מבוא לקריאה מודרכת בביקורות קולנוע
קראתי את הביקורת של אורי קליין על "לבנון" מ"הארץ" שלשום והחלטתי לנסות לנתח את הטקסט הזה. לכאורה נוצר הרושם – דומני שאני אשם בו – שקליין ואני עומדים בצדדים מנוגדים של מתרס הביקורת. בפועל אין זה כך. קליין, הרי זה ברור, הוא למעשה בכיר מבקרי הקולנוע בארץ – בנפח שהוא מקבל מעורכיו, בעומק, בוותק – וככזה, ובגלל שאני מנוי על "הארץ" ולא על "מעריב" או על "ידיעות", אני מתעצבן ממנו לפעמים. והביקורת שלו על "לבנון" היא דוגמה לטקסט מוצלח, שאני גם מזדהה עם לא מעט ממנו, ונדמה לי שאני מזהה ממנו שקליין ואני אהבנו את "לבנון" באותה מידה – התלהבנו מאותם דברים, הסתייגנו מאותם דברים. איכשהו אצלו זה נשמע כל כך… קר. וזו, למעשה, הביקורת העיקרית והעקבית שלי כלפיו: נדמה שרוב הקולנוע הישראלי בן זמננו מותיר אותו קר ואדיש, גם כשהוא מתלהב. אבל אולי אני קורא לא נכון. בכל אופן, הנה קטעים נבחרים מהטקסט של קליין, בתוספת פרשנות שלי:
קליין כותב:
"לבנון" איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים, שהוא אולי הז'אנר הקולנועי המסובך ביותר מבחינה אידאולוגית. מעוז, שהיה חייל במלחמת לבנון הראשונה, אינו מתלבט בנוגע להיבט הפטישיסטי המאפיין את הז'אנר, אינו נרתע מהצד הסאדו-מזוכיסטי המאפיין אותו, ואינו מסתייג גם משימוש בכמה מהמוסכמות ואפילו הקלישאות המוכרות ביותר בז'אנר. הוא מבקש ליצור סרט שיבקע מתודעתו, מזיכרונו ומלבו וייחרת בתודעתם, בזיכרונם ובלבם של צופיו. מכך נובעת עוצמתו של הסרט – ו"לבנון" הוא אמנם יצירה קולנועית בעלת עוצמה מרשימה – וגם מגבלותיו.
ופתאום זה היכה בי: אני חושב שמבקרי הקולנוע בארץ לא ממש סומכים על הבמאים בישראל. זה היכה בי, כי אני חושב שהיו תקופות, ואולי זה עדיין נכון, שגם אני חטאתי בזה. מה הסיבה? כנראה התנשאות. התנשאות שבאה מהתחושה שאנו, המבקרים, בקיאים מאוד בקולנוע לתולדותיו ומבניו ומצויינים במלאכת הקריאה, הניתוח והפרשנות. ואילו הבמאים? הם פועלים מהבטן, מהאינסטינקט, ואינם משלבים חשיבה אנליטית בתהליך היצירה. כלומר, הבמאים הישראליים. הבמאים האירופיים בוודאי שכן, לכן הם במאים אירופיים. אם היו רגעים שבהם אני חטאתי בהתנשאות כזאת, אני כיום מצר עליהם. אנחנו יכולים שלא להסכים, או לחבב, או לאהוב, את הבחירות שעושים הבמאים המקומיים, אבל אני כעת יוצא מנקודת המבט שכל בחירה שנעשתה, כנראה נעשתה באופן מודע, עם איזושנני חשיבה ומשמעות מאחוריה.
