סינמסקופ ברדיו הקצה: שיחה עם ארז תדמור, במאי ״ארץ פצועה״
ארז תדמור זוכה בפרס אופיר על בימוי ״ארץ פצועה״. צילום: איציק בירן
את דעתי המעט מסויגת על ״ארץ פצועה״ פרסמתי בסוף השבוע. אבל למרות העובדה שבערך באמצעו הסרט הזה התחיל להעיק עליי ולאכזב אותי, שמחתי לארח היום באולפן רדיו הקצה את הבמאי שלו, ארז תדמור, שהצטרף אליי לפודקאסט הקולנוע השבועי שלי. תדמור עבד עד היום בצמדים, והיה חתום על כמה סרטים מוצלחים. לצד חבריו, בוגרי קמרה אובסקורה, שרון מימון וגיא נתיב, שמו של תדמור מופיע כבמאי שותף על ״סיפור גדול״, ״זרים״ ו״הבן של אלוהים״. כל הסרטים האלה, כולל ״ארץ פצועה״ כעת, גם אם הכילו תסריטים לא שלמים, היה בהם חזון קולנועי מרשים. כשזה מגיע לצילום, עריכה ומוזיקה, הסרטים של תדמור, נתיב ומימון, ביחד או לחוד, תמיד מעניינים. תדמור זכה בפרס אופיר על בימוי ״ארץ פצועה״, פרס שלדעתי כבר הגיע לו ולשרון מימון ב-2009 על בימוי ״סיפור גדול״.
הנה השיחה המלאה שלנו, להאזנה או הורדה כאן
והנה המיטב מתוכה:
ארבעה שחקנים שעבדו בסרטיך זכו בפרסי אופיר: עירית קפלן ולבנה פינקלשטיין ב״סיפור גדול״, מכרם חורי ב״הבן של אלוהים״ ועכשיו רועי אסף ב״ארץ פצועה״. אתה דיוויד או. ראסל הישראלי. איך עושים את זה?
״בוא לא נשכח גם את שבי גביזון, שמי זרחין ויוסף סידר שעשו את זה. ואני שמח להצטרף לרשימה. איך עושים את זה? לא עושים. כותבים תסריט עם דמות מאוד עמוקה, ככה לפחות אני מנסה לעשות. עובדים על הדמות הרבה. העבודה שלי עם רועי אסף היא דוגמה. רועי הביא איתו כל כך הרבה פרפקציוניזם שלא יכולתי שלא לנסות להיות יותר טוב. ויצאנו להרבה תחקירים, ועברנו סצינה סצינה בתסריט, וחשבנו על הדמות. בגלל זה יכול להיות שאהבו אותו. זו רצינות וגם כתיבה. סרט צריך דמות חזקה.
זה מעניין. כי בעצם אני מבין עכשיו שפרס השחקן הוא בעצם פרס לדמות. אנחנו נותנים פרס לדמות שאהבנו בסרט.
״זה יותר פרס תסריט, בוא נגיד. אם כתבת דמות טובה. אבל זה לא רק זה, זה גם איך השחקן יעשה את זה.״
בשנים האחרונות נראה שתדמור עוד בקצב מסחרר. מיד אחרי שסיים את העבודה על ״הבן של אלוהים״ עם גיא נתיב, ביימו השניים סרט קצר ומקסים בשם ״אלוהים יקר״ (שכחתי לשאול אותו מה הקטע שלו עם אלוהים). עכשיו ״ארץ פצועה״ יוצא, ובזמן שעבר בין סיום העבודה על הסרט ובין הפצתו, גמר תדמור צילומים ועריכה לסרט חדש: ״נמל בית״, המתרחש בנמל אשדוד ועוסק בפרשת שחיתות והברחה בנמל. ״זה לא היה פשוט בכלל לצלם את הסרט הזה, עם הנמלים בארץ״, מספר תדמור, ״זה מאבק בין שני אנשים על המאבק על הנמל״. יורם חטב ושמיל בן ארי בתפקידים הראשיים, בסרט שצילם הפעם זיו ברקוביץ׳. הסרט הזה גמור ומוכן, ומן הסתם יתחיל להיות מוקרן בהקרנות האקדמיה בקיץ הקרוב. ובהמשך השנה תדמור מקווה לצלם כבר את סרטו הבא, ״סודה״, בתקווה שכל ענייני התקציב יפתרו, כי מדובר בסרט תקופתי יקר, המתרחש ב-1956 בנתניה, בשכונה של ניצולי שואה. הסרט מספר על אם ובתה שמצטרפות לשכונה, ומתיידדות עם אב ובתו, אך עם הזמן נולדת שמועה שהאם אינה מי שהיא אומרת שהיא, והיא אימצה לעצמה דמות בדויה כדי להסתיר את העובדה שהיא היתה קאפו בימי המלחמה.
שמיל בן-ארי ויורם חטב ב״נמל בית״, סרטו הבא של ארז תדמור
בקצב עבודה כזה הייתם מצפים לראות סרטים שנראים קצת דלים, אבל סרטיו של תדמור תמיד מלוטשים ונוצצים והוא בוחר לעבוד עם הצלמים הכי טובים והמלחינים הכי טובים. את כל סרטיו האחרונים ערכה עינת גלזר-זרחין, שהיא בעיניי כמעט תו תקן של איכות. אם היא חתומה על סרט, יש לי תחושה שהוא לא יכול באמת להיות רע. אז איך עושים את זה, עובדים בישראל בקצב כזה?
