא פורשת מהסרט ביום בו התחילו הצילומים. היא פשוט לא הגיעה לסט. כנראה משבר כלשהו. לא כל אחד יכול להתמודד עם המכונה ההוליוודית, גם בפרויקט יחסית מינורי שכזה. אז פורטמן ושות׳ הלכו לגייס את מי שהיה זמין באותו רגע להיכנס בהתראה של ימים במקומה, וכך לוהק גאווין אוקונור (״לוחם״) לתפקיד הבמאי. בלי הכנה מוקדמת, בלי לעבוד על התסריט, בלי להכריע כלום מראש, בוא לביים.

את ״גאוה ודעה קדומה וזומבים״ גררו האולפנים שש שנים עד שהם מצאו במאי שיסכים לעשות את זה כפי שהם רוצים. גם כאן, הבמאים בעלי החזון נשרו בזה אחר זה, ולבסוף נותר בר סטירס (״איגבי״). פורטמן פרשה מזמן, אבל נותרה כמפיקה בפרויקט. לילי ג׳יימס נכנסה לתפקיד אליבת בנט לוחמת הזומבים במקומה.

שני הסרטים נותרו מספיק מסקרנים כדי שארצה לראות אותם, אבל ברור שהתחושה היא לצפות בתאונת רכבות ולא ביצירות בעלות החזון שהם היו אמורים להיות.

ולשני אלה אין מנוס אלא להוסיף גם את ״סיפור על אהבה וחושך״, שפורטמן גם כתבה וביימה. אני חיבבתי את הסרט והערכתי את הניסיון של פורטמן לעבד את ספרו של עוז, אבל שאר העולם דומם. פורטמן ביימה סרט ביכורים, הוא הסתובב קצת בקאן, קצת בטורונטו, וזהו. נראה שהוליווד התעלמה ממנו. וכך, נראה שפורטמן חזרה מהמכולת עם שלושה קרטונים של חלב חמוץ. פרויקטים שהתקלקלו בדרך. איך זה קורה? מזל רע? בחירה בעייתית של פרויקטים? היעדר כוח מספק מול האולפנים? בכל מקרה, כמי שחושב שפורטמן עוד יכולה להפתיע אותנו הלאה, גם כשחקנית וגם כיוצרת, מסקרן אותי לדעת האם זו תקופה של תסכול אצלה, או שהדבר הגדול הבא כבר בעבודה.

=======================

אפרופו פרויקטים שהתקלקלו בדרך. הנה פודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. אני ממליץ לכם לא להאזין לו. מאמצעו, בעקבות תקלה באחד הדיסקים, הריכוז שלי עף החוצה מהאולפן וחצי השעה השנייה היא פשוט תאונת דרכים של חוסר תשומת לב, שכוללת שיר שלקח לי ארבע פעמים להצליח לנגן אותו כמו שצריך ואז גם בלאק אאוט בשידור חי. סיוט. האינסטינקט הראשון היה לגנוז את הפרק הזה, אבל הנה הוא לפניכם, הפרק הגנוז, כי צריך להתמודד גם עם הפאדיחות. נקודת האור בכל הסיפור הזה היא המוזיקה שבחרתי של אדריאן בלו וחבריו (דיוויד בואי, טוקינג הדס, לורי אנדרסון), לכבוד הופעתו הערב בבארבי. מי שרוצה צחקוק הגון על חשבוני, האזינו או הורידו כאן

==================

יש כאן ירושלמים בקהל?

