17 אוקטובר 2009 | 16:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"פקד מושחת", הביקורת

“תירה בו! הנשמה שלו עוד רוקדת!”


פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.9.2009


בשנות ה-70 וה-80 אייבל פררה היה במאי עצמאי וקיצוני למדי שפעל בניו יורק ויצר, לרוב, סרטי אימה מופרעים ומשולחי רסן. אם גודאר היה יוצר סרטי אקספלויטיישן, ככה הם היו נראים. ב-1992 הוא בבת אחת שינה כיוון ויצר את “פקד מושחת”: סרט לא פחות מופרע ואימתי, אבל פחות ז’אנרי, העוסק בוויה דולורוזה של שוטר ניו יורקי (הרווי קייטל, בהופעה הטובה שלו אי פעם) שמידרדר לחיים של סמים ואלימות ומנצל את התג שלו כדי לעשות רע במקום טוב. כשהוא חוקר אונס של נזירה בכנסיה המסר הנוצרי של פררה נחשף: זהו הפסיון המודרני, האדם הנוטל ביסוריו על עצמו את חטאי האנושות, כדי לזכות בחיים של גן עדן בעולם הבא. באיקונוגרפיה של פררה מחטי מזרקי ההרואין החליפו את מסמרי הצלב של ישו. וכן: על הסט של “פקד מושחת”, במה שהפך לאחת האגדות וההזויות והמפורסמות בתולדות הקולנוע, הבמאי וכמה משחקניו הזריקו הרואין אמיתי: מול המצלמה ומאחוריה. “פקד מושחת” האיר את הפילמוגרפיה של פררה עד אותה נקודה באור ברור יותר: בין אם הוא עוסק במאפיונרים או רוצחים סדרתיים, פררה ייצר פורטרט של השאול הניו יורקי של האייטיז (קצת לפני, קצת אחרי), ובנה פסיפס מבעית שאפשר להקבילו לציורי הגיהנום של הירונימוס בוש: דם ואש וצרחות וסבל. “פקד מושחת”, שהדהים את צופיו, הוציא את פררה מהגטו של סרטי האקספלויטיישן, גרם להוליווד להתעניין בו לרגע (הוא ביים לוורנר רימייק ל”פלישת חוטפי הגופות”. הסרט יצא לא רע, אבל זה נגמר בטראומה הדדית), ולא מעט שחקנים – כולל מדונה – רצו שהוא יעשה להם מה שהוא עשה להרווי קייטל, יקח אותם לסיבוב בסחי ובהשפלה. למרות שהוא לא שיחזר את הישגיו מאז, פררה נותר אחד הבמאים שהכי מסקרנים אותי. יש משהו בבמאים שהם באמת מטורפים. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון ישפריץ הכישרון שלהם.


תאוות בצע ואופורטוניזם הם מטבע עובר לסוחר גם בקולנוע העצמאי, ומתברר שהזכויות של “פקד מושחת” נמצאות כולן בידי המפיק ולא הבמאי. והמפיק – לא יודע למה דווקא עכשיו – חש שהסרט צבר מוניטין של סרט פולחן והגיע הזמן לעשות לו… מה? רימייק? סרט המשך? לייצר לו אח? פנה המפיק למי שבי-מוביז הם הלחם והחמאה שלהם: אבי לרנר ודני דימבורט. הם – תהרגו אותי אם אני מבין איך הם עשו את זה – הצליחו להביא לעסק את ורנר הרצוג כבמאי ואת ניקולס קייג’ ככוכב. אייבל פררה נשאר בחוץ (והוא מעוצבן המחץ).


בשנות השבעים והשמונים, ורנר הרצוג היה במאי לא פחות פסיכופת מאייבל פררה. יודעים מה? אפילו יותר. סרטיו היו מופת של איבודי שליטה מגלומניים. לפעמים באופן מרהיב, לפעמים באופן בלתי נסבל. זו הבעיה עם במאים מטורפים: משמעת היא לא הצד החזק ביותר שלהם (ולכן, הסרט שאני הכי אוהב של הרצוג הוא למעשה סרט תיעודי על הרצוג שמתאר את הטירוף מאחורי הפקת סרטו “פיצקרלדו”). בשנים האחרונות הרצוג התמחה יותר בבימוי קולנוע תיעודי, רובו מרתק למדי, בו הוא מטיח בנו באופן מפורש יותר את נקודת ההשקפה הפסימית שלו על האנושות. וכעת פרויקט טירוף של במאי אחד מועבר לידיו של במאי מטורף אחר. ומה יצא? אם “פקד מושחת” הראשון היה סרט האמנות הראשון של במאי סרטי אקספלויטיישן, הרי ש”פקד מושחת” הנוכחי הוא סרט האקספלויטיישן הראשון של במאי סרטי אמנות.


זה שוט מתוך “פקד מושחת”. ויש גם נחשים ואיגואנות

 

עכשיו, תמחקו מראשכם את כל ההקדמה הנ”ל ותייקו אותה תחת “טריוויה שולית”. כי אחרי הצפייה ב”פקד מושחת” התברר שלמעשה אין שום קשר בין הסרט ההוא לסרט הזה פרט לשם. לא הדמות, לא העלילה, לא הלוקיישן. רק התקציר הכללי: בלש משטרה שמידרדר להתמכרות לסמים ומתחיל לשדוד את הסוחרים במקום לעצור אותם. בגרסה של הרצוג – שלי דווקא הזכירה יותר רימייק ל”זנדלי”, פילם נואר אחר של ניקולס קייג’, מ-1991, באותו לוקיישן בניו אורלינס – דמותו של ניקולס קייג’ מתחילה עם איזשהו עמוד שדרה מוסרי שנסדק. הוא נסחף לסמים שלא באשמתו. אם כבר, באשמת המצפון שלו. ומאותו רגע הסמים הם אלה שמקבלים את ההחלטות במקומו. אלא מה שהיה יכול להיות סרט על הידרדרות, היסחפות, שקיעה בביצה טובענית, הופך בידיים של הרצוג למעין פארסה שנראית כמו הזיה מתמשכת אחת. הסרט, המסתובבות בביצות ניו אורלינס המחלימה מנזקי הוריקן קתרינה (מטאפורה! סאטירה פוליטית!), מלא נחשים ותנינים (מטאפורה! זוחלים! דמם קר!), וכשהגיבור שלנו מתחיל להזות שהוא רואה איגואנות – האיגואנות היא בדיחה חוזרת בסרט הזה – השאלה המתבקשת הראשונה היא על איזה טריפים היה הרצוג כשעשה את הסרט, והשנייה היא: האם זו אולי בכלל קומדיה? האמת, בגלל שהרצוג הוא יוצר כה משולח רסן ומשוחרר שאף פעם לא עושה כלום לפי שום ספר, אני מאמין שהסרט הזה הוא איזושהי השתובבות שלו באיזורי הפילם נואר האמריקאי הדרומי, והנסיון שלו לצוד את הז’אנר ולתלות את ראשו המפוחלץ על קירו. התוצאה תמוהה, אבל אני חייב להודות שיש בה רגעים שהרגשתי שהסרט הזה הוא יצור נדיר. חופשי מכל עכבות או מוסכמות. יצור פרא. אין לי מושג אם זה הסרט הכי גרוע או אחד הכי מופלאים/מופרעים שראיתי באחרונה, אבל די ברור לי שהרצוג כאן צחק לגמרי: או עלינו או על הבוסים שלו. אולי בהקרנות חצות כסרט פולחן יש לו עתיד.


“פקד מושחת”: בתי קולנוע ושעות הקרנה


נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"פקד מושחת", הביקורת”

  1. moris 17 אוקטובר 2009 ב - 22:22 קישור ישיר

    קודם שאתה כותב כדאי היה לקרוא ב”טיים אאוט” את הראיון של יעל שוב עם ורנר הרצוג. נדמה לי שהיית מוחק הכל וכותב מחדש.

  2. דן 17 אוקטובר 2009 ב - 23:16 קישור ישיר

    MORIS, לא כותבים ביקורת ע”פ מה שהבמאי טוען. מעניין ת’תחת מה הרצוג תירץ על הסרט המקושקש הזה.

  3. moris 18 אוקטובר 2009 ב - 0:02 קישור ישיר

    דן. אתה בועט בדלת פתוחה. הדברים התייחסו לרקע שיאיר נתן פה לעניין המחשבה שהיתה לו שיש פה רימייק, על ההרהור ביחס לחיבור שבין הרצוג ולרנר ובכלל לשמוע מפיו דברים מפתיעים על אופו הוא נמצא היום ובכל מקרה אפשר להרגיש שהסרט הזה מעניי תתחת שלו בדיוק כמו שהוא מעניין לך תתחת, הוא עסוק בדברים אחרים לגמריי ואין שם שום תירוצים לכלום. תקרא. מעניין.

  4. סטרוסק 18 אוקטובר 2009 ב - 1:34 קישור ישיר

    יצירת מופת

  5. דן 18 אוקטובר 2009 ב - 16:25 קישור ישיר

    צודק. מצטער. זה באמת היה מעניין.

  6. קארין גלבוע 19 אוקטובר 2009 ב - 1:53 קישור ישיר

    סרט הזוי ביותר

  7. רותי 16 מאי 2010 ב - 23:30 קישור ישיר

    אני דווקא אהבתי את הסרט מאוד. לוקח זמן להכנס אליו, אבל הוא מקסים בעיני. וזה אחד התפקידים הטובים של ניקולס קייג’, לפחות מאז “אדפטיישן” האלמותי.

  8. מיכאל 23 27 מרץ 2011 ב - 19:38 קישור ישיר

    סרט בינוני, המקור של פררה כמעט מושלם.


השאירו תגובה