17 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

"לבנון", הביקורת השנייה

 

כזכור, בתחילת יוני, מיד אחרי שראיתי את “לבנון” בהקרנת אקדמיה, כתבתי עליו את מה שהגדרתי כ”הביקורת הראשונה”. עיקרה היה להביע התפעמות גדולה מהסרט שכה הרשים אותי, ומתוך כוונה להותיר את מגרעותיו לעיון מאוחר. מאז, נדמה שהממוצע הביקורתי פחות או יותר נושב לאותו כיוון: סרט מרשים מאוד, קולנועי לעילא, מרהיב ויזואלית, חזק מאוד מבחינת השפעתו על הצופה, אבל עם רגעים שממסמסים את העוצמה בעיקר ברגעים של משחק מעט צעקני, ושימוש מעט נודניקי במבט ישיר אל המצלמה. לכן, את הביקורת השנייה החלטתי לבסוף להקדיש בעיקר לעיון ב”לבנון” בקונטקסט של ז’אנר סרטי המלחמה. ואין לי עונג גדול יותר מאשר לעסוק בקולנוע הישראלי מנקודת מבט ז’אנרית. כן ירבו.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.9.2009



צופה מהצד – או שמא מתבונן זר המשקיף על הקולנוע הישראלי מבחוץ – עשוי לגלגל עיניים בפליאה: שלושה סרטים על מלחמת לבנון הראשונה בשלוש שנים? לו היינו בהוליווד היה לזה בוודאי הסבר פשוט: הצלחתו של האחד הביאה להפקת הבאים. אבל לקולנוע הישראלי מטאבוליזם משלו וכך קרה ש”בופור”, “ואלס עם בשיר” ו”לבנון”, למעשה הופקו – במידה כזו או אחרת – די במקביל. כמו, נגיד, “אפוקליפסה עכשיו” ו”צייד הצבאים”, שני סרטים כמעט חופפים בתאריכי ההפקה שלהם, שהפכו – כל אחד בסגנונו הכה שונה – את טראומת מלחמת וייטנאם ליצירת מופת.


המתבונן מן הצד גם יתמה: בעוד שלושה סרטים על נושא דומה שיוצאים בזה אחר זה עשויים להיראות כמו מיחזור, שלושת הסרטים האלה הפכו בשלוש השנים האחרונות לשלושה מהסרטים הכי מעוטרי פרסים של הקולנוע הישראלי בן זמננו: “בופור” ו”בשיר” היו מועמדים לאוסקרים. “בשיר” גם זכה בגלובוס הזהב. “לבנון”, שמסתמן בינתיים כאחרון בשרשרת הזו בארץ היה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזוכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (האוסקר אבוד לו: “עג’מי” הוא הנציג הישראלי, אבל לא אתפלא אם “לבנון” יגיע למועמדות לגלובוס הזהב). עכשיו הוא סוף סוף יוצא למסכים בארץ, אחרי שגם ליקט ארבעה פרסי אופיר.


