1985. מאיר סוויסה מגלם את הבמאי, נתן דטנר את המפיק. ״שוברים״ שובר את הקיר הרביעי והופך לפלופ הכי רווחי בארץ

לפני כחצי שנה ציינתי יום הולדת 30 לסרט הפולחן הישראלי, ״שוברים״, שביים אבי נשר ב-1985. סרט שמעט מאוד אנשים ראו בזמן אמת, אבל כולם בארץ מכירים היטב את הלהיט הגדול שיצא ממנו: ״שירו של שפשף״, של מאיר בנאי, וכמה שירים נוספים. תמיד היה לי נדמה שאם יעשו פעם חישוב של כמות הכנסות בארץ של סרטים ישראליים, לא רק ממכירות כרטיסים, יש סיכוי שנגלה שכל התמלוגים של ״שפשף״ מכל השנים הפכו את ״שוברים״ לאחד הסרטים שהניבו הכי הרבה כסף מבין כל הסרטים הישראליים. הקדשתי באוגוסט הקודם את הפודקאסט שלי לשיחה עם אבי נשר על הסרט, שהוא מודה שהעבודה על הפסקול שלו היתה מושקעת יותר מאשר העבודה על התסריט והצילומים עצמם, ולכן זה סרט שהוא מתייחס אליו כיום קצת כלאחר יד. האזינו לשיחתנו כאן.

אבל בעוד אנשי קולנוע נטו להתעלם מ״שוברים״ ולזלזל בו, דווקא אנשי המוזיקה הפכו אותו לסרט משמעותי. השירים שיצרו דני דותן ויזהר אשדות הפכו לקלאסיקות של הגל החדש של תל אביב, ונקודת מפגש לא צפויה בין הרוק של תיסלם והפוסט-פאנק של הקליק.

במשך כל השנה שעברה רציתי למצוא דרך שתאפשר הקרנה חוזרת של ״שוברים״ עם חגיגת יום הולדת מסודרת. זה הצליח לקרות, אבל באיחור קל, ולכן בשבוע הבא, במלאת 31 לבכורת ״שוברים״, יוקרן הסרט במוזיאון תל אביב כחלק מסדרת ההקרנות שעורכים ישיב כהן ודנה קסלר, ״בלואו-אפ״, העוסקים בחיבור שבין קולנוע ובין מוזיקה. ביום שלישי הקרוב, 22.3, ב-21:00, יוקרן ״שוברים״ וילווה בשיחה עם אבי נשר על הסרט ועל תפקיד המוזיקה בסרטיו. נשר הוא מאלה שכל סרטיו מכילים מוזיקה מרתקת. כל הפרטים על האירוע ועל הזמנת הכרטיסים – כאן.

כדי להתכונן למפגש במוזיאון, כתב איש המוזיקה תומר קריב טקסט המנתח את השימוש שעושה נשר בשירים בסרטיו. קבלו אותו:

הטרילוגיה היצירתית של אבי נשר. מאת: תומר קריב

אבי נשר היה אחד מהבולטים שביוצרי ״הדור השני״ של הקולנוע הישראלי. הדור שהגיע בעקבות שלישיית המייסדים מנחם גולן-אפרים קישון-אורי זוהר. דור שלמד קולנוע, אבל גם גדל על מסורת (דלה, אבל קיימת) של קולנוע מקומי. ניתן לחלק באופן סכמתי את דור ההמשך ולומר כי בועז דווידזון המשיך את מסורת הקולנוע העממי של גולן ואת הגישה לסרט כמוצר צריכה עבור קהל, אסי דיין לקח מקישון את התסריטים המתוחכמים והכבוד למילה הכתובה, ואבי נשר, שראיין כסטודנט לקולנוע את אורי זוהר, היה הממשיך הטבעי לקולנוע האינטואיטיבי שלו. קולנוע ריאליסטי, חצי מאולתר, שמתבסס על קולקטיב ושפה מדוברת. הקולנוע הזה, של זוהר וגם של נשר, הצליח במידה רבה להציג את הישראליות בצורה הנאמנה ביותר על המסך. לא במקרה הופעתו הקולנועית האחרונה של אורי זוהר, חבוש כיפה, היתה בסרט הבכורה של נשר. הוא אפילו מוחא לו כפיים וקורא ״עוד הפעם!״.

אותו סרט, ״הלהקה״, היה הראשון בטרילוגיית סרטים של אבי נשר, שמתייחסת ליצירה על כל סוגיה. זה אמנם לא תוכנן כך, אבל ״הלהקה״, ״דיזנגוף 99״ ו״שוברים״ הם שלושה סרטים שקשורים זה לזה בקשר הדוק. לא במקרה יש חפיפה בצוות השחקנים שנראים על המרקע. שלושתם סרטים שמתעסקים בצדדים שונים על חוויית היצירה. הם מתארים, כל אחד בדרכו, חבורה של אנשים שמנסים ליצור משהו חדש ביחד.

כאן המקום לציין שאבי נשר יצר שלושה סרטים נוספים בתקופה המדוברת, אבל לא נתעסק בהם ("הפחדנים" הסוריאליסטי, הקופרודוקציה הישראלי-אמריקאית "She" וכמובן "זעם ותהילה", שהוא שיא נוסף ביצירה שלו).

הראשון ב'טרילוגיית היצירה', ״הלהקה״ (1978) מתאר את אותה חבורה יצירתית כשהיא לבושת מדים, עייפה, צינית ועוינת. הלהקה הצבאית של אבי נשר שונה מאוד מזאת שהישראלים ראו עד אז בטלוויזיה. הם קופצים ורוקדים בפרצוף חמוץ, מחבלים בהופעות של עצמם כדי להתקדם, מתנקמים זה בזה ומובלים על ידי אגו ואמביציה.

במרכז הסרט עומדת המוזיקה, אלמנט מכריע בסרטיו של נשר, ובמיוחד בשלישיית הסרטים הזו. כל השירים ב"הלהקה" הם להיטים מוכרים של להקות צבאיות, אבל נשר, בטוויסט מתוחכם, בוחר את השירים שמתאימים להתרחשות על המסך באופן אירוני או ציני. כשחברי התזמורת מרעילים את דטנר ובזוקה, הם שרים ״אם זה טוב ואם זה רע – אין כבר דרך חזרה״, ומסתכלים אחד על השני בשעשוע בזמן שהשניים סובלים. כשכולם שרים ״איזו מין שלווה״, הסולואים מתחלפים ומביאים למלחמת עולם של ממש בלהקה, וכשנועה שרה על ״ילדה קטנה יחידה ותמה – עמדה ושאלה ׳למה?׳״, נופל עליה קרש עקב מזימה זדונית של בנות הלהקה. נשר שותל בפסקול גם מבזקי חדשות עם ידיעות ממלחמת ההתשה, על הרוגים ופצועים, בזמן שחברי הלהקה נוסעים באוטובוס ומתעסקים בשלהם. הניתוק והמתח בין הפסקול לבין העלילה, הוא לא רק אמירה חתרנית על מוסד הלהקה הצבאית השוקע. נשר שואל אותנו, הצופים, האם השירים שאנחנו מכירים כל כך טוב – הם באמת מה שחשבנו עליהם. ואולי זאת השלכה גם לצבא עצמו.

מאחורי הקלעים של הפסקולים הגדולים של אבי נשר (מתוך ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, פרק 10):

https://youtu.be/CP2NlhTUCJI?t=25m44s

״דיזנגוף 99״ (1979) מרפרר ל״הלהקה״ מספר פעמים. קודם כל בליהוק של גידי גוב ומאיר סוויסה כחברים טובים שהשתחררו מהצבא, ובכלל בנוכחות של רוב השחקנים מ״הלהקה״ כדמויות בסרט. חוץ מזה, בסרט מופיעות תמונות מהסט של ״הלהקה״ (כביכול כזכרונות של נתי ומושון), וברקע של סצינת השלישייה הידועה מושמע השיר ״שלווה״. מעבר להתייחסויות הללו, ״דיזנגוף 99״ מציג פסקול שהוא תמונת מצב מדויקת למדי של הפופ הישראלי ב-1979. הרבה שירים שנולדו בסרט ההוא נשארו והפכו מפורסמים (״צליל מכוון״, ״לגור איתו״, ״דרך ארוכה״), והפסקול כולל את כל השמות הלוהטים של המוסיקה הישראלית מאז. האזנה לשירי הפסקול מגלה שאמנם לא כולם התיישנו יפה, אבל הם נשמעים כמו הסאונד המדויק של תקופתם ונשמעים בדיוק כמו הסרט ההוא: תל אביביים, יפים, אופנתיים ונעימים.

גם כאן ישנו מתח בין המוזיקה בפסקול לבין ההתרחשויות בסרט. נתי, מושון ואוסי (גוב, סוויסה וענת עצמון) מנהלים חיים הדוניסטיים ומעוררי קנאה, אבל למעשה הם תקועים בעבודה משרדית מדכדכת ולא מצליחים ליצור את הסרט שעליו הם חולמים. נשר רומז לנו שהבועה התל אביבית והחיים השמחים הם בעצם פיקציה. גם השמות ומילות השירים מתעסקים בזה – "אין לי זמן להיות עצוב", "דיזנגוף אצלי בלב", "עוברים דירה" וכן הלאה. כשמקשיבים לפסקול בלי לראות את הסרט, אפשר לשים לב שחלק גדול מהשירים די מלנכוליים, ואולי משקפים את יחסי האהבה-שנאה שנשר מנהל עם תל אביב. האכזבה שנתי, בן דמותו של נשר, חווה מעצמו כיוצר היא שיקוף של תל אביב עצמה – עיר שנראית כאילו אפשר לעשות בה הכל, עד ההתנגשות הקשה אל מול מה שהחיים מספקים.

חוויית יצירה שמתנגשת חזיתית במציאות היא חלק גם מ"שוברים" (1985), החלק השלישי בטרילוגיה, שבמידה מסוימת הסתפח אליה בטעות. אבי נשר סיפר שהסרט הזה נוצר כדי להשלים את ההפקה היקרה של "זעם ותהילה", שנקלעה לקשיים עקב בריחת משקיע. נשר ניסה להפיק סרט מהיר וקומפקטי, שיכסה את העלויות. בסופו של דבר, החלק שלו ניתנה תשומת הלב הגדולה ביותר הוא המוזיקה. נשר לקח, לטובת הפסקול של "שוברים", את יזהר אשדות (שגם שיחק בסרט) כמלחין ומעבד, ואת דני דותן, שאמנם לא משחק בסרט אבל שר בפסקול שיר אחד (כשיוסי אשדות עושה ליפסינק).

החשיבות של אשדות ודותן לתקופת הזמן המאוד מסוימת שבה הסרט הופק (סוף 1984) היא קריטית. שניהם היו חברים בשתיים מלהקות המפתח של הרוק המקומי – תיסלם והקליק – שתי להקות שהתפרקו בתחילת 1984, והסאונד שלהן חלחל לפסקול באופן משמעותי. ההפקה האלקטרונית-טכנואידית של אשדות מזכירה לא רק את תיסלם בימיה האחרונים, אלא גם את ההפקות המבריקות שלו לקורין אלאל ועפרה חזה (מאותה שנה ממש). לעומת זאת, כשדני דותן שר את "שרון", זה כבר ממש נשמע כמו הקליק.

גם "שוברים", ממש כמו ״דיזנגוף 99״, מרפרר לא פעם ל"הלהקה" (וגם ל"חור בלבנה" של אורי זוהר), כשהוא מתאר קבוצת שחקנים שנשלטת בידי מפיקים תאבי בצע, בעוד הם מנסים להפיק בכל מחיר סרט תנ"כי דל תקציב על סיפור דוד וגולית. כשמבינים את מצבם של אבי נשר ויצחק צחייק (שהפיק יחד עם נשר, וערך) בעת הצילומים, אפשר לקשר בקלות את הסיפור למציאות, אבל כשמסתכלים על הסרט קשה שלא להיזכר ב"הלהקה". שוב נשר מעמת את הדמויות עם הטקסטים שהם שרים (והפעם בשירים חדשים שמתאימים גם להתפתחות העלילתית), ואם זה לא מספיק, אז בזמן השירים קורים כל מיני סוגים של הרס וחורבן על הסט, שמהדהדת כמובן את סצינת "הבן יקיר לי" המיתולוגית מ״הלהקה״.

כל האזכורים הללו תורמים לתחושת הטראש הכללית של הסרט. כי "שוברים" הוא, יותר מהכל, פרודיה מתוחכמת על עצמו. הכל בסרט זועק 'קאלט'. התלבושות, המוסיקה, הריקודים, ואפילו המשחק המשועשע מעצמו (כמו חבורת המוזיקאים שנראים מעט מובכים מנוכחות המצלמה – יזהר אשדות, סי היימן ומאיר בנאי).

הרגע הזכור ביותר בסרט הוא, כמובן, "שירו של שפשף" שמבצע מאיר בנאי (שנקרא בסרט 'שפשף' ועל כן השם, למי שתהה), וגם הוא עשוי בצורה 'מחזמרית' בנאלית להחריד, כשדמויות המשנה יושבות ומנגנות להנאתן, ולפתע כל השחקנים נסחפים לריקוד סוער. זאת סצינה שראינו באלף צורות, ועדיין יש בזה משהו כובש.

"שוברים" הוא קצת "הלהקה" וקצת "דיזנגוף 99", אבל הוא בעיקר הסרט המוזיקלי האולטימטיבי של אבי נשר. כאן השילוב בין תמונה לצליל הגיע אצלו לשיא מוקצן ונוצץ, ואולי בגלל זה הסרט לא זכה בהצלחה בזמן אמת (בניגוד לשניים הקודמים), אלא רק מאוחר יותר, בעירבון מוגבל, כשנוסף לו המימד הקאלטי, ובעיקר בזכות ההצלחה ההיסטרית של "שירו של שפשף".

ציוץ