יש דבר שברור לי לחלוטין: אין שום דבר מקרי או לא מחושב ב"לבנון". זה סרט כה מדוד ומדויק שכל האשמה שלו כסרט שבו הבמאי לא התכוון או לא נתן את דעתו, נראית לי מופרכת. הזכייה של הסרט בוונציה היא מראה המוצגת מולנו ודורשת התייחסות. צוות השופטים בוונציה ראה את הסרט כשם שאנחנו בארץ רואים סרט אולטרה-אסתטי רוסי. שבו כל שוט, כל פריים, כל זווית צילום, כל צבע תאורה, כל סימבול, כל רשרוש בסאונד, נראה מחושב ומכווננן לעבר איזשהו מסר – אסתטי או פילוסופי או דרמטי – שהסרט חותר אליו. אלא שבארץ, בגלל שכולנו סחבקים, אף אחד לא מעלה על דעתו שהבמאי באמת יודע מה הוא רוצה. אבל צריך לחשוב אחרת: "לבנון" הוא סרט הבכורה הראשון שזוכה בפרס אריה הזהב בוונציה מאז "השיבה" של אנדריי זוויאגינצב מלפני ארבע שנים. אנחנו צריכים להבין שמבחינה קולנועית, מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועיים, "לבנון" ו"והשיבה" שקולים זה לזה. זה תרגיל מנטלי משמעותי, כי הפסקה הנ"ל מעידה על כל שהמבקרים בארץ יכולים להתפעל מסרט, אבל לא באמת מאמינים שמישהו התכוון שזה באמת יראה ככה (אם זה לא עמוס גיתאי). לכן, כשקליין כותב "'לבנון' איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים" אני חושב שהוא טועה. כי הדבר הכי ברור והכי בולט ש"לבנון" עושה הוא לעסוק ללא הרף בשאלה איפה הוא מתמקם על הז'אנר של סרטי המלחמה, ובאילו רגעים הוא חובר לז'אנר על כל מוסכמותיו והציפיות – הדרמטיות והצורניות – ממנו, ובאילו רגעים הוא מתנתק ממנו ומתחיל לשוטט בעולם דמדומים ז'אנרי. למעשה, זו לדעתי הסיבה לכך ש"לבנון", "בופור" ו"ואלס עם בשיר" (ו"ביקור התזמורת", למרות שאינו קשור תמאטית או ז'אנרית לנושא) כה הצליחו בעולם – כי אלה דוגמאות צפופות למדי ודי יוצאות דופן לכך שהקולנוע הישראלי מתעסק בז'אנרים, ומפרק אותם לגורמיהם, ומביט בהם מכיוונים שונים. "בופור" היה הכי ז'אנריסטי מהשלושה, והוא בעיני סרט הז'אנר המובהק הראשון שנעשה בארץ מאז "מבצע יהונתן" (אם כי, זו תהיה טעות להתעלם מהפראפרזות והחירויות ש"בופור" לוקח על ז'אנר סרטי המלחמה, שמציגים את הז'אנר באור אירוני. קתרין ביגלו עשתה מעשה דומה מאוד בסרטה הנוכחי "The Hurt Locker" שזוכה לשבחים בביקורת האמריקאית, ו"בופור" הקדים אותה). "בשיר" ו"לבנון" הם סוג של רימיקס לז'אנר סרט המלחמה, כפי שהוא מעובד מבעד לפילטרי הזכרון והטראומה. כלומר: הסרט הוא סוג של קונסטרוקציה הבנויה במידה שווה על בסיס ז'אנר סרטי המלחמה (איך אנחנו יודעים, מהקולנוע והטלוויזיה, שמלחמה אמורה להיראות) ואיך הבמאי זוכה את המלחמה מתוך זכרונו האישי, המנותק מכל קונוונציה דרמטית/צורנית.
חוסר האמון של קליין בבמאי של "לבנון" ממשיך בפסקה מאוחרת יותר:
"לבנון" הוא סרט שמצולם כמעט כל כולו בקלוזאפים, בשל המרחב המצומצם שבו הוא מתרחש, וכתוצאה מכך הוא סרט של עיניים: לא רק העיניים של השחקנים המגלמים את ארבעת גיבורי הסרט אלא גם עינו של הטנק עצמו, הצוהר שלו, שנע ונד ודרכו אנו רואים את מה שמתרחש מחוץ לטנק. מעוז עושה בתחבולה הזאת שימוש מיומן ומתוחכם ביותר, ובמישור מסוים, גם אם מעוז לא התכוון לכך, הופך הסרט לאחד מאותם סרטים שמשמשים כאלגוריה על חוויית הצפייה הקולנועית.
