״אמת״ ו״עין בשמיים״, ביקורת והרהור על סרטים שבהם המסר חשוב יותר מהדרמה
קייט בלנשט ורוברט רדפורד ב״אמת״
״אמת״, דרמת עיתונות אמריקאית שעלתה השבוע, ו״עין בשמיים״, מותחן מלחמה פוליטי בריטי שעלה בארץ לפני שבוע, הוציאו אותי עם תחושות דומות, למרות השוני הגדול ביניהם. שניהם יכולים להיחשב סרטים ״טובים״: כלומר, מעניינים,ֿ מותחים, עשויים היטב, עם שחקני על, סרטים שברמה הבידורית מתפקדים לא רע – וזה לא עניין של מה בכך. אבל שני הסרטים האלה, דומני, רצו להעביר מסר. למעשה, יש תחושה עזה ובלתי מנומקת שאלה שני סרטים שנעשו מתוך רצון קודם כל להעביר מסר, למחות, לזעוק. הבעיה עם גישה כזאת שהיא יוצרת סרט קצת דידקטי ובעיקר דמגוגי, אבל הכי משונה – שני הסרטים נשענים על טיעונים חלשים שגורמים למסר שלהם לקרוס. שניהם, חוששני, אומרים את ההפך ממה שהם רצו להגיד. שניהם, מעניינים ככל שיהיו, פשוט לא מספיק חכמים. נתמקד בהם אחד-אחד.
דיברתי על שני הסרטים האלה, יתרונותיהם ופגמיהם, גם בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
״אמת״
בפסטיבל טורונטו האחרון הוצגו בבכורה שני סרטים העוסקים בעיתונות ומספרים את מה שקרה מאחורי שני תחקירים שפורסמו בתחילת שנות ה-2000. תחקיר אחד היה חשוב, משמעותי ושינה משהו בעולם, התחקיר השני התפוצץ לתקשורת בפרצוף ויצר תגובת נגד לא צפויה. הסרט הראשון היה ״ספוטלייט״, הסרט השני היה ״אמת״. ״ספוטלייט״, שסיפר על התחקיר שהצליח, סרט עם קתרזיס נהדר בסופו, הפך לסנסציה, שיחת היום, ובסופו של דבר זכה גם באוסקר. ״אמת״, שהציג תחקיר כושל, נעלם מעל פני האדמה. האמת, זה מפתיע – וגם מרשים – שהסרט מגיע להקרנות מסחריות בישראל. הנושרא שלו חשוב וראוי לדיון, ןכמו עם ״טרמבו״, יש להעריך את מפיציו (קולנוע לב) שנראה שבחרו בשני הסרטים האלה מסיבות מצפוניות, יותר מאשר מסיבות מסחריות.
הסיפור מאחרי הסרט ״אמת״, סרט הביכורים כבמאי של התסריטאי ג׳יימס ונדרבילט (״זודיאק״, ״המטרה הבית הלבן״), כוסה באופן מאסיבי בתקשורת האמריקאית ב-2004, ורק ספיחיה של הפרשה הגיעו לתקשורת בישראל. זה סיפורו של התחקיר של מגזין הטלוויזיה ״60 דקות״ שבעקבותיו פוטר דן ראת׳ר, מגיש החדשות המיתולוגי של סי.בי.אס מתפקידו. 60 הדקות הראשונות של הסרט מציגות את התחקיר והעבודה עליו, 60 הדקות הבאות מציגות את השלכות השידור, תגובת הנגד.