לפני כחודש ציינו כאן עשר שנים להקמת בלוג הקולנוע הזה, וגם היה ערב חביב מאוד בסינמטק תל אביב. עכשיו מגיע תור הירושלמים לשזור זר פרחים סביב הבלוג ולהרים אותו על כסא עשר פעמים. החל מעוד שבוע בדיוק, יום רביעי הבא, 10.2, יקדיש סינמטק ירושלים נתח מהתוכנייה שלו למחווה ל״סינמסקופ״, בלוג הקולנוע שלי. בשיתוף עם נבות ברנע, עורך התוכנייה של הסינמטק, בחרתי מקבץ אקלקטי מאוד של סרטים שאני אוהב, מתקופות ויבשות שונות – שבעה סרטים סך הכל, חמישה מהם צולמו בסינמסקופ. זה מתחיל, כמובן, עם ספילברג. ביום רביעי הבא, הקרנה של ״AI״ מ-2001, ואחרי ההקרנה שיחה שלי עם בנימין טוביאס על הסרט במסגרת ״מועדון המבקרים״ החודשי של הסינמטק. ״AI״ הוא סרט שאני מעריץ (וכך גם טוביאס), ומי שלא ראה אותו, לדעתי חייב. וגם מי שראה: זה סרט קצת מבלבל בצפייה ראשונה, עם מבנה אפיזודי, ומערכה אחרונה שרבים יצאו ממנה מתוסכלים, וצפייה שנייה עוזרת מאוד לחבר את החלקים ובעיקר למצוא את הלב ואת הנשמה בתוך המכונה. סרט נוסף שאני מעריץ ווקרן בחודש הקרוב הוא ״קונטקט״ של רוברט זמקיס (21.2), ושני סרטים שאני ממש שמח שיוצגו לכאורה תחת חסותי הם ״אנדריי רובלייב״ של אנדריי טרקובסקי, סרט עצום (ואבא רוחני במידה מסוימת ל״האיש שנולד מחדש״). הקרנת פילם סינמסקופית עם תרגום לעברית. אסור להחמיץ. ו״הבוז״ של גודאר, בעותק דיגיטלי חדש. ובנוסף, גם ״עטאש״, אחד משמונה סרטים בסך הכל שצולמו בישראל בפילם במסך רחב. הנה התוכנייה המלאה.

================

אפרופו סינפיליה, הנה פרויקט מעניין שמגיע מצרפת: שלושה במאים – סדריק קלאפיש, לורן קנטה ופסקל פראן – יזמו הקמה של אתר בשם סינה-טק – הסינמטק של הבמאים. מעין ספריית vod לקלאסיקות שנוצרו עד שנת 2000. הם גייסו אליהם במאים נוספים, בראשם את אוליבייה אסיאס וז׳אק אודיאר, צירפו לענין את איגוד הבמאים הצרפתי, והתחילו לבנות ספרייה של קלאסיקות. הרעיון הוא כזה: בכל חודש במאי אחר מרכיב רשימה של 50 הקלאסיקות הקולנועיות האהובות עליו. חלק מהסרטים ניתנים לצפייה (רק בתוך צרפת) בסטרימינג באתר. אבל בכל חודש שעובר מתחיל להיבנות גם אינדקס אקלקטי של סרטים שונים, שכל סרט שנמצא שם הומלץ על ידי במאי נודע אחר (ובחלק מהמקרים כמה במאים). בחודש שעבר הם פנו לנדב לפיד שיוסיף את הרשימה שלו.

=================

Curtain has closed for good at the #Ziegfeld, the city's last large single-screen theater–> https://t.co/KynWCq4Jov pic.twitter.com/0jXDmZpAEX

— Spectrum News NY1 (@NY1) January 29, 2016

וגם זה קרה בסוף השבוע האחרון: קולנוע זיגפלד ברחוב 54 במנהטן נסגר. הוא היה אולם הקולנוע האחרון בניו יורק שנשאר מימים עברו, שיהיה בהם רק מסך אחד. הקולנוע במיקומו הנוכחי, על 1100 מושביו, הוקם ב-1969 לא רחוק מהאתר בו שכן תיאטרון זיגפלד המקורי שנוסד ב-1927. וזה היה היכל הקולנוע המפואר ביותר של מנהטן, עם איכות הקרנה נדירה מסוגה והאתר של הפרמיירות הגדולות ביותר (איפה יעשו פרמיירות בניו יורק עכשיו?). שם ראיתי את ״אימת הפנטום״ בפעם השנייה, שם נכחתי בפרמיירה של ״הקו האדום״ של טרנס מאליק ועמדתי מאחורי רוברט ווייז בתור לפופקורן. מעכשיו יש בניו יורק אך ורק מולטי-פלקסים.

כשרצו לצלם את האנשים שעומדים ימים בתור לפני בכורת סרטי ״מלחמת הכוכבים״, לשם היו שולחים את צוותי הצילום. כמו למשל הקטע ההיסטורי וההיסטרי הזה מהתוכנית של קונן אובריאן, עם טריומף, הכלב הקומיקאי המקלל.

ציוץ