הסאבטקסט של הפסקה הנ"ל הוא "אני, המבקר, יודע לפענח את המטאפורות של הבמאי יותר טוב ממה שהבמאי יודע לנסח את המטאפורות של עצמו". המבקר כאן הוא פסיכואנליטיקן המביט בסרט ומזהה את תת המודע של הבמאי, את המקומות בהם הבמאי ביקש לומר דבר מה שהוא כלל לא היה מודע לו. ואני, מהצפייה שלי ב"לבנון", קלטתי בוודאות שהבמאי נמצא כאן בשליטה מוחלטת. על כל אלגוריה ואלגוריה שבו. המבקר יכול רק לרדוף אחר רצף הדימויים והרעיונות שהסרט גדוש בהם.
הלאה:
חבל, לפיכך, שמעוז לא נצמד ביתר עקשנות ותעוזה לממדים האלה של הסרט. היבטיו החזקים ביותר של "לבנון" הן אותן סצינות שמתארות את השגרה של פעילות מלחמתית בטנק אחד מבודד. חבל שמעוז חש כי הוא נדרש למרכיבים דרמטיים על מנת להעצים את החוויה המועברת בו. התוצאה היא סרט שככל שהוא נעשה דרמטי יותר, כך הוא נעשה חלש יותר.
זה מתחיל עם הדמויות, שאנו יודעים עליהן מעט מאוד, וככל שאנו יודעים עליהן יותר כך הן נהפכות מעניינות פחות: דמותו של שמוליק אפקטיבית הרבה יותר בתחילת הסרט, כשהוא מתפקד כזר שאינו מכיר עדיין את חבריו, מאשר אחרי שהוא נושא מונולוג מיותר למדי שבו הוא מתאר את מה שאירע לו ביום שאביו מת; כך גם דמותו של אסי המפקד, שאנו יכולים לחוש את קשייו בהפעלת הסמכות על חבריו, ואיננו זקוקים לסצינה שבה הוא מתחיל להתמוטט נפשית; ודמותו של יגאל, שאנו למדים כי הוא בן יחיד להורים מבוגרים, וסמוך לסוף הסרט, כדי לסגור את סיפורו, משתמש מעוז התסריטאי בתחבולה מלודרמטית וסנטימנטלית צפויה שמבטיחה להפיק גניחות יגון מהצופים, ונדמה כי הגיחה ישירות מסרטי המלחמה שהופקו בהוליווד בזמן מלחמת העולם השנייה.
אלה הסצינות החלשות ביותר בסרט מבחינה תסריטאית ומבחינת הבימוי, וכתוצאה מכך, השחקנים שיוצאים הכי טוב מהסרט – אף שכולם עושים עבודה מיומנת – הם אלה שמגלמים את הדמויות שאנו יודעים עליהן הכי פחות: אושרי כהן וזוהר שטראוס.
