״דדפּוּל״, ביקורת
״דדפול״. רגרסיה
א.
הדבר הכי טוב ב״דדפול״ (״Deadpool״): התובנה שאם הייתי בן 16 הייתי ממש מחבב את הסרט וכנראה צוחק ממנו כהוגן. הדבר הכי אומלל ב״דדפול״: התובנה שזה נראה כמו סרט שבני 16 כתבו. הבדיחות צפויות, אינפנטיליות וגנובות. ב-30 השנים שבהן הסרט הזה הפך מאופציה לבידור עבורי לסוג של טרחה יצא לי לשמוע את רוב הבדיחות שהסרט מגיש לקהלו. כולל גרסה (לא רעה, אני מודה) למערכון הזה של מונטי פייתון בו הם משווים למי מהם היתה ילדות יותר אומללה:
ב.
ל״דדפול״ היה קמפיין שיווקי מבריק שהצליח להגיע בדיוק אל קהל היעד שלו ולהביא אותו נלהב וסקרן אל האולמות. בסוף השבוע בישראל ההקרנות של ״דדפול״ היו מלאות, בארצות הברית הוא שבר את שיאי פברואר. הקמפיין הזה הציג היטב את העובדה שריאן ריינולדס מככב בסרט, ושדדפול הוא גיבור-על ציני ואלים, שלא דופק חשבון לאף אחד. אבל רק כשנכנסתי לסרט קלטתי שהקמפיין הזה מעולם לא הבליט את שם הבמאי. שזה משונה, כי במאים הפכו למותגים גם בסרטי הקומיקס. שם של במאי הוא ערובה לחזון. ובראותי את הסרט גם הבנתי למה שמו הועלם: כי לא היה שם באמת במאי.
מי שחתום על ״דדפול״ הוא איש האפקטים טים מילר, שזהו לו סרט הביכורים. הדבר הכי מפורסם שהוא עשה לפני כן זה את עיצוב כותרות הפתיחה (המבריקות, אני מודה) ל״נערה עם קעקוע דרקון״ של דיוויד פינצ׳ר. ואכן, מילר הגיע מוכשר ואנרגטי כמו שד לביים את סצינת הכותרות המאוד שנונה של הסרט, הרגע הראשון והאחרון במהלך הסרט בו צחקתי בקול רם.
ג.
מכירים את זה שאתם שותים כמה כוסות אספרסו או אוכלים המון שוקולד (או, בימינו, שותים רדבול או שניים) ואז למשך כשעה יש לכם המון אנרגיה, אתם קופצניים ודרוכים וחדים, ואז בבת אחת מגיעה הנפילה? ובכן, ״דדפול״ הוא סרט על רדבול: יש לו את כל האנרגיות הנכונות למשך כעשרים דקות, ואז הוא נופל לתרדמת. כל הרעיון המבני לספר בפלאשבקים את סיפור העבר של ווייד ווילסון – איש קומנדו שסובל מפוסט טראומה שהופכת בסרט למושא בדיחות, שנהיה מעין בריון להשכרה, שחולה בסרטן ואז עובר טיפול שהופך אותו למוטאנט/גיבור על – בולם את הקצב של הסרט בכל פעם שמשהו מעניין מתחיל להתגבש.
ד.
קשה לדבר על ״דדפול״ בהקשר של שאר סרטי מארוול, כי דדפול הוא חלק מעולם הדמויות של ״אקס-מן״, שקשור אמנם לחוברות הקומיקס של ״מארוול״, אבל נמצא בבעלות של אולפני פוקס (ולראייה, קווין פייגי, האיש שעומד בראש אולפני מארוול, לא חתום על הסרט הזה כמפיק). ״דדפול״ הוא בעיקר חלומו האישי של רייאן ריינולדס, שהופך את גיבור העל הזה למעין דמות בתוכנית מערכונים, שמספרת בדיחות על רייאן ריינולדס ועל כך שהסרט, אם יצליח, יהפוך לסדרה. מודעות עצמית שהיתה מצחיקה כשמל ברוקס צחק על סרטים, לא כשהסרטים עצמם עושים את זה, ואז זה הופך לזחוח במקום למצחיק. וזו הבעיה השניה בחומרתה בסרט הזה: הזחיחות שלו.
הבעיה היותר גדולה היא שבעוד מנסים לשכנע אותנו ש״דדפול״, קצת כמו ״אנט-מן״ ו״שומרי הגלקסיה״, הם הדור החדש, והצעיר והמגניב של גיבורי העל וסרטי הקומיקס – חוכמולוגים, מודעים לעצמם, נטולי פאתוס.