קייט בלנשט (עכשיו גם ב״קרול״) מגלמת את התחקירנית/מפיקה מרי מייפס (שהספר שכתבה הוא הבסיס לסרט) שכבר שנם מנסה להרים תחקיר על כך שג׳ורג׳ בוש הבן הצליח בתחילת שנות השבעים לחמוק משירות צבאי בווייטנאם באמצעות פרוטקציה שהשיגה לו משפחתו, בעלת ההשפעה הפוליטית והכלכלית הגדולה בטקסס ובוושינגטון. בוש הבן שירת לבסוף קל״ב, במשמר הלאומי של טקסס. ולא זאת ועוד, הוא גם נעדר מהשירות שלו במשך חודשים ארוכים, בלי שהעניין טופל או דווח. ב-2004, רגע לפני הבחירות לקדנציה השנייה של בוש הבן, משיגה מייפס מסמך שמוכיח את מה שנאמר לה בעל פה. יש לה מסמך ולא מעט מקורות שמאשרים את הסיפור, ודד ליין דחוק שרק הולך ונהיה מוקדם יותר (ולכן נעשו גם טעויות בדרך) והתחקיר עולה לשידור. ומיד אחר כך, עולות טענות, בערוצים המתחרים, שהמסמך הזה היה מזויף. וכאן מתחיל הצד הפולמוסי של הסרט: את השאלה מי זייף את המסמך ולמה, איש לא שואל ואותו איש לא חוקר (הייתי רוצה לראות דרמה ישראלית דומה סביב פרשת מסמך הרפז). אבל מייפס – תחקירנית בכירה ובעלת הישגים (היא חשפה את סיפור ההתעללות בכלא אבו גרייב, למשל) – מנסה לטעון שוב ושוב, בצדק מסוים מבחינתה: גם אם מישהו נתן לה מסמך מזויף (דבר שלא הוכח לחלוטין), זה לא אומר שהסיפור שלה אינו אמיתי. זו ה״אמת״ מכותרת הסרט, וזו המחאה של מייפס בסרט ובספרה – עזבו רגע את המסמך והתמקדו בתמונה המלאה, ובכך שאיש לא הכחיש את ההאשמות שהתחקיר שלה העלה. אלא שגל עצום של תגובת נגד אינטרסנטית העלימה את האמת לטובת השמחה לאיד – מישהו הצליח לעבוד על ״60 דקות״. לרשתות המתחרות היה אינטרס לחשוף דווקא את הספקות ולא את הכותרות, והם ככל הנראה ניזונו מקמפיין ספין מאסיבי מצד הנשיא בוש הבן (גם זה לא מוכח בסרט ונותר בגדר ספקולציית קונספירציה). גם האינטרסים הכלכליים של רשת סי.בי.אס אצל הממשך גורם להם להזדרז לפרסם התנצלות ולהקים ועדת חקירה.
וכאן הסרט נכשל ברטוריקה שלו. האחד, שמייפס מעולם לא השיגה באמת את הסיפור המלא – האם המסמך היה אמיתי או לא? ואם לא: מי זייף אותו ולמה? סרט קולנוע, הנעשה 12 שנה אחר כך, היה ראוי שבאמת יביא את התמונה המלאה ואת הקונטקסט, כי אחרת הסיפור נשאר עם חור מאוד גדול בתוכו. לצעוק ״אמת דיברתי״ זה טוב ונכון מבחינה משפטית, אבל לא תדמיתית. הטיעון של הגיבורה שאף אחד לא שם לב לאמת כי כולם עסוקים בהתנגחות קטנונית סביב פרט אחד בתחקיר שלם, כמעט משכנע, אבל לא ממש. היא הרי היתה קורעת לגזרים תחקיר מתחרה על אותו נושא. וזו הבעיה עם הסרט: הוא נשען על טיעון דרמטי שגוי. הוא מנסה לדבר על כוחות הצנזורה העצומים שעומדים לרשות התאגידים והפוליטיקאים, ושם הוא מצליח להיות אפקטיבי, אבל הוא שוב ושוב מתחמק מהעובדה שאכן יש כאן סיפור על כשלון.
אבל בעיניי הטיעון הבעייתי ביותר בסרט הוא הפוליטי. הרשת מנסה לגנות את מייפס בכך שהיא הביאה לתוכנית שיקול דעת פוליטי, שהיא יזמה את התחקיר הזה כדי להכשיל את קמפיין הבחירות של בוש הבן. מייפס צועקת שוב ושוב שלא, שלדעה הפוליטית שלה אין שום קשר לעבודתה, ושהיא אובייקטיבית לחלוטין. וזה הבאג הגדול של הסרט ושל הטיעון שלה. כי אני לא מאמין שזה יכול להיות נכון. אני לא מאמין שיש אדם אחד, אולי למעט מתמטיקאים, שיכול לעסוק בחקר המציאות באופן אובייקטיבי. הרי כל התפיסה שלנו היא סובייקטיבית, בוודאי כשאנחנו גם עיתונאים שצריכים לנסח את המציאות הזו לקוראינו ולצופינו. הטיעון של מייפס היה צריך להיות כזה: ברור, יש לי דעות, עמדות, מצפון, תפיסת עולם וטעם אישי. וכל אטלה משפיעים על מה שאני רואה בעולם, ועל סדרי העדיפויות שלי ותחומי העניין שלי. אבל העמדות שלי לא משנות את האופן שבו אני תופסת מה שצודק ומה שלא, מה שאמיתי ומה שלא. זו האמת שהיא היתה צריכה להילחם עליה, על כך שלכל אדם – גם אם הוא איש שמאל – יש את הזכות להגיד את דבריו בלי שהם ייחשדו כמוטים, או שקריים. ברגע שהיא נלחמת על אובייקטיביות, לדעתי עמדותיה, כמו גם כל המסר של הסרט כולו, קורסים.
״עין בשמים״
״עין בשמים״, בבימויו של הבמאי הדרום אפריקאי, גאווין הוד (שזכה באוסקר לסרט הזר, ״צוצי״), הוא סרט בריטי שעוסק בנושא עכשווי מאוד, שנראה כאילו נקרע מדפי כותרות העיתונים. למעשה, לרגעים הוא נראה כמו מאמר מערכת יותר מאשר סרט קולנוע. הלן מירן מגלמת קצינה בריטית שממטה הצבא בלונדון מפקדת על מבצע לאיתור ולכידה של טרוריסטים בכירים בניירובי. לרשותה עומדים צוות אמריקאי של טייסי מל״טים (מטוסים ללא טייסים) הממוקמים בלאס וגאס (גם אם שם אכן נמצא בסיס חיל האוויר בו מפעילים כלי טייס לא מאוישים, הרי שהעובדה שסרט העוסק בהימורים על חיי אדם מתרחש בחלקו בלאס וגאס הוא האירוניה בהתגלמותה). יש משהו דחוס ואינטנסיבי בסרט, שמציג גרסה חדשה לסרטי המלחמה: סרט מלחמה סביב שולחנות ומסכים. לא עוד חיילים נושאי נשק בחזית, רק כלי טיס ומצלמות זעירות ופעימות לב מואצות במירוץ נגד הזמן (הסרט מתאר סיטואציה המתרחשת פחות או יותר בזמן אמת. 100 דקות הסרט חופפות בערך את זמן העלילה המוצגת).
השימוש בכלי טיס לא מאוישים לריגול ולתקיפה הפך בשנים האחרונות לנושא שיחה חם ועימותי. לא מעט יוצרים, אמנים ומוזיקאים עסקו בשנים האחרונות במחאה נגד הנושא הזה: גם כל מה שקשור לסיכולים ממוקדים, הוצאה להורד ללא משפט בחסות המדינה; וגם העובדה שכלי טיס מפטרלים לנו מעל הראש באופן חשאי, ופולשים לנו לפרטיות. אם חשבתם ש״עין בשמים״ יהיה סרט מחאה נגד השימוש במל״טים למטרות ריגול ותקיפה, חישבו שוב. אמנם, הסרט מציג באופן דידקטי מאוד את כל הטיעונים בעד ונגד השימוש בכלי התקיפה הזה – כל מה שיעיל בו, מול כל מה שמסוכן – מבחינה מצפונית, אתית, מוסרית. אבל עיקר הדיון הוא סביב נושא הנזק ההיקפי: כמה מוות של חפים מפשע יכולה מדינה לספוג כדי להשיג הצלחה במשימה במלחמתה נגד הטרור. ב״עין בשמים״ הדילמה המוסרית מרודדת לסצנריו הכי בנאלי בשבוע הלימודים הראשון במכללה לפיקוד ומטה: אתם יכולים לחסל עכשיו עם טיל אחד חמישה טרוריסטים, עם חגורות הנפץ עליהם, בדרכם לבצע פיגוע, וביניהם גם שלושה מהטרוריסטיםהכי מבוקשים ומסוכנים בעולם; אבל אם תעשו את זה, ילדה אחת, חפה מפשע, תיהרג. האם תתנו אור ירוק למשימה או לא? צר לי, זה לא סרט, זו תוכנית נוער בטלוויזיה החינוכית.
הגנרלים, חמושים בעורכי דין צמודים, מקבלים החלטה. אבל הפוליטיקאים מהססים. אם הסרט מנסה להראות את רמות המוסר הגבוהות של הפוליטיקאים הבריטיים (מול עמיתיים האמריקאים שרק צועקים ״תירו כבר!״), הרי שגם זה לא עובד. הבריטים לא נראים אתיים יותר, רק מהוססים עד כדי ייסורים וללא יכולת לקבל החלטה. בסופו של דבר, ״עין בשמים״ הוא סרט שנועד למרק את המצפון הבריטי, אבל למרות הדיון המשפטי והמוסרי, הוא מייצג את השקפת העולם של הגנרלים. ובשביל זה לא צריך את ״עין בשמים״, בשביל זה יש את ״המטרה לונדון״, שם תקיפות מל״טים נעשות בלי היסוס או פקפוק, כאילו זה הדבר הכי ברור והגיוני ונטול מחלוקת שיש.
====================
רוצים דיון ערכי אמיתי יותר בסוגיית כלי הנשק החדשים? חפשו את הסרט הישראלי הקצר, ״מפעילה״, שביים בן חכים על פי תסריט מאת ליאור זלמנסון. סרט הסטודנטים הזה של אוניברסיטת תל אביב יוקרן בקרוב בפסטיבל טרייבקה ואחר כך בפסטיבל קאן (אבל הוא לא התקבל לפסטיבל לסרטי סטודנטים). הסרט מציג מציאות של העתיד הקרוב, בו את הפעלת כלי הטיס האלה כבר לא עושים חיילים, אלא עובדים בחברות נשק מופרטות. סצינת הזיהוי והחיסול בסרט הישראלי הקצר זהה לזו בסרט הבריטי הארוך והעשיר. ושניהם יוצאים באותה נקודת מוצא: המשימה מוצדקת, ונזק היקפי הוא חלק מהדיל. אבל ״מפעילה״ ממשיך סצינה אחת הלאה, אל המקום שאליו ״עין בשמים״ לא הגיע ומציג מה הוא המחיר הנפשי והמנטלי על האנשים שלוחצים על ההדק, ובסוף יום עבודה כזה צריכים לחזור הביתה אל הילדים והמשפחה. האם אפשר להשאיר את האנושיות בחוץ? יש מחיר פוליטי ומוסרי סביב השימוש בכל טכנולוגיית מלחמה חדשה, גם אם אנחנו משוכנעים שמבצעית היא חיונית ומוצדקת. אבל המחיר האנושי, המחיר הנפשי, מה זה עושה לנו כחברה, הוא זה שצריך לעלות לדיון, ואותו ״עין בשמים״ (כמעט) מחטיא.
נכון מאוד (לגבי "אמת"). וצריך להגיד שגם מבחינה דרמטית הסרט נכשל, כי הוא לא נוגע כמעט בעיצוב הדמויות, ולכן לא ממש אכפת לך מה הולך לקרות להן.
"הטיעון של מייפס היה צריך להיות כזה: ברור, יש לי דעות, עמדות, מצפון, תפיסת עולם וטעם אישי. וכל אטלה משפיעים על מה שאני רואה בעולם, ועל סדרי העדיפויות שלי ותחומי העניין שלי.." (שזה אומר, משפיע על העמדות שלי ועל האופן שבו אני תופסת מה צודק ומה לא ומה אמיתי ומה לא..) ". אבל העמדות שלי לא משנות את האופן שבו אני תופסת מה שצודק ומה שלא, מה שאמיתי ומה שלא.".. אתה רציני?