״פשוט לכתוב הרבה. לפעמים לעזוב פרויקט, לתת לאנשים לקרוא ולהמשיך הלאה עם פרויקט אחר. זיו ברקוביץ׳, הצלם של ׳נמל בית׳, קרא לזה ׳שיטת התמנון׳. אתה מתחיל לכתוב משהו, מעביר הלאה, מעביר לקרנות, ובזמן שאתה מחכה אתה כותב את הפרויקט הבא ולאט לאט מצטברים פרויקטים. זה כמו לזרוע זרעים. מחכים מחכים ואז פתאום הכל פורח. החשוב הוא להאמין בפרויקטים. היו גם תסריטים שכתבתי שלא קרה איתם כלום. אולי עוד יקרה. אבל כשאני מאמין בפרויקט ורוצה בו, הוא בסוף יקרה״.
כלומר, עכשיו יוצאים לפועל בבת אחת כל הפרויקטים שהתחלת ליזום לפני די הרבה שנים. יש איזשהו נושא או ז׳אנר שאתה מעדיף?
״אני אוהב להתעסק בכל הז׳אנרים. זה יכול להיות מותחן או דרמה קטנה ומינימליסטית או קומדיה. אבל מה שחשוב לי זה שזה ידבר לקהל ושזה יהיה בשפה של הקולנוע שאני אוהב לראות. רק לא לעשות אותו דבר. לדוגמה אוליבר סטון – מאוד אהבתי את הסרטים שלו, אבל בשלב מסוים היתה לי תחושה שהוא חוזר על עצמו, שהוא עושה את אותם הסרטים״.
דיברנו גם על הילדות של תדמור בנתניה, על גילוי אהבת הקולנוע דרך ״שודדי התיבה האבודה״, על כך שבשעה שחבריו לכיתה הלכו לראות את ״אלכס חולה אהבה״ הוא העדיף ללכת ל״חנה ואחיותיה״ של וודי אלן, ובכלל על הגיוון ביצירה של וודי אלן כהשראה עליו כיוצר שמנסה שכל פרויקט יהיה שונה; על חיבתו לסרטים של מנחם גולן ומשה מזרחי; על העבודה עם צלמים כמו דוד גורפינקל ואסף סודרי; ועל ההבדל בין עבודה בצמד ובין עבודה כבמאי יחיד. וגם איך הוא מתמודד עם העובדה שאחרי כמעט עשר שנים כבמאי פתאום צץ ארז תדמור אחר, מנכ״ל ארגון הימין ״אם תרצו״ (״מהתקשורת כל הזמן מתקשרים אלי וחושבים שאני זה הוא״, הוא עונה). השיחה המלאה כאן.
===================
לפני חודשיים הכריזה האקדמיה הישראלית לקולנוע על שינוי היסטורי בתקנון: על פרס אופיר יוכלו להתמודד רק סרטים שכבר הופצו מסחרית. השינוי הזה – שהוא כה הגיוני וכה מתבקש – גרם למהומה גדולה בקרב ותיקי הבריגדה של הקולנוע הישראלי, חלקם עזבו בזעם את האקדמיה. הנימוק שלהם הוא: האקדמיה הוקמה כדי לעזור לסרטים הישראליים להגיע לקהל, לכן הסדר הנכון בעיניהם הוא שקודם סרט יזכה בפרס ואז ישתמש בזכייה כדי למנף את הפצתו. יש הרבה בעיות עם הטיעון הזה בעידן שבו יש למעלה מ-30 סרטים בשנה כשרק 2-3 מתוכם זוכים בפרס (כלומר שהאקדמיה קמה כדי לקדם שני סרטים ולהזיק ל-28?). אבל ״ארץ פצועה״ הוא הוכחה מוחצת לכך שהשיטה הישנה פשוט לא עובדת. פרסי אופיר התקיימו ב-21 בספטמבר. ״ארץ פצועה״, שזכה בשניים מהפרסים הכי בולטים של הערב (במאי ושחקן) יוצא חמישה חודשים אחר כך. מן הסתם מפיציו מבינים היטב שהפרסים האלה לא ממנפים דבר, אחרת הוא היה יוצא למסכים מיד (והעובדה ש״באבא ג׳ון״, הזוכה הגדול, הביא רק 80,000 צופים היא הוכחה נוספת לכך שפרסי אופיר זניחים מבחינה שיווקית). אבל זה יותר גרוע: כי כשסרט יוצא חמישה חודשים אחרי זכייתו בפרס אז זה מעלה שאלות ותהיות למה, ואולי אף גורם לקהל להרגיש שהוא מקבל עכשיו סרט קצת ישן, ולא סרט חדש-חדש מהניילונים. בקיצור, פרסי אופיר הפכו לנטל על הסרט, ולא לרוח הגבית שלהם. ״ארץ פצועה״ הוא הוכחה מעולה לכך שהאקדמיה קיבלה את ההחלטה הנכונה (עשר שנים מאוחר מדי).
יותר ויותר מתגברת לי התחושה שתדמור הוא מקבילה צעירה של ערן ריקליס.
קולנוען חרוץ ומוכשר, שיוצר הרבה סרטים טובים (מי פחות מי מיותר, אבל אין לו סרטים רעים), אבל עוד לא יצר סרט אחד מעולה ממש (סיפור גדול הכי קרוב לזה).
לדעתי דווקא הפוריות שלו יכולה להיות בעוכריו, משום שסרטיו האחרונים נופלים (רק) בגלל תסריט ודמויות לא מספיק מפותחות, אולי אם היה לוקח עוד שנה לפתח את התסריטים ולא לרוץ לצלם אותם, הסרטים היו יוצאים שלמים ועמוקים יותר.