הפסקאות האלה מצוינות. למעשה, אני קצת אכול קנאה, כי הן מנסחות בצורה נורא מדויקת את הרגעים שהפריעו גם לי בסרט. אבל יש בפסקה הראשונה מילה שהיא משמעותית: "להעצים". בסופו של דבר, ה"קרב" בין המבקר והבמאי הוא סביב טעם. הבמאי עושה את בחירותיו על פי טעמו, על פי האופן שבו הוא רואה את הסרט מתנגן בראשו. המבקר שופט את הסרט על פי טעמו, על פי הסרטים שהוא אוהב לצפות ומסבים לו הנאה (אסתטית, אידיאולוגית, אנושית, וכו'). קליין בעצם אומר כאן: יש בסרט הזה צד מצוין ("החלטה תסריטאית וצורנית נועזת", "סגנונו של הסרט, שהוא צדו המרשים ביותר") וחבל שמעוז לא דבק בה והחליט שהוא צריך יותר. שהוא צריך גם "דרמה". ואני מודה, מבחינת הטעם האישי שלי, אני מסכים עם קליין. גם אני הייתי מעדיף ש"לבנון" יהיה סרט על אור, צל ודממה. בפנטזיה שלי, "לבנון" היה צריך להיות מעין בלה טאר ישראלי. ואצל בלה טאר לא בוכים כמו ילדים קטנים, פשוט כי ככה אני מחבב את סרטי הארט-האוס שלי. אבל, שוב, כשאני בוחן את הסרט בתור מה שהוא ולא מה שהייתי רוצה שהוא יהיה, הרי שהמילה שקליין השתמש כדי לתאר חולשה, היא למעשה כל הוויית ומטרת הסרט: "להעצים". וזה גם מה שהופך את הסרט לייחודי: העובדה שהוא ממטיר עלינו רעש. רעש אודיופוני, ורעש ויזואלי. אני מסכים שיש רגעים שהיו צריכים או יכולים להיות אחרת, מעודנים יותר, אולי מדויקים יותר במשחק או בכתיבה, אבל כשאני מנטרל את האלמנטים הבודדים לטובת התמונה הכוללת, זו שאמורה להכניס את הצופה למצב של הלם, היסטריה והצפת חושים, "לבנון" הוא סרט שעושה את עבודתו היטב. וכל מה שקליין כותב עליו "חבל ש…" במעין ארומה של פיספוס, הוא למעשה – לדעתי – הכוונה האמיתית ביותר של הסרט.
הלאה:
"לבנון" הוא סרט שמתעלם באופן מוחלט מההקשר ההיסטורי והפוליטי שבו פרצה מלחמת לבנון הראשונה. זו ללא ספק תהיה אחת הסיבות להצלחתו. רבים ממאמרי הביקורת על הסרט שפורסמו בחו"ל הבליטו והיללו את העובדה ש"לבנון" הוא סרט מלחמה שיכול היה להתרחש בכל מקום. אבל מלחמת לבנון הראשונה לא התרחשה בכל מקום. היא התרחשה בלבנון, והתרפקותה של הביקורת הבינלאומית על הממד האוניברסלי של הסרט – והאוניברסליות היא בכלל תכונה שמוערכת יתר על המידה – רק מבליטה את מגבלותיו בהקשר המקומי.
למרות הזוועה המתוארת בו, "לבנון" הוא בראש ובראשונה סרט שמתמקד בייסוריו של החייל הישראלי, והוא עושה זאת ללא המודעות להיבט הזה של התודעה הלאומית והזיכרון ההיסטורי שאפיין את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שאף הוא חווה את מלחמת לבנון הראשונה. ייתכן שמעוז אינו מסוגל להגיע למודעות שכזאת. סרטו עוסק כל כולו בסבלו של החייל הישראלי, ואינני זוכר עוד סרט ישראלי שתיאר את החייל הישראלי בצורה כה אינטנסיבית כילד מיוסר. אינני מנסה לטעון שההצגה הזאת של החייל הישראלי היא מוטעית; אך בלי הקשר היסטורי ופוליטי, התוצאה היא סנטימנטלית ורומנטית, ואצלי, לפחות, מעוררת מידה של רתיעה.
זה עוד קטע של מבקרים. לפעמים גם אני חוטא בו. לנתח סרט מבחינה אידיאולוגית לוקאלית. כאן זו התנשאות על הביקורת הבינלאומית. כי מחלקי הפרסים בוונציה לא רגישים לקונטקסט. לא יודעים מה זה "מלחמת לבנון" עבורנו. וכאן, אני חושב, הטעות היא של המבקר. כי עוצמתו הכי גדולה של סרט היא בהפיכה הספציפי לכללי. וששעות בודדות ביום אחד במלחמה אחת, הופכים בסופו של סרט לכל שעה, בכל יום, בכל מלחמה, בכל ארץ. קליין מאשים את "לבנון" בהיותו "ללא מודעות". שוב, לא סומכים על הבמאי.