הסיבה לתזמון בוודאי מקרית, או שנכון יהיה לשמור אותה למיסטיקנים או לפסיכולוגים העוסקים בתהליך הבשלת הטראומה עד שניתן לתרגמה לסובלימציה אמנותית (גם “בשיר” וגם “לבנון” עוסקים בחוויות האישיות של יוצריהם במלחמה). אבל לגבי הפרסים דווקא יש לי הסבר: “בופור”, “ואלס עם בשיר” ו”לבנון” מייצגים את רגעי השיא בהתבגרות של הקולנוע הישראלי. ההתבגרות הזאת באה לידי ביטוי בעובדה שהקולנוע הישראלי סוף סוף מצליח להתגרש מהסד הזה שנקרא “עלילה” (אגב, בלי קשר למלחמת לבנון, גם “ביקור התזמורת” עשה את זה – העדיף את האווירה על פני העלילה). כדי שאהיה מובן: עלילה, סיפור, תסריט – כל אלה דברים טובים, יפים, חשובים וחיוניים לקולנוע, אבל לאו דווקא הכרחיים. הם הכרחיים בוודאי לקולנוע השואף להיות קומוניקטיבי, מיינסטרימי, מצליח, כזה המנסה לספר סיפור ברור עם עליות וירידות רגשיות והגיון ברור של סיבה, תוצאה וההשלכות הרגשיות של כל אחת מהם. אבל עיינו במה שקורה מחוץ לקולנוע האולטרה-מיינסטרימי ותגלו עולם שלם של יצירות קולנועיות בהן העלילה היא רק אלמנט אחד, ולאו דווקא הבכיר, בטקסט. אם תרצו, השוו את זה לעולמות המילוליים המודפסים על נייר. יש ספרים עם “סיפורים סוחפים”, ויש כאלה בהם הרצף הנראטיבי הוא רק מספיק יציב כדי להלביש עליו מסע פנימי, אבסטרקטי יותר. ויש גם שירה. שורות קצרות, לכאורה נטולות כל עלילה, הדורשות פיענוח, ומהוות אתגר לקהל שרוצה שהספר שלו יהיה קליל ומהנה. או סוחף ומרגש. והקולנוע הישראלי, עד כה, אמנם הלך והשתכלל בעלילות, בנראטיבים, ביצירת ההזדהות, אבל כמעט והזניח את הפיוט לחלוטין. באים שלושת הסרטים האלה ועושים כאן מהפכה לא קטנה. עלילה? יש. או, אם תרצו, רצף זמן כרונולוגי. אבל כל סרט מלביש על השלד הזה את המסע הפרטי שלו. ב”בופור” זה האמביאנט של ההיסוס, כפי שבא לידי ביטוי בשיטוט בתעלות המוצב. ב”בשיר” זה האבסורד, הפיכת המלחמה למעוז של סוריאליזם הגובל בנונסנס, כי רק ככה אפשר להתמודד עם הזכרון האמיתי והמודחק. זכרון שכשהוא ניעור, מצלק את הנפש עמוק מדי. ו”לבנון” – זהו במידה רבה אחד הסרטים הכי אמורפיים מבחינה עלילתית שאי פעם נעשו כאן, ואני מצדיע לו על כך. הסרט הזה הוא כמו ניתוח מוח פתוח, בו אפשר לדמיין אותנו הצופים פותחים את הצוהר בצריח מוחו של הבמאי, ומציצים פנימה אל האפלה. אם רובו של “ואלס עם בשיר” הזכיר באווירת את עולם הקרקס והקרנבל המטורלל של רוב “אפוקליפסה עכשיו”, מגיע “לבנון” ומזכיר באווירתו ובסגנונו את המערכה האחרונה של אותו סרט מופתי של פרנסיס פורד קופולה, בו אנחנו – והגיבורים – נבלעים באפילה של טירוף המלחמה.


עלילתית, “לבנון” מתאר מסע אפיזודי של צוות טנק אחד במשך ארבע השעות הראשונות של מלחמת לבנון, 1982. אבל הצופה הערני יכול וצריך לתהות: האם זה ייצוג “ריאליסטי” של מה שקרה, של המציאות? בוודאי שלא. “לבנון” יוצר נקודת מבט אקספרסיוניסטית, סובייקטיבית לחלוטין, המתבוננת בכל מה שקרה מסביב. אלה שמחפשים עלילה עשויים לתהות מדוע הגיבור (או לפני כן: מי הוא הגיבור בכלל?) כה פסיבי. שאלתם מוצדקת: גיבור פסיבי יוצר סרט פסיבי. אבל הגיבור של “לבנון” אקטיבי מאוד בהתבוננות שלו. ואנחנו אמורים להיות כמותו: לא מתבונים בו, אלא מנסים, כמותו, לפענח את מה שהוא רואה. לא פלא, לפיכך, שעינו של הגיבור (יואב דונט, שנקרא בסרט שמוליק, ולפיכך מתפקד כשגריר זכרונותיו של הבמאי), היא בעצם הכוכבת הראשית של הסרט. עין, קאט, מעבר לנקודת התצפית שלה. שחקני המשנה: קרני האור. הגיבור, אני מניח, לא פסיבי באופיו, הוא פשוט בהלם. הוא לא מצליח לעבד את התמונה הגדולה, לכן היא מתפרקת לגורמיה: קרני האור, ההשתקפויות, הצללים. הצילום של גיורא ביח והעיצוב של אריאל רושקו מנצלים למקסימום את הלוקיישן הקלאוסטרופבי שהסרט כמעט ולא יוצא ממנו: בטן הטנק בו יושבים ארבע דמויות ואורחיהם המזדמנים. השימוש באור וצל (ובעיקר בחושך) והשימוש בעריכת הסאונד, שהולמת בנו ומוסיפה נדבך מלחיץ למדי, הופכים את “לבנון” לסרט מלחמה שמסתתר בתוך סט של סרט אימה. וזו סיבה נוספת להצלחה של הסרטים האלה גם בחו”ל: הסרטים האה מדברים בשפה ז’אנרית שברורה גם לצופה הכי מרוחק מישראל. לז’אנר “סרטי מלחמה” יש מוסכמות, ו”בופור”, “בשיר” ו”לבנון” לא נבוכים לעמוד בציפיות ובמוסכמות, אבל גם מספיק עצמאיים ואמיתים כדי לקרוא עליהן תיגר. זה יופיו של השימוש בז’אנר: ברגע שהמסגרת הסיפורית מוכרת ברחבי העולם וקלה לקריאה ולהזדהות, קל יותר לשחק איתה מבחינה סגנונית, לנטוש את הפרוזה לטובת הפיוט.


אך בעוד “בופור” ו”בשיר” היו סרטי הקולנוע העלילתיים השלישיים של יוצריהם (יוסף סידר וארי פולמן, בהתאמה), “לבנון” הוא סרט הקולנוע הארוך הראשון של מעוז. ולמרות שקשה שלא להתפעל מהאומץ הרב שלו בסרט, להישאר נאמן בחירוף נפש לקונספציה הוויזואלית שלו – הכל בלוקיישן אחד עם הצצות מבוהלות מבעד לכוונת אל הבלאגן הלא ברור ששורר בחוץ – אפשר גם להצביע על מקומות מסוימים בהם הקונספט קצת מכניע את הסרט ונהיה רפיטטיבי. אוצר המילים של הסרט מרשים, אבל טיפה מצומצם. מצד שני, בסרט כזה – שעוסק בטראומות, פצעים, בלבול, כאוס – נראה לי אידיוטי לצפות לשלמות. רגעי הבוסר של הסרט מדגישים את מצב ההלם של הצפייה בו. וכמדומני, זה אחד הסרטים הבודדים שראיתי שמנסה – ולרגעים בוודאי מצליח – להכניס את צופיו למצב של הלם פוסט טראומטי.


“לבנון”: בתי קולנוע ומועדי הקרנה

“לבנון”, הביקורת הראשונה

נושאים: מאבק היוצרים

9 תגובות ל - “"לבנון", הביקורת השנייה”

  1. מילואימניק לא גאה 17 אוקטובר 2009 ב - 14:25 קישור ישיר

    לדעתי הצנועה, לבנון מייצג את ההיטמעות המוחלטת של תרבות הפרסומות (ובל נשכח מאיזו עולם-תעשייתי מגיע הבמאי) עם האידאולוגיה של ‘החוויה’, וההלם לשם הלם.

    אחרי הכל, זה בדיוק מה שהפרסומות עושות – מכניסות אותנו להלם כדי שנתעכב לספוג את המוצר החלול כשלעצמו.

    בעיני, ההלם לשם הלם איננו מתרץ קולנוע, סיפור, אידיאולוגיה, ואסתטיקה.

    כבודו של אריה הזהב במקומו מונח. ועדיין, לא הזיז לי גם כש’שר הטבעות’, עוד סרט וירטואוזי וחלול (שוב-לטעמי), זכה באוסקר ועשה לז’אנר הפנטזיה את אותו כיבוי צופי ש’לבנון’ ו’בופור’ עושים למלחמות הסרק הישראליות של שלושים השנים האחרונות.

    באשיר – זה סיפור אחר.

  2. עומרי 17 אוקטובר 2009 ב - 15:57 קישור ישיר

    אני מסכים עם מילואימניק. יש נטייה לקולנוע הישראלי, ואולי זאת גם מגמה עולמית, להעניק חוויה לשם החוויה. הקולנוע והמדיה התפתחו בצורה כזאת שניתן ליצור חויות מאוד אינטנסיביות וחושניות גם מבלי לתת משמעות או אימרה, כי יש תחושה אפלה שאולי המשמעות נמצאת בחוויה עצמה. אני חושב שזה שטויות ומבחינתי בופור, באשיר ולבנון עומדים באותה שורה. אפשר להוסיף גם את עג’מי אם רוצים. סרטים שמתחבאים מאחורי חוויה חושנית ויוצרים רק שעתוק של שעתוק של שעתוק מלפני עשר שנים, חבל שבדרך מרוב שעתוקים אבדה המשמעות האמיתית.
    אני כל פעם הולך לקולנוע לראות סרט ישראלי ומתפלל בתוכי שלא ישיב פני ריקים כשאצא אל הרחוב, שימלא אותם באמת. אבל כל מה שמשתקף בעיניי זה יותר ויותר ויותר וכל מה שנכנס ללב זה פחות ופחות ופחות.

