ביום שני (22.2) יוקרן במוזיאון תל אביב הסרט ״מעבר לעמק הבובות״, סרט פולחן מ-1970, שביים אמן הטראש והקאמפ ראס מאייר, צלם פלייבוי שהפך לבמאי קולנוע קינקי למדי. זו פרודיה פטישיסטית על הוליווד, וקפסולת זמן לכל קלישאות הסקס, סמים ורוקנרול של שנות הששים. את התסריט לסרט כתב מבקר הקולנוע הצעיר רוג׳ר איברט.

הקרנת הסרט, עם תרגום לעברית והרצאה מקדימה, מתקיימת במסגרת סדרת ההקרנות "בלואו אפ: על צומת הדרכים בין רוקנרול, קולנוע ואמנות" שעורכים דנה קסלר וישיב כהן. זה דף האירוע לפרטים ולכרטיסים.

הנה טקסט מאת דנה קסלר המסביר מה זה ״מעבר לעמק הבובות״ ולמה, למרות הטראשיות והביקורות הקטלניות, זו בעיניה יצירת מופת שחייבים לראות:

מגוחך במודעות מלאה. מאת דנה קסלר

תמיד חלמתי לראות על מסך גדול את ״מעבר לעמק הבובות״ (“Beyond the Valley of the Dolls”), סרטו הנפלא של ראס מאייר, מלך הסליז האמריקאי. ביום שני הקרוב החלום סוף סוף הולך להתגשם. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

ראס מאייר – האיש שהעלה לדרגת אמנות את השילוב בין הומור חולני, סאטירה נוקבת ושחקניות יפהפיות עם ציצים עצומים – פיתח את כשרונו כצלם בשרות הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה (שם, מספרים, גם ידע אישה בבית זונות צרפתי על חשבון ארנסט המינגוויי, שרצה לגאול את הנער מבתוליו).

את הקריירה שלו באזרחות החל כצלם סטילס בסרטי מיינסטרים וכצלם ל"פלייבוי", אבל מאייר רצה לעשות סרטים. סרטו הראשון, “The Immoral Mr. Teas”, יצא ב-59' והיה הסרט המסחרי הראשון באמריקה שהציג עירום בבתי קולנוע רגילים, מחוץ לגטאות של סרטי האנדרגראונד, הפורנוגרפיה והנודיסטים, שסבלו מהפצה מוגבלת ונישתית.

במהלך שנות השישים והשבעים יצר מאייר שורה ארוכה של סרטי אקספלויטיישן או סקספלויטיישן (אותו הדבר רק עם יותר ערומות), שמתחו את גבולות המוסר המיני של הקולנוע האמריקאי. הסרטים שלו היו אמנם דלי תקציב והוצגו בבתי "גריינדהאוס" – בתי קולנוע נחותים שהיו מיועדים לפורנו, בי–מוביז, סרטי אימה וסרטי קונג–פו הונג–קונגיים בדיבוב גרוע – אבל הליהוק שלהם היה ללא רבב. כוכבניות שמידת חזייתן מתחת לדאבל–די ידעו שאין להן אפילו מה לגשת לאודישן. מאייר היה Auteur במלוא מובן המילה. הוא כתב, ביים, צילם, ערך והפיץ את סרטיו בעצמו, ויצר עולם קינקי וייחודי שבו אף אחד לא מופתע לראות סצינה בה דוחפים להיטלר אננס לתחת.

עד סוף שנות השישים מאייר כבר בנה לעצמו שם גדול מספיק כדי לגרום לאולפני פוקס להציע לו לביים סרט המשך ל”Valley of the Dolls” של מארק רובסון – סרט מ-67' המבוסס על רב המכר השערורייתי של ז'קלין סוזאן, שפתח את הדלת לג'קי קולינס וכל יתר הסופרות שעשו הון מהתפלשות ברפש הוליוודי. מאייר הסכים, אך בדרך השתנו התכניות ובסופו של דבר, מלבד השם והעובדה שבמרכז הסרט ניצבות כמה יפהפיות שחולמות להצליח בעסקי השעשועים, "מעבר לעמק הבובות" אינו סרט המשך ל"עמק הבובות". סרטו של מאייר עומד בפני עצמו, וכפי שמבהיר הדיסקליימר המופיע בתחילת הסרט מסיבות משפטיות – אין לו שום קשר עלילתי ל"עמק הבובות". וטוב שכך, שכן ספרה של סוזאן מספק הנאה צרופה גם היום, ואילו הסרט המבוסס עליו משעמם כמו לפת. הביקורות המשמיצות שחטף בזמן אמת מוצדקות כל כך עד שאפילו צפייה אירונית לא מצילה אותו. ואילולי רצחה משפחת מנסון את אחת מכוכבותיו, שרון טייט, הייתה הגירסה הקולנועית של "עמק הבובות" נשכחת מזמן. "מעבר לעמק הבובות", לעומת זאת, הוא יצירת מופת.

ראס מאייר פרש מתעשיית הקולנוע בסוף שנות השבעים, לאחר שהתעשר ממנה, ומת ב-2004. הוא השאיר אחריו הרבה טראש מענג יותר או פחות, אך "מעבר לעמק הבובות" הוא בליגה אחרת לגמרי. המגזין “Variety” אמנם כינה אותו "מצחיק כמו שריפה בבית יתומים ותענוג עבור הסובלים מפיגור רגשי", אבל אני בוחרת שלא לקחת את זה אישית.

כאמור, כמו ב"עמק הבובות" המקורי, גם במרכזו של "מעבר לעמק הבובות" עומדות שלוש צעירות המגיעות להוליווד כדי להפוך לכוכבות, ונקלעות לעולם מסוכן של סמים ואלימות. במקרה הזה מדובר בלהקת בנות המגיעה ללוס אנג'לס עם המנהל שלה, שהוא גם החבר של הסולנית הג'ינג'ית, קלי מקנמרה, אותה מגלמת דוגמנית הפין–אפ הבריטית דולי ריד, שמדי פעם שוכחת שהדמות שלה אמריקאית.

מיד עם הגיעו לעיר נלקח טריו הרוקנרול הנשי תחת חסותה של סוזן לייק, דודתה הצעירה, המיליונרית, הדדנית והיפהפיה של קלי, שלוקחת את כולם למסיבה פרועה בביתו של טייקון הפופ הביזארי בעל המיניות השנויה במחלוקת והחיבה לשייקספירית מדוברת, רוני "זי–מן" ברזל (שדמותו מבוססת על פיל ספקטור). לצד המינגלינג, הנטוורקינג והשמוזינג, יש במסיבה גם הופעת אורח של להקת הפופ הפסיכדלית Strawberry Alarm Clock, שמבצעת את להיטה "Incense and Peppermints".

אחרי הלהקה האמיתית עולות לבמה שלוש הבנות. זי–מן מתרשם מכשרון הליפסינק של קלי, לוקח על עצמו את ניהול הלהקה, משנה את שמה מ–The Kelly Affair ל–The Carrie Nations והופך אותה לשלאגר. חייהן של הבנות הופכים לקלישאת סקס, סמים (הזייתיים) ורוקנרול, וההצלחה מפרידה כמובן בין קלי לבין החבר שלה: קלי נופלת בפח של ג'יגולו בלונדיני המעוניין בירושתה, והאקס שלה מתנחם בזרועותיה התמנוניות של כוכבת פורנו נימפומנית, שאותה מגלמת אידי וויליאמס, אישתו השלישית של ראס מאייר.

"מעבר לעמק הבובות" עמוס בסטריאוטיפים הוליוודיים ובלינגו של דור הפרחים, הוא מעוצב למופת ומשוחק נורא (במובן הטוב של המילה). היות שהוא נעשה קיצוני בהדרגה, כשכל כמה דקות מתחילה ונגמרת עלילת משנה שלא קשורה לכלום, אשתדל להימנע מספוילרים ספציפיים מדי. אומר רק שבין היתר מציעה העלילה המופרכת אורגיה פסיכדלית, רצח המוני, סצינת סקס לסבית חסרת הגיון אנטומי, נקמה סימבולית בנאצים ונס רפואי.

על התסריט המשוגע חתום רוג'ר איברט, שעתיד להפוך למבקר הקולנוע הפופולרי ביותר באמריקה בזכות האפיל העממי שלו. איברט הוא הראשון להודות שזה מוזר, אבל מה שקרה כאן הוא שאולפן הוליוודי במשבר הזמין במאי עצמאי של סרטי זימה ותסריטאי חסר נסיון לייצר מעין פרודיה של אחד מהלהיטים הקופתיים הגדולים ביותר של אותו אולפן עצמו. אך כשהתכנית המקורית נזנחה, הפך "מעבר לעמק הבובות" לשילוב מופרך של פורנו רך, אופרת סבון וסרט אימה. רוב הזמן קשה להחליט אם אתה צוחק עם הסרט או על הסרט, או שמאייר בכלל צוחק עליך. 46 השנים שעברו מאז שנוצר, סרטיו של טרנטינו והבנאליה של הפוסט–מודרניזם, לא עוזרים להכריע בסוגיה, אבל רוג'ר איברט נשבע שהסרט נעשה מתוך מודעות מלאה לגיחוך שלו.

איברט סיפר שראס מאייר רצה לביים סרט סוריאליסטי שמשלב אלמנטים של סאטירה, מלודרמה, מיוזיקל, קומדיה, פורנוגרפיה וסרט אקספלויטיישן אלים, שגם מבקר את העולם ההדוניסטי חסר הגבולות של עסקי השעשועים. הוא גם טען שכדי להשיג את האפקט הרצוי נתן מאייר לשחקניו להאמין שהטקסט שבפיהם הוא רציני בעוד שהוא נכתב לגמרי בצחוק. עפ"י איברט, מאייר אמר ש"אם השחקנים משחקים כאילו הם יודעים שהשורות בפיהם מצחיקות זה לא יעבוד", אז הוא לא גילה להם. אם זה נכון – זה לא פחות מגאוני.

רוג׳ר איברט מקריא ביקורת על ״מעבר לעמק הבובות״ מאת מייק רויקו, המנטור שלו ב״שיקגו סאן טיימס״ (מתחיל בדקה 3:40): 

הסרט, שנוצר זמן קצר אחרי הרציחות של צ'ארלס מנסון ומאוד הושפע מהן, מסתיים בוויס–אובר שמסביר את מוסר ההשכל. הקריין מבהיר שהדמויות ה"טובות" זכו להפי–אנד ואילו החוטאות – על פי אמות המידה של המוסר האמריקאי בתקופתו – אכלו אותה. הקריין מסביר לצופים הצמאים להכוונה מוסרית שהיפהפיה הלסבית לא שרדה עד סוף הסרט בגין תשוקותיה הסוטות, ושהנימפומנית, שמשתמשת בגברים להנאתה, לעולם לא תדע אהבה מהי. זה הקטע הכי מוזר בסרט, שבו באמת קשה להחליט אם מאייר צוחק או לא. זה לא המקום היחיד בסרט שמציג פער משונה בין קיצוניות ופרוגרסיביות לבין מוסרנות אמריקאית שמרנית. אחרת לך תסביר למה מנהלת המתופפת השחורה פרשות אהבים אך ורק עם שחורים אחרים.

למורת רוחם של אולפני פוקס ושל מאייר, הסרט הוגבל לצפייה למבוגרים בלבד, הגבלה שהייתה בזמנו נדירה לסרטי מיינסטרים ("קאובוי של חצות" היה סרט האולפנים הגדול והמצליח היחיד עד אותו זמן שזכה לאותו דירוג). מאייר תלה את הדבר במוניטין שלו כפורנוגרף, שכן הוא באמת עשה הפעם מאמצים כנים לרסן את עצמו בתקווה ש"מעבר לעמק הבובות" יקבל דירוג R ולא X.

אך למרות הדירוג המגביל, הסרט, שהופק בתקציב צנוע של 900 אלף דולר, גרף רווחים נאים בקופות ולא הצדיק את זה שאולפני פוקס התביישו בו והתכחשו אליו במשך שנים. מאז הוא כמובן הפך לסרט קאלט אהוב, מה שגרם לפוקס לשנות את דעתם ולהוציא את הסרט בדי.וי.די במסגרת סדרת הקלאסיקות שלהם. היום "מעבר לעמק הבובות" הוא עדיין אחד הסרטים הכי מהנים שאתם יכולים לראות, אם כמוני גם אתם סובלים מפיגור רגשי וסבורים ששריפות בבתי יתומים זה מצחיק.

"מעבר לעמק הבובות" יוקרן בהקרנה חד פעמית ביום שני 22.2.16 בשעה 21:00 במוזיאון תל אביב, במסגרת סדרת "בלואו אפ: על צומת הדרכים בין רוקנרול, קולנוע ואמנות". היא תלווה בהרצאה קצרה של ישיב כהן

הטקסט פורסם במקור ב-2009, בכתב העת הדיגיטלי ״אחר״ של רון מיברג.

ציוץ