וכאן אין סאבטקסט: קליין חותם את הפסקה במילה "רתיעה" וצריך לקרוא את המילה כפשוטה באופן הכי גלוי וחושפני. "לבנון" הרתיע אותו. התחושה הזאת עוברת נורא חזק בטקסט. זה אתגר לא פשוט לכתוב טקסט ארוך, מפורט ומנומק על סרט שיש בו המון צדדים מרשימים וכשרון, אבל שהתחושה שאתה יוצא ממנה היא של רתיעה. אולי זה מסביר את הקרירות שאני זיהיתי בטקסט. וזה עוד מקום שבו המבקרים המקומיים עושים לסרטים המקומיים רדוקציה. הציפייה שהסרט לא רק יעמוד בסטדנרטים של הטעם שלהם אלא גם באמות המידה האידיאולוגיות שלהם (וכאמור, אני כותב "שלהם" ומתכוון "שלי"). פרשנות פוליטית לסרטים היא חרב פיפיות, כל אחד יכול לקרוא כל סרט כמשרת את האידיאולוגיה שלו, או את האידיאולוגיה של אויביו. מה ההבדל בין זה לזה? טעם בלבד. איש לא ינגח פוליטית סרט שהוא אהב. הוא ימצא דרכים לקרוא אותו כמייצג את תפיסת עולמו. סרט שהמבקר מוצא את תפיסת עולמו האידיאולוגית "מרתיעה", הוא סרט שהמבקר פשוט לא נורא חיבב (חוששני שבשנים האחרונות שניצר הפך למבקר העיקרי בארץ שמייצג הישגים קולנועיים אך ורק על פי כלים אידיאולוגיים). הרי קליין יודע היטב שאף סרט לא אמור להיות נציג מדוברר לא של הממשלה ולא של אירגוני מחאה. וקליין יודע היטב – ויודע ליישם את זה מצוין, כשסרט מוצא חן בעיניו – שלכל סרט אפשר להציע קריאה חתרנית. והרי "ואלס עם בשיר", לדוגמה, הוקע באותה נשימה ממש, גם מימין וגם משמאל. אלה ראו בו סרט שמאלני שמציג את החייל הישראלי כנמושה בכיינית "יפת נפש", ואלה ראו בו סרט ימני המיישר קו עם הממשלה דאז (וכיום) ולא יוצא (באופן מופגן ובוטה, הכוונה) נגד עצם קיומה וצדקתה של המלחמה. והרי ברור ש"לבנון" יחטוף על הראש משני הצדדים גם הוא. וכן ברור שלו היה נעשה הסרט למען ניסוחה של פלטפורמה אידיאולוגית, אותם מבקרים עצמם היו יוצאים נגד הפלקטיות והפרופגנדה והבוטות של מסריו. והרי יופיו של טקסט אמנותי הוא ביכולת ההכלה שלו להיות גם וגם. וזו גם המהות הדואלית של ז'אנר סרטי המלחמה, ש"לבנון" ו"בשיר" כה מתענגים עליה: המחאה, הצעקה, המצוקה נגד המלחמה (מנקודת מבט פרטית אישית), ומצד שני, ההיקסמות מהצד האסתטי והדרמטי והקולנועי של המלחמה. כל סרט – בייחוד המשובחים – רץ הלוך ושוב מטה ומעלה במעלה ובמורד הסולם האידיאולוגי. צפו בכל סרט של קובריק, למען השם. כל פרשנות אידיאולוגית – ליברלית או שמרנית – שתמצאו ב"לבנון", אוכל להוכיח לכם גם את ההפך. לכן כשקליין כותב "מרתיע" עם זה הוא יצא מהסרט. כי אם הוא היה יוצא "נפעם", הוא היה יודע לייצג את האידיאולוגיה על שלל מורכבותה.