  3. דיסקו אליקו 18 אוקטובר 2009 ב - 2:00 קישור ישיר

    לעומרי : הפסקה האחרונה בתגובתך פשוט מדהימה. באמת. אין יותר ממנה כדי לספר את מצב הקולנוע {והאמת גם שאר האומנויות}.
    יש מצב שזה בגלל שאנחנו הופכים להיות יותר ויותר מקצועיים במקצוע שנקרא “קולנוע”. יותר עושים סרטים בשביל אנשים שעושים סרטים כמונו ולא בשביל שאר העולם.
    עג’מי הוא דוגמא נפלאה. זה באמת קונצרט קולנועי שלא נראה כאן שנים, בתסריט בעריכה בצילום במשחק המופלא שיש בו, ובסוף בסוף אחרי שהבמאים מראים לך שהם שולטים בהכל ועושים את זה מצויין, מה נשאר בסוף? אותה אמירה ישנה, עתיקה, על היאוש בעולם. זהו, הילד מת.
    עם מה אני יוצא בסוף מהסרט חוצמזה שלמדתי המון על קולנוע? או כמו שאתה אמרת מה למדתי על החיים? כנראה שאחרי כל הקונצרט כלום.
    ליוצר סרט יש אחריות. אדם בא ומפקיד ביד הבמאי את הנפש שלו לשעתיים. הוא כולו בידיים שלך, למה לא תיתן לו תרופה קטנה לחיים מעט יותר טובים?
    לא. בסוף תמיד הילד מת.יש יאוש בעולם כלל.

  4. יעקב 18 אוקטובר 2009 ב - 21:45 קישור ישיר

    ***ספויילר***
    הכל כבר נאמר על לבנון, חוץ אולי מזה שהעירום של אמסלם לדעתי לא בא לבטא פורנוגרפיה, אלא מתקשר לסיפור של מעוז על הקטע ההזוי עם המורה שלו – הוא מצוי בקונפליקט בין מה שהוא מרגיש ומה שהוא אמור להרגיש. הוא מצד אחד באבל ומצד שני מחורמן על המורה. לדעתי כך גם עם אמסלם – הוא מצד אחד רואה אותה בסיטואציה הטרגית בא היא נמצאת, ומצד שני עוקב אחרי גופה העירום אחרי שנשרפת השמלה. קונפליקט ברור בין האבל בסיטואציה (משפחתה נהרגה רגע לפני כן) לחרמנות שלו.

    בקשר למשחק, הוא באמת אימפרסיוניסטי, מוגזם, תיאטרלי, ולא כמו שאני אישית אוהב. בעיקר מושונוב. נראה שבארץ תיאטרון וקולנוע זו אותו תחום מבחינת ביצועי המשחק, וחבל כי זה אחד הדברים שמאוד פגעו לי בהתחברות לסרט הזה.
    גם בבימוי היה אובר-הבעה לטעמי.

    אני מסכים עם האחרים פה בדיון שלא נשאר אחרי הצפיה משהו לקחת הלאה… וזה קורה עם סרטים ישראלים ואולי עם רוב הקולנוע לאחרונה. אבל אני חד משמעית לא מסכים שעג’מי כזה. מעג’מי יצאתי עם תהיות על הנושאיםמסרים ששודרו והוא בעיני סרט חשוב ומשמעותי בקנה מידה ארוך טווח.

  5. נוי קוגמן 19 אוקטובר 2009 ב - 17:06 קישור ישיר

    לגבי ‘לבנון’, אני נוטה להסכים עם אורי קליין. סרט מרשים, מטלטל בהרבה נקודות, אבל בסופו של דבר יש בו משהו לא נעים. כתוב הרבה פחות טוב ממה שהוא משוחק. מה שחסר לי בו הוא לווא דווקא עלילה, אלא התקדמות רגשית, התפתחות, התפכחות, וגם מערכות יחסים מורכבות. שכל מה שמצאתי הוא רצף של מראות מזעזעים זה אחר זה. המסר של הסרט הוא “מלחמה זה רע”, וזהו. וכשהדמויות לא ממש מעניינות, מעבר לקונפליקט הבסיסי שלהם. הגימיק של הטנק קצת ממצה את עצמו.

    מה שכן, הייתרון העיקרי של הסרט הוא באמת ההיבט הקולנועי. אני לא ראיתי סרט עם כל כך הרבה “קולנוע טהור” מלבד “רקוויאם לחלום”, סרט טוב יותר מלבנון בכל כך הרבה מובנים (ואולי גם וול-E המקסים). יאיר, תוכל להמליץ לי על עוד סרטים מעניינים שיאפשרו לי הצצה לסוג הזה של קולנוע, אבל גם עם שלד עלילתי? תודה מראש.

  6. חובב קולנוע 19 אוקטובר 2009 ב - 19:34 קישור ישיר

    חמש תגובות , חמש דעות , אולי טעיתי יש כאן לפחות 15 פרושים שונים לסרט לבנון . אולי נתחיל לפרגן קצת אפילו מעט זה טוב היתחלנו לפרגן לעג’מי אבל זה קל הוא האנדר דוג , זה מאוד יפה יש שיפור קטן , אנחנו לא יכולים גם לפרגן לסרט שזכה לכל כך הרבה שבחים בעולם מפני שזה לא קרה לי או לנו , אנשים קטנים באמצע הדרך פרגנו זה כיף נסו ותהנו צאו מהקופסא בדיוק על זה מדבר הסרט “לבנון” לא תמיד צריך להיות קונבציונלים ליפעמים אפשר לנסות דבר חדש !!!!!!!!!

  7. אסף 23 אוקטובר 2009 ב - 4:42 קישור ישיר

    ראיתי את לבנון לפני כמה שעות… חייב לומר שבאתי אליו עם המון ציפיות.סרט שלם שקורה בטנק נשמע לי כל כך מעניין שחיכיתי להזדמנות הראשונה ללכת ואז…התאכזבתי קצת.במבע הקולנועי שלו הוא מבריק כמעט לכל אורכו אבל הדרמה פשוט קורסת כמעט כל פעם ששחקן כלשהו מתחיל לומר יותר משתי מילים.לא האמנתי לאף אחד מהם.פשוט בימוי משחק רע של טקסט רע עוד יותר. מעניין איזה סרט הוא היה, ואיזה רושם הוא היה עושה עליי אם היו מורידים 90 אחוז מהדיאלוגים המביכים והמיותרים שיש בסרט. בשיא הרצינות אני חושב שזה יכול היה להיות סרט חזק הרבה יותר. גם על המוזיקה הייתי מוותר בשמחה. היא רק מפריעה לסרט. נדמה לי שהיה פה ניסיון מעניין שפשוט כשל מהפחד שהוא לא יתקבל על ידי הקהל. פחד שהיה שקוף למדי בעיקר בניסיונות להצחיק. רגעי המשחק והבימוי הטובים ביותר בסרט קורים בסצנה האחרונה והמצויינת שמתעלה מעל גמגומי הסרט ומסכמת את הכל. מלחמה זה דבר די מסריח… בכל זאת, זה סרט שראוי להערכה על הניסיון שלו והיה שווה ללכת לקולנוע בשבילו. שזה לא מעט בכלל.

  8. קולנוען 4 נובמבר 2009 ב - 1:51 קישור ישיר

    אני רואה את הסרטים השנה באיחור. ראיתי את עג’מי ומאד מאד אהבתי. הסיפור חזק ומצוין. לבנון נראה מחרתיים ונראה מה יהיה לגביו. יש לי תחושה טובה שזה עוד סרט ישראלי טוב.

  9. לונדרס 11 אוקטובר 2010 ב - 21:06 קישור ישיר

    הפער שבין ההערכה העצומה לה זכה, ובדין, הסרט “לבנון” של שמוליק מעוז מפי חשובי המבקרים, בארץ ובעולם, והעמדה המסוייגת של מרבית המגיבים כאן, מתמיהה. אולי ניתן לגזור ממנה שמעוז תובעני ודורך על כל היבלות והצלקות בנפשנו. כלומר שאנו עדיין לא בשלים להתמודד עם מה שהוא חושף. התופעה המרגשת היא שאכן יש יצירה קולנועית בעלת אופי וסגנון ישראלי אידיוסינקרטי. סגנון שאי אפשר לטעות בו. הנכות המובנית, אי היכולת להתקרב לערכי ההפקה של דיוויד לינץ’, לשם דוגמא, הופכות בידי הגל הישראלי החדש לחרב מתהפכת, לחרב פיפיות, המשסעת את המסורת המימטית הסובטילית והמתוחכמת של המערב ומציבה לעומתה, בעוצמה תנ”כית כמעט, נתחים שותתים, לא-מתווכים, של מציאות נטולת-חן וסקס-אפיל, נטולת-איפור ועיבוד מופרז. האנשים שמעוז מציב מול המצלמה דומים להפליא לאנשי המילואים או הסדיר שאנו זוכרים ממלחמה זו אחרת. בטנק של מעוז לא תמצא את בראד פיט אלא את אושרי כהן. . המציאות שבכאן אינה הוליבודית. נודף ממנה הסרחון הדק של האמת, שאין לטעות בו. מדובר בהישג גדול של מעוז בפרט אך גם של הצוות ושל הקולנוע הישראלי ובעצם של הוויה הישראלית בכללותה. מותר ואף ראוי לפרגן.


השאירו תגובה ל - דיסקו אליקו