08 אפריל 2016 | 06:40 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״הדיבוק״, ביקורת

״הדיבוק״. רוחות הרפאים היהודיות של פולין

״הדיבוק״. רוחות הרפאים היהודיות של פולין

למי שתהה, ״הדיבוק״ אינו באמת ״הדיבוק״, אלא פראפרזה מסוימת עליו. סרטו של הבמאי הפולני מרצין ורונה (שנקרא במקור ״Demon״, שד), לוקח את הסיטואציה הבסיסית המוכרת מתוך המחזה של ש. אנסקי והופך את התפקידים: כאן זהו חתן שרוחה של אשה נכנסת לתוך גופו ביום חתונתו (וב״הדיבוק״ זו כלה שרוחו של גבר נכנסת אליה). עד כאן הדמיון, מכאן מתחיל עניין אחר לחלוטין, שהשם העברי דווקא מסיח את הדעת ממנו.

ב״הדיבוק״ אין באמת דרמה אבל יש מטאפורה. השדים של פולין יוצאים מהבקבוק, באופן הכי מילולי. איתי טיראן, שהגיע לסרט בזכות הסכם קופרודוקציה בין ישראל לפולין ותמיכתה של קרן הקולנוע הישראלי בו, מגלם גבר פולני ביום חתונתו. רגע לפני שמגיעים האורחים מגיע דחפור כדי להתחיל להכשיר את הקרקע בחלקת האדמה שהזוג הצעיר קיבל מאבי הכלה. החתן חולם על בריכת שחיה בחצר, והדחפור חופר, וחושף שלד. עוד מטבע לשון מתעורר לחיים: השלדים בארון של פולין מתחילים להיחשף.

מכאן, אחרי טקס החתונה ובמהלך המסיבה, אחרי הרבה אלכוהול ומוזיקה, מתחיל החתן לראות את דמותה של חנה, כלה יהודיה שאיש מלבדו אינו רואה, ושגורמת לו להתחיל לדבר יידיש.

ל״הדיבוק״ יש רעיון מעולה: להשתמש בז׳אנר האימה כדי להתמודד עם מיליוני הגוויות שקבורות בתוך אדמת פולין. רגשי האשמה הפולנים משתלטים על הדור הצעיר – זה שנסע לחו״ל וחזר, אבל עדיין צריך להתמודד עם המורשת שהשאיר לו דור ההורים. והנקמה מתחילה לטפס מתוך האדמה. אם יצמח גל סרטי זומבים בפולין, דעו מנין הוא מגיע.

אבל את הרעיון החריף הזה ״הדיבוק״ מבזבז על סרט בעייתי ומאוד לא אחיד. ורונה בחר לצמצם את העלילה למסגרת זמן מוגבלת מאוד של מסיבת החתונה של גיבורי הסרט. מהבחינה הזאת, הוא מצטרף לסדרה של סרטי מופת שמסיבת החתונה, ואיזשהו טירוף שנלווה אליה, היה בולט ומשמעותי. כל ״חתונה״ של רוברט אלטמן, למשל. או הפתיחה הארוכה של ״צייד הצבאים״ ובמידה מסוימת גם ״הסנדק״. אבל הקצב, המבנה והטון כל הזמן משאירים את ״הדיבוק״ רחוק ממה שהוא יכול היה להיות. זה סרט שמציג אבסורד בשעה שהוא היה צריך להציג בעתה אמיתית. משהו כאן דולל ומוסמס, האגרוף לא מגיע.

״הדיבוק״. חתונה על גג פח לוהט

״הדיבוק״. חתונה על גג פח לוהט

ורונה בחר לביים את סרטו ללא אפקטים מיוחדים, להשאיר את האירועים המתרחשים בגדר המציאות – אולי אין כאן סיפור על-טבעי כלל, אלא רק התמוטטות עצבים של גבר ביום חתונתו, פרא אדם שתת המודע שלו לא מאפשר לו להתביית, ופורץ החוצה דווקא כשהמשפחה סביב צופה בו מנסה לעלות על נתיב הנורמליות. האפקט היחידי שיש לבמאי הוא היכולת האקרובטית הבימתית של איתי טיראן, שאת הרגעים שבהם השד נכנס לגופו הוא מבצע כמעין קטעי מחול אקספרסיביים. אלה בחירות מעניינת אבל הן ממשיכות את הקו שהופך את ״הדיבוק״ לסרט שההחמצה שבו הולכת ומתעצמת מרגע לרגע. הטירוף נבלם, במקום לצאת משליטה.

כמה ימים אחרי בכורת הסרט בפסטיבל טורונטו, ורגע לפני בכורתו הפולנית, התאבד במאי הסרט, בן ה-42. כמה ימים אחר כך הוא היה אמור להגיע לישראל, לפסטיבל חיפה, יחד עם אשתו, מפיקת הסרט. אם יש אלמנט מסוים ב״הדיבוק״ שהופך את הסרט באמת לעוכר שלווה, זו אחרית הדבר הזאת, שבה מתברר שכשזה מגיע לשדים, לטירוף, לאיבוד שליטה, למוות, ורונה ככל הנראה ידע הרבה יותר ממה שהוא הרשה לסרט שלו להציג. כל מה שהיה מאופק בסרט, התפרץ החוצה באותו חדר מלון בו הוא שם קץ לחייו.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״הדיבוק״, ביקורת”

  1. אדם גבע 9 אפריל 2016 ב - 10:00 קישור ישיר

    הסרט בעיני הוא יצירה מורכבת ביותר מלאה בסמלים מתוך היהדות בכלל והיסטוריית היהודים בפולין בפרט . זהו פריט אומנות שללא הכנה מוקדמת או דיון מעמיק אחרי צפייה נוספת לא ניתן לפיענוח. ומכאן שזה לא סרט להקרנה בפני הקהל הרחב .

  2. ירון 10 אפריל 2016 ב - 10:51 קישור ישיר

    שכחת את הסרט המטלטל ביותר בז’אנר מסיבות החתונה – “מלנכוליה” של לארס פון טרייר.
    ותכלס, גם “מסיבת רווקות” 🙂


השאירו תגובה