אבל ייאמר לזכותו של קליין שהוא הבין (אבל לא חווה, כנראה) ש"לבנון" הוא סרט די יוצא דופן, ולכן פסקת הסיום מסכמת את הביקורת בטון אוהד וחיובי:
כל זה אינו מבקש לטעון ש"לבנון" איננו סרט בעל חשיבות. הוא כן, על מעלותיו ועל חולשותיו. אנו חשים בעוצמה הרגשית שהניעה את יצירתו ואנו נענים לעוצמה הזאת בזמן הצפייה בו ושותפים לה. 94 דקותיו של הסרט מעבירות אותנו חוויה שגורמת לנו למעורבות עזה ותובעת מאתנו תגובה עזה לא פחות; עצם העובדה שעברנו חוויה שכזאת כבר הופכת את סרטו של מעוז ליצירה שמרכזיותה בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי אינה מוטלת בספק.
אני מסכים. ועם לא מעט מהנ"ל. ומהתחושות. וההסתייגויות. והמחמאות. אבל ברור לי שזה עניין של טעם, ולא עניין של טעות או חוסר מודעות.
עכשיו נחכה למכתב התשובה של אורי קליין ליאיר רוה?
אורי קליין הוא מבקר בעל סכינים חדות וגם זה עניין של טעם. הוא ללא ספק מבקר קולנוע הרבה פחות רחב מיאיר. לדעתי הוא גם מיושן מאוד, אבל אני מעריך את הביקורת שלו. בעיקר את אלה הקוטלות. את הסרטים שהוא אוהב אני לא כלכך אוהב בדרך כלל והוא לעיתים קרובות יורד אישי מידי אל תוך עורם של במאים.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בבית ספר לקולנוע הוא את המילה "למה". אהבתי סרט מסוים ? אני מנסה לנסח לעצמי למה. לא אהבתי סרט אחר ? אני מנסה להסביר לעצמי למה. כך שאני לא רואה כאן התנשאות מעל במאים. אני רואה כאן נסיון להסביר את החוויה הרגשית של צפיה בסרט. כל מה שנכנס תחת הכותרת "חבל ש…" היא ביקורת חכמה בעיניי, מכיוון שלא די להגיד על דבר מסוים שהוא לא טוב, אלא צריך גם לכתוב מה לא טוב בו, ואיך היה אפשר לשפר אותו.
לגבי "לבנון", גם אני מצאתי את עצמי מסכים עם הרבה דברים שקליין כתב, והדבר היחיד שמפריד בינינו הוא המינון. קליין (וגם אתה) מוכן לסלוח על החסרונות של הסרט, למול יתרונותיו. אני, לעומת זאת, למרות שמעלות הסרט לא נעלמות מעיניי, הרגשתי שחסרונות הסרט מאפילים על יתרונותיו. זאת היתה הדרך שלי להסביר מדוע "לבנון" כל כך עצבן אותי.
ואגב, הדבר שהכי עצבן אותי ב"לבנון" הוא, במילותיו של קליין : "ואינני זוכר עוד סרט ישראלי שתיאר את החייל הישראלי בצורה כה אינטנסיבית כילד מיוסר". במהלך הזמן שחלף מאז שצפיתי בסרט, חשבתי שאולי הדבר פשוט לא נכון מבחינה דרמטית. 4 אנשים בטנק, שלושה מהם אימפוטנטים. כבר מהתחלה הם מפחדים לפעול. משהו בדינמיקה הפשוטה בין דמויות בסיפור נראה לי לא שקול. והקונטקסט המלחמתי העצים את החיסרון הזה בעיניי.
מחכה עכשיו לקריאה מודרכת בטקסטים של גידי אורשר (או שאין טעם…)
מבקר שלוקח את הפרשנות הפוליטית והאידיאולוגית לקצה: דובדבני מקדיש 70% מהביקורת שלו על לבנון ל"בעייתיות" האידיאולוגית שלו. הרבה יותר מקליין, דודבני אובד בתוך דיונים אידיאולוגים דווקא כשמדובר בסרט שיש כל-כך הרבה מה לדבר בו קולנועית.
