״לג׳יין יש אקדח״ (או רובה). מוכרחים לדבר על גאווין

לפני כמה שבועות שאלנו ״מה קרה לנטלי פורטמן?״, ששלושה סרטים שהיא היתה קשורה בהם נכשלו בזה אחר זה. ״סיפור על אהבה וחושך״ שהיא ביימה (וחיבבנו), בכלל לא נקנה להפצה בארה״ב; ״גאווה ודעה קדומה וזומבים״ ו״לג׳יין יש אקדח״, שהיא הפיקה, יצאו באמריקה כמעט במקביל ונכשלו שניהם. השבוע מגיע אל בתי הקולנוע בישראל ״לג׳יין יש אקדח״ וסוף סוף אפשר לראות איך נראה הסרט שסביבו התחולל אחד מסיפורי ההפקה המשונים ביותר של השנים האחרונות.

״לג׳יין יש אקדח״ הוא מערבון אמריקאי שהופק באופן עצמאי ומבוסס על תסריט מקסים שכתב בריאן דאפילד, שמספר על אשה, אי שם במערב הפרוע במאה ה-19, שצריכה להגן על ביתה מפני חבורת פושעים שרוצה לחסל את בעלה הפצוע. פורטמן בחרה את אחת הבמאיות הכי מעניינות בעולם כרגע, הסקוטית לין רמזי (״מוכרחים לדבר על קווין״, ״מורברן קלר״), לביים את הסרט. אני יכול רק לדמיין איך הסרט הזה היה נראה בידיה: במאית סקוטית מביימת מערבון אמריקאי שבו האשה היא זו שצריכה להגן על הבית, במה שכבר במשפט הזה לבדו מהווה גרסה אלטרנטיבית לאיקונוגרפיה הגדולה של המערבון, שבו הגבר יוצא להגן, והאשה נשארת מאחוריו. אבל לא זכינו לראות את הגרסה הזאת.

לפני שלוש שנים לין רמזי פרשה מההפקה באופן שכתבי הבידור בהוליווד תיארו כ״חסר תקדים״: היא פשוט לא הגיעה ליום הצילום הראשון. הסט עמד וחיכה לה, והיא לא באה. בדיעבד התברר שהפרישה, או ההברזה, הגיעו אחרי שלושה ימים של ריב ואולטימטום בינה ובין מממן הסרט, סקוט סטיינדורף. שלושה ימים אחר כך כבר התייצב על הסט בניו מקסיקו במאי אחר, גאווין אוקונר (״לוחם״) כדי להתחיל לביים אותו. ג׳וד לו, שהיה אמור לגלם את הנבל, פרש, כי הוא חתם על חוזה לשחק בסרט של לין רמזי (יואן מגרגור הובא להחליף אותו); צלם הסרט, דריוש קונדג׳י, פרש גם הוא עם עזיבתה של רמזי (הצלמת האוסטרלית מנדי ווקר הובאה להחליף אותו).

אז למה רמזי עזבה? הדיווחים סותרים. גרסה אחת מדברת על ריב מתמשך בינה ובין המפיק סביב תקציבים ולוחות זמנים. אבל כמה חודשים אחר כך, סטיינדורף תבע את רמזי על 850 אלף דולר בפיצויים, וציין שהיא פוטרה אחרי התנהגות לא מקצועית, שהיא היתה שיכורה בזמן העבודה, התנהגה בגסות לאנשי הצוות ולא הקפידה על כללי בטיחות עם כלי הנשק על הסט, באופן שסיכן את הצוות. רמזי הכחישה את כל הטענות, ושנה אחר כך התביעה הזאת יושבה בשקט מחוץ לבית המשפט. רמזי לא ביימה כלום מאז.

וכך קרה שבמאי וצלמת התחילו לעבוד על סרט בהתראה של ימים בודדים, מבלי שהם היו חלק מתהליך ההכנה שלו. כמה טוב זה יכול להיות? הרי במאי אינו רק סדרן עבודה או מכוון תנועה, הוא האיש שאמור להחזיק את החזון ואת המסר של הסרט. לג׳ואל אדג׳רטון, שמגלם את הדמות הגברית הראשית בסרט (תפקיד שהוא ירש אחרי שמייקל פסבנדר פרש מהצילומים), בוודאי היתה השפעה על ליהוק הבמאי, מי שביים אותו שנתיים לפני כן ב״לוחם״. אוקונור, בתמורה, נתן לאדג׳רטון הזדמנות לשכתב את התסריט ולשנות לחלוטין את סופו. וכך, בין אוקונור ובין אדג׳רטון, הסרט הזה הפך מפרויקט נשי לפרויקט מצ׳ואיסטי לחלוטין.

והנה הטוויסט המעניין: אם לא הייתם יודעים כלום מהסיפור הזה ומהברדק שהתחולל שם, למשך חלק ניכר מדקותיו, ״לג׳יין יש אקדח״ יכול להיחשב סרט סביר לחלוטין, אפילו עם כמה רגעים מעניינים. בתור סרט שהיה אמור להיות גרוע, הוא יצא לא רע בכלל. אוקונור נותן לסרט מראה אפל ויפה, ומפנה את תשומת הלב לתקריבים רבי עוצמה של פורטמן, שמגלמת אישה שהרכות והעידון נשדדו ממנה וכל מה שנשאר לה זו קשיחות נואשת. אשה שבשעת המצוקה הזאת, בה בעלה שוכב פצוע וגוסס וחבריו פורעי החוק מתקרבים כדי לסגור איתו חשבון, ברגע הזה היא צריכה להתמודד עם השאלה איך היו נראים חייה אם צמתים בהן היו מובילים אותה למקום אחר, לגבר אחר. התסריט המקורי היה נטול רומנטיקה לחלוטין, ודווקא בידיים הגבריות התווספה בו אופציה רומנטית זוגית-משפחתית (מודבקת).

אם ״לג׳יין יש אקדח״ היתה אמור להיות גרסה פמיניסטית לז׳אנר המערבון, הרי שכמעט ואין לזה זכר. זהו סיפור גברי לחלוטין – מיוזע, מצולק, נקמני – שבשלב מסוים נותן לדמויות הגבריות להסתיר את מי שאמורה להיות גיבורת הסיפור. מהבחינה הזאת זה מרתק לראות איך במאי, גם כזה שהוקפץ הרגע מביתו, הוא האחראי הבלעדי למראה, לטון ולמשמעות של הסרט, ואוקונור לקח את זה לעולמו: גברים רבים ביניהם על נשים.

וכך המערבון נשאר נאמן לז׳אנר העתיק. זהו בסך הכל סרט מתח ונקמה דינמי למדי, עם כמה הברקות, שמנסה לרגעים גם להיות רומנטי, גם אם מריר. הברק של התסריט המקורי אבד.

מה שמשאיר את השאלה: מה הסרט מנסה להגיד? לשם מה הוא נוצר? זו הטרגדיה הגדולה בסיפור הזה: כשבמאי מגיע לעשות ג׳וב, להציל הפקה מקריסה, לחפות על ישבנו של מפיק, המחשבה הזאת, ״למה אני עושה את הסרט?״, לא נכנסת לפעולה. זהו, בפשטות, סרט ללא פילוסופיה. לביים מערבון בימינו זו הכרזה. זה ז׳אנר אבוד ונשכח, ולכן מי שחוזר אליו משתמש בכוח המיתי והמטאפורי של הז׳אנר כדי לנהל דיון על נושא מסוים, שההרחקה אל ימי העבר, אל עולם שהציוויליזציה עוד לא נאחזה בו ממש, מנסה להגיד משהו מודרני. לין רמזי היא מישהי שהוכיחה בשנים האחרונות שיש לה מה להגיד על דמויות נשיות ראשיות, מיוסרות, מרטיריות. זו תישאר חידה איך סרט כזה היה נראה תחת פיקודה. לגאווין אוקונור לא ניתנה ההזדמנות להתכונן לכן הוא יצר סרט בסיסי, אינטואיטיבי. בכל פעם שהסרט מגיע לשואו-דאון, הוא מצליח להיות מותח ומרתק. בכל פעם שהוא פונה אל עולמות של רגש, צער, אבל ונוסטלגיה, הוא הולך לאיבוד.

ציוץ