אבל העובדה ש״דדפול״ הוא סרט עם הומור ציני, עם אלימות בוטה וגם לא מעט סקס (ציצים בסרט קומיקס!) היא לא התקדמות האבולוציה של הז׳אנר אלא נסיגתה. סרטי הקומיקס התחילו בעולם של אולפני קאנון בתור חלק מסרטי הפעולה, הבי-מוביז וסרטי אקספלויטיישן – סרטים זולים, מהירים, עם כוכבים גדולים ובמאים אלמוניים, ודגש על סקס ואלימות על פני עלילה ודמויות. הגדולה של אולפני מארוול – זה התחיל בימיו של אבי ארד, אבל השתכלל כהוגן תחת הנהגתו של קווין פייגי – היא ההחלטה לקחת את חוברות הקומיקס ולהעניק להן פרשנויות אפלות ועמוקות, להפוך אותם למשלים חברתיים. מחוץ למארוול כריסטופר נולן עשה את זה עם סרטי באטמן שלו, ומארוול הבריקו בעיקר עם ״קפטן אמריקה, חייל החורף״. כך שמה שנראה כמו תרופת הנגד לבומבסטיות של צוות הנוקמים או לקדרות של באטמן, הוא בעצם רגרסיה לימים הפרימיטיביים של סרטי הקומיקס. מצד שני: ציצים, בסרטי קומיקס! כאמור, בגיל 16 הייתי מתלהב. כיום אני משתעשע קלות ובעיקר מגחך מול המאמץ העצום של הסרט להיראות קליל. אתה לא יכול להיות קול כשאתה כל כך מזיע, חבוב.
ה.
וצר לי, אבל המותג הזה, מבחינתי תפוס: כשאומרים לי ״דדפול״ אני חושב על ״The Dead Pool״ מ-1988, הסרט החמישי והאחרון בסדרת סרטי ״הארי המזוהם״ של קלינט איסטווד (בעברית: ״משחק המוות״). אם כבר אקספלויטיישן, סקס ואלימות והומור ציני, אז הארי קלהאן אוכל פעמיים ווייד ווילסון לארוחת בוקר ועדיין נשאר רעב.
הוא היה קודם
איזה קישקוש. סרט מצויין, מלא בהומור ולוקח את עצמו בדיוק במידת הרצינות המועטה שצריך. כל האולם צחק בקול רם והראה סימני הנאה לכל אורך הסרט כך שכנראה שאני לא היחידי.נכון, הסרט לא מתאים לכל אחד אבל לרמוז שהוא מטופש ונכתב על ידי בני 16? ממש קישקוש
וואו איזו ביקורת נבזית, רואים שאתה לא מבין כלווםם או שאתה פשוט אוהב ללכת נגד הזרם. ביקורת עלובה לא קוראת את המדור הזה יותר בחיים , עצוב 🙁
המבקר לא מכיר את דד-פול… הוא לא מבין שזה הקטע של דדפול. כן, בדיחות של גיל 16. זה קומיקס לעזאזל, כזה שמודע לעצמו. אבל המבקר הוא מאוד "מתוחכם", הוא רואה רק סרטים משנות ה80.
אני וכל מי שישב בקולנוע צחק לכל אורך הסרט. סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, הרבה בדיחות עצמיות ואינפנטיליות, וזה כל הקטע.
לא כל סרט צריך להיות רציני עם מוסר השכל.
ממליץ לראות! (אפילו למי שלא חובב קומיקס)
חחח חביבי בן כמה אתה? לסרט יש קהל יעד, ולא אתה אמור לבקר אותו עם כל הכבוד.
ביקורת לא משקפת בכלל, לסרט יש המון רפרנסס מאוד מצחיקים שאני בספק מאוד גדול שאתה יכול להבין מפאת גילך, בכל מקרה, הסרט שנון וכתוב טוב, ותאמין לי שילדים בני 16 לא היו מתקרבים לרמה כזו של כתיבה.
אני לא מכיר מישהו עד גיל 25 שלא נהנה מהסרט, כולל אותי.
תביאו מבקר סרטים צעיר, סבא'לה.
בטריילר ל London has Fallen
נראה שלאלון אבוטבול יש תפקיד משמעותי…
Respect
וואו, יאיר, נראה שממש הצלחת להרגיז פלח אוכלוסיה שלם שממש השנה גילה שאפשר ללכת לסרט בלי ההורים.
והפלח הזה עושה מספיק רעש שתעשיה שלמה מתקופפת לגחמותיו ומייצרת רק מה שהיא חושבת שירצה אותו.
יאללה מספיק, לכבות את האינטרנט.
מהתגובות אפשר לחשוב שיוצרי הסרט קראו כאן את הביקורת – והגיבו באופן ילדותי כיוצריו המקוריים.
סרט כייפי לא חייב להיות אינפנטילי.
הולכת לIMDB לדרג 10 מתוך 10 בגלל הביקורת הקטנונית הזאת
הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט..
לא שהרגזת אותי כמו את חבורת המגיבים מלמעלה, אבל כמה הערות.
אם הבנתי נכון (כקורא קומיקס שדווקא אינו מכיר את הדמות) הנקודה החיובית במה שעשו מהסרט היא שכל השטיקים שלו – הומור ובעיקר מודעות עצמית ששוברת את הקיר הרביעי החמישי ועוד – הם חלק מאיפיון הדמות המקורי (למשל אמרו לי שאפילו במשחק המחשב של מארוול, דדפול מודע לזה שהוא רק דמות במשחק מחשב…).
מבחינה זו, של נאמנות לז'אנר המקור, התסריט מצליח לא רע, כנראה.
עוד נקודה חיובית – עד השנייה האחרונה הייתי בחששות שאהובתו של וילסון תמות. שזה מה שיעיף אותו עוד יותר מעבר לקצה. כי עם כל הכבוד, כמעט כל סרט אקשן או קומיקס מכיל איזה מוות הירואי כזה, במיוחד בסיפורי מקור. משהו שדוחף את הדמות קדימה ומהווה בסיס לאיפון שלה.
בדיוק כמו שברוב הסרטים הקלאסיים של דיסני האמא מתה בתחילתו.
ופה שברו את זה, ואפילו יש סוף טוב עם האהובה (עד הפרק הבא), את זה דווקא הערכתי.
ועוד הערה – לא קלטתי אבל סצינת הפוסט-כותרות היא מחווה ל"מועדון ארוחת הבוקר".
אני חושב שהתכוונת לסרט אחר משנות ה80,ferris bueller's day off, או בשמו העברי "דפקתי ברז למורה"
מחווה לפאריס ביולר
שיט, קצר במוח. ברור שפריס ביולר.
הייתי מצטרף לגל האייג'יסטי בתגובות אילולא הייתי מודע להתלהבות הנערית של הכותב ממקס הזועם.
אזה כייף !! כשמהבקרים אומרים סרט רע זה אומר שהסרט מצויין!!!!
בדרך כלל אוהב כל מה שאתה כותב..
נראה לי שלא ראינו את אותו הסרט ופספסת בגדול
מכל איך שקראו לך פה הכי אהבתי את "סבאל'ה".
מעניין מה אורי קליין יכתוב על הסרט 🙂
סרט בינוני מינוס, מבוסס שטיק שממצה את עצמו ונטול עלילה של ממש. אנט-מן היה עדיף בעיני.
הביקורת הזו גורמת לי להיות עצוב, בעיקר אחרי שאני זוכר את התגובה האוהדת שלך כלפי "מקס הזועם: כביש הזעם". דדפול מהנה ומבדר יותר בעשרות מונים מ"מקס הזועם" המטופש והמשעמם להחריד. אבל כנראה שאתה לא קהל היעד אחרי הכל. מלבד בני העשרה, גם כאלה שבעשור השלישי לחייהם נהנו מאוד.
בטח לא ברמה של שומרי הגאלקסיה
מסכים עם רוב הביקורת. הבדיחות הן לילדים בני 16.
לא מסכים עם התיאור שלך למארוול. מארולל לא עושים סרטים "אפלים" ו"רציניים" , הם עושים בידור איכותי אבל די רדוד. טרילוגיית באטמן של נולאן הייתה עמוקה ואפלה. מארוול עושים סרטים כמו איירון מן, הנוקמים או שומרי הגלקסיה- מצחיק , מבדר , מגניב אבל ללא עומק .
אני (ואשתי!) בני 50 ולא הפסקנו לצחוק לאורך כל הסרט (מכותרות הפתיחה ועד כותרות הסיום). מעדיף סרט כזה פי 1000 על פני הבומבסטיות, הפאתוס בגרוש והמסרים העלק-חברתיים בשנקל של טים נולן והאביר האפל.
לא חשבתי על זה בזמן שצפיתי אבל הסרט מזכיר לי קצת את הסרטים הפרועים של קווין סמית בימיו הטובים (עד ג'יי וסיילנט בוב בערך). כלומר, מה היה קורה אם לקווין סמית היה מגה-תקציב לביים סרט קומיקס כמו שלדעתי הוא תמיד רצה לעשות.
אני מסכים איתך באיפיון של הסרט, גם אני הרגשתי כמו במערכון אחד ארוך. אבל בניגוד אלייך מאוד נהניתי מהבדיחות, מהצחוקים המיניים ומהרפרנסים התרבותיים.
לכן קשה לי לקרוא לזה רגרסיה, אולי יותר בכיוון של אנטיתזה. מארוול עשו פרוייקט עלילתי ענק (למרות שלדעתי כל הסרטים שלהם מאוד בינוניים), אקס מן עשו סרטים עם מסר חברתי עוד בשנות ה-2000 ונולאן יצר את אחד מסרטי הפשע הטובים בכל הזמנים עם באטמן. אפשר להגיד שהקו המרכזי היום של סרטי קומיקס (ואולי בלוקבאסטרים בכלל) הוא ערך מוסף, וכל פרנצ'ייז בוחר את הערך שלו עצמו.
אבל ערך מוסף לא נותן ערובה לסרטים טובים באמת. לדדפול אין ערך מוסף בכלל, אבל הוא מאוד מאוד מצחיק. נכון שסיפור המסגרת והנבל אנמיים לחלוטין, אבל זאת קומדיית אקשן. הוא מאוד טוב במה שהוא עושה, בלי לנסות לעשות יותר מידי.
בדרך כלל אני לא מגיב באתר, ואני תמיד נהנה לקרוא את הביקורות של יאיר רווה, אפילו שאני לא מסכים עם חלקן אבל הפעם לא יכולתי לעצור את עצמי.
בתור חובב קומיקס רציני (קורא מלמעלה מ30 חוברות בשבוע) ואחרי שעבדתי בחנות קומיקס בארץ אני לא יכול שלא לסבול את דדפול.
והתגובות באתר הזכירו לי בדיוק למה (דווקא מהסרט נהניתי), וזה שהקהל המעצבן ולרוב הילדותי של דדפול בטוח שדדפול זאת יצירת המופת של גיבורי העל וכל מי שלא מסכים איתם הוא דפוק וסבאל'ה (אני בן 24) ולא מבין מהחיים שלו.
באמת שכולם בטוחים שהוא הדמות הכי מצחיקה שיש והכי מופרעת כי הוא מודע לכך שהוא דמות קומיקס ואומר צ'ימצ'נגה וזה מצחיק כי זה צ'ימנצ'אנגה (ושיהיה ברור שיש דמויות הרבה יותר מופרעות באמת ומציקות וששוברות את הקיר הרביעי אבל מעריצי דדפול יכחישו בכל תוקף).
באמת שקהל מעריצי דדפול מייצג את כל מה שאני לא אוהב בדור שלי ובדור האינטרנט שבטוח שהוא כל כך מצחיק והמציא את הכל ובעל מודעות עצמית אבל ברגע שמישהו מבקר אותם הם נותנים תגובות שרק מדגישות את הפאטיות שלהם.
הם אהבתם את דדפול תנו סיבות למה אהבתם ולא לומר למבקר סבאל'ה (ומקס הזועם זה יצירת מופת של אקשן)
====================
רוה לעמרי: אתה זוכה בתואר המגיב המצטיין של השרשור הזה.
יאיר תודה על הביקורת –
1. החששות שלי אכן התממשו – מדובר פשוט בקומדיה של רייאן ריינלודס, שאחרי אדם סנדלר הוא הקומיקאי האמריקאי שהכי פחות מצחיק אותי.
2. טי.ג'יי מילר באחד מתפקידי הסייד קיק הכי חלשים שראיתי, קיוויתי שהוא ירים איפשהו אבל זה פשוט לא קרה.
3. קשה באמת להנות מסרט קומיקס עד הסוף אחרי שהטריילרים מגישים אליך עד הבית את החלקים הכי טובים (בהפרש) בסרט, חצי שנה לפני שהוא מגיע לקולנוע.
4. ההשתרבבות שלו ל-50 הגדולים של IMDB פשוט מקוממת ונשגבת מבינתי.