והנה הלינד לדובדבני:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3790700,00.html
פוסט מעניין במיוחד, תודה.
מגניב. ועכשיו, במטותא, חזור שבוע אחורה ונתח את הביקורת של קליין על "בנא" לטובת קוראינו וצופינו.
אולי תתמק'ד קצת ביחסי הגומלין בין מפיקים/במאים ומבקרים. אולי רק כדי שלא נחשוב (חלילה) שהביקורת העתידית והממותנת על "כלת הים" תהיה קשורה לזו על "בנא".
אולי פשוט נחזור לכל הביקורות של כל המבקרים. תניחו לסרט הזה תנו לו לצאת ואז נדע. במטותא שלך..
נפלאה בעיני הגישה של יאיר כ"מבקר לא מתנשא". זו גם גישה טובה לחיים בכלל.
מצד שני, מבקרים תמיד דיברו מלמעלה אז לא ברור מה השתנה. זה גם הגיוני מכל כך הרבה סיבות כי זה מרשים, זה מעצבן ולכן פרובוקטיבי (ולכן מוכר), זה מצדיק כביכול את הכיסא שעליו הם יושבים ואת הפרנסה שלהם, זה מאתגר את הקורא, זה אולי יותר מעניין כי זה יותר נחרץ. אנחנו בני אדם ובטחון עצמי תמיד מתקשר לנו לכריזמה.
חוץ מזה, בהחלט יכול להיות שמבקר טוב יאפיין אומנות בצורה עמוקה ומדויקת ויבין דברים שהבמאי פיספס. הבמאי גם אדם שטועה ומטבעו לא יכול לראות את האומנות שלו בצורה אוביקטיבית. מה שאמר לו עורך התסריט והוא התעלם ממנו, אולי הוא שומע אחר כך מהמבקר.
עוד לא ראיתי במאי שהודה שמבקר לימד אותו משהו על אומנות כמו שעוד לא ראיתי מבקר שהודה שסרט מסוים גדול עליו. ממתי משהו בעולם התחרותי הזה בכלל מגלה חולשות? אולי אתה יאיר עם הגישה שלך לא רחוק משם, כל הכבוד. 🙂 אבל אני דיי משוכנע שגם אתה עצבנת ותעצבן המוני יוצרים שיהיו בטוחים שלא ירדת לסוף דעתם האומנותית…
למה לאף מבקר לא נעים להודות שהמשחק בסרט הזה מביך, ושהוא מציצני ומניפולטיבי בצורה ילדותית? אז הצילום והסאונד טובים, אז מה?
הרבה מבקרים הודו ש"זה ייגמר בדם" גדול עליהם.
בעיני לבנון הוא מקרה מעניין של סרט פוליטי כיון שלדתי לא ניתן לעשות בו הפרדה בין אידיאולוגיה לאסתטיקה. אני חושב שבשני המובנים הוא פומפוזי, ומטלטל ברמה הראשונית, אבל למעשה שטחי וריק מתוכן. אני חושב שהן האמירה האידיאולוגית שלו (מלחמה זה רע. החייל הישראלי, המיוצג על ידי הטנק הוא תינוק שנשבה) היא בין שטחית למזוייפת (איפה החיילים שיצאו ללבנון כמו לכל מלחמה באושר ובהתלהבות והצטלמו על הטנקים)? בעיני גם העבודה האסתטית של הסרט, סאונד ותמונה, היא בעלת כח אבל חסרת עומק, מיליון הקלוז-אפים הסגורים כנסיון לייצר קלסטרופוביה, פס הקול המוגזם, אני מרגיש פה איזו מניפולציה שקופה, לא נעימה ובעיקר לא אינטיליגנטית
מרתק
הדיון הזה מעורראצלי מחשבות על תופעה שמוזכרת כאן וחוזרת על עצמה בכל שלושת סרטי לבנון – "בופור" "וואלס עם באשיר" ו"לבנון" – החייל הישראלי מוצג כילד חסר אונים שמובל באופן מניפולטיבי על ידי פוליטיקאים קצינים בכירים ועוד כיוצא בזה דמויות כביכול לא אנושיות, הבמאים בדרך כלל ישאירו את אותם מקבלי החלטות מרוחקים קרים ומנותקים מן הצופה – הם ה"רעים".
אני מאמין לבמאים והכותבים שחלקם היו לוחמים בשטח שאכן כך הם חשים ואף כועסים על כך, אפשר להבין זאת, אבל מותר לשאול האם זה הכל? האם אין גם אחריות אישית ? אבל זה לא הכל אותם חיילים שהם בשר ודם וכך הם מוצגים בסרטים בכישרון רב הם גם מיתוס לעם שלם שברובו בכל זאת לא יושב בתוך הטנק. בהצגת הדברים כך שבעצם החיילים אינם אחראים ויש מעליהם מנהיגים וקצינים שהם הקובעים אומרים לנו היוצרים בעצם גם אתם לא אחראים, אין לכם יכולת להשפיע על המציאות, גם אתם ילדים תמימים שמובלים על ידי אחרים, האשמים הם שם למעלה במקומות שלכם אין גישה.
ולא כך היא : אנחנו בוחרים במנהיגים ויכולנו לבחור באחרים, אנחנו מחנכים את ילדינו שהופכים לקצינים ולא רוצים לעסוק בפוליטיקה אנחנו קובעים להיכן ישעט הטנק ועל מי ירה.
עפ"י רווה, אסור לבקר או להגיד משהו שלילי על סרט כלשהו, הכל נפלא ומרהיב וטוב. לכל היותר, איזשהי הערה אסתטית על תאורה וכו', בטח שלא לדבר על תפיסת העולם של הסרט או על אידיאולוגיה, כי אידיאולוגיה זה פויה ואיכסה.
רווה מייצג את ההתקרנפות של המיינסטרים הישראלי שמצביע "קדימה". אין מוסר, אין ערכים, אסור להיות ביקורתי, אסור להיות בעל תפיסת עולם או אידיאולוגיה, יש רק סיפורים אנושיים מרגשים.
רווה מייצג את הדיקטטורה של הבינוניות המיינסטרימית "הקדימאית"
מזל שקליין לא ספיילר את הסוף.
הוא היה מאוד קרוב לזה (וכמעט הצטערתי שקראתי את הציטוט עם 'וסמוך לסוף הסרט, כדי לסגור את סיפורו', מחשש שעכשיו אדע את הסוף), אבל אולי בגלל שהוא אהב את הסרט, הוא החליט שלא לספיילר, ועל כך הוא ראוי לשבח.
מי יודע, אולי השם 'נחמן שניצקליין' שנטבע (ע"י 'עין הדג' בשעתו) לתאר קולקטיבית את מבקרי הקולנוע כאן, בעלי הטעם הזהה, ראוי לתיקון. או שלא.
אבי, אתה טיפש גמור.
זה מזכיר לי את המבקר המפורסם הזה, נו… איך קוראים לו… נו… המפורסם הזה… אה לא משנה, בין כה המבקרים כולם נשכחים ורק הסרטים נשארים.
טקסט תמוה ביותר, יאיר. במיוחד פסקת ה"לכל דבר אפשר לתת כל משמעות אידיאולוגית" – הרדוקציה הדקונסטרוקטיבית הזאת של יחסיות לאבסורד לא רק כושלת לוגית (זה שאפשר להדביק המון משמעויות לדבר ואף אחת מהן לא נכונה-בהחלט, לא אומר שכולן לגיטימיות ושרירות באותה המידה) אלא גם די מושכת את השטיח מתחת לרגלי המקצוע שלך עצמך: תוציא את המילה "אידיאולוגית" מהמשוואה, לא איבדת מאום מהטיעון ונשארת עם זה שלכל דבר אפשר להדביק כל משמעות וזה הופך כל ביקורת או פרשנות לחסרת ערