13 אוקטובר 2009 | 12:00 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

מיסטר פוקס הפנטסטי

אפרופו “אנטי כרייסט” של לארס פון טרייר – הנה השועל שאנחנו מדברים עליו כבר שבוע:






ואותה סצינה, ביתר הרחבה עם קצת קונטקסט ומשב רוח שבא הישר מהבל פיו של האיש שרוצה להתחזות לטרקובסקי (מכאן, גשו לסצינות בזהירות. כן לאסתטיקנים, לא לעדינים):






וזו סצינת הפתיחה של הסרט, בגרסה קצת מצונזרת – בלי סקס מפורש או מוות מפורש. המוזיקה, למדתי מיעל שוב ב”טיים אאוט”, היא מתוך “רינאלדו” של הנדל:







ואם אתם רוצים את כל הפתיחה במלואה, כולל חדירה, מוות, אורגזמה ומכונת כביסה, הנה היא כאן.



נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “מיסטר פוקס הפנטסטי”

  1. מיקי 13 אוקטובר 2009 ב - 11:50 קישור ישיר

    כאחד שראה את הסרט ואת הקטעים היפים הללו, אני ממליץ לכל מי שלא ראה (גם אם הוא מאוד סקרן) שימנע. תראו את הסרט במלואו, רצוי בגרסה הלא מצונזרת. אומנם אין פה ספויילרים, אבל כל סצינה כזו בסרט (ויש עוד כמה) גוררת סוג של אנחה (רווחה, הפתעה, הערכה, סלידה וכו’). חבל להרוס את החוויה

  2. רותם 13 אוקטובר 2009 ב - 14:34 קישור ישיר

    לארס פון טרייר לא רוצה להתחזות לטרקובסקי. כמו ב”סורק האפלה” הוא מתחזה למישהו שמתחזה לטרקובסקי. לא ברמה או בכבוד שלו סתם לחקות/להתחזות למישהו.
    והסרט סתמי ביותר, אני לא מבין מה ההתרגשות שהייתה עליו בקאן בזמנו. לא כזה שערורייתי. זה שמבקרים רוקדים לפי החליל שלו, זה משהו אחר.

  3. עופר ליברגל 13 אוקטובר 2009 ב - 18:03 קישור ישיר

    אני לא מוצא את הסרט סתמי, אלא חושב שהוא הרבה יותר מעניין עם בוחנים אותו לא לפי עד כמה הוא שערורייתי או יוצא דופן. והגרסה הקצת מצונזרת לפתיחה מסרסרת אותה כמעט לגמרי. הפתיחה הזו לא לגמרי כואבת בלי הנוכחות הברורה של המוות.

  4. רותם 13 אוקטובר 2009 ב - 19:12 קישור ישיר

    הבעיה שלי שכל הדברים המעניינים נבלעים בנסיון לזעזע ולגרום שערוריה

  5. מיקי 13 אוקטובר 2009 ב - 23:12 קישור ישיר

    לא הרגשתי שהוא מנסה בכוח לזעזע ולעורר סקנדל. נכון שיש כמה קטעים מאוד לא נוחים לצפייה, כמו סצנת הסירוס המדוברת, אבל לא הרגשתי שהדברים נכפים עלי. האווירה והטון של הסרט ברורים כבר מהסצנה הראשונה (ולכן הצנזור בהחלט פוגע) – מי שלא מתאים לו, שלא ימשיך. מי שזה מסקרן אותו, ואותי זה מאוד סקרן, שייקח בחשבון שהוא נכנס לתוך חוויה לא פשוטה.
    אני חושב שמרתק לצפות בסרט הזה תחת הידיעה שפון טרייר היה בדיכאון באותה תקופה. לדעתי, מדובר ביצירה יותר אישית ואמיצה ממה שמנסים לצייר אותה ונותנים לה קרדיט. גם אני יצאתי מהסרט בהרגשה שהאיש התחרפן ושמדובר בטקסט מיזוגני במיוחד,אבל השורה התחתונה שלו לא בהכרח משקפת את כל הסרט. הגבר, על הרציונליות המוגזמת, הניכור וחטא הגאווה, משלם גם הוא את מחיר הפגמים המובנים בו.


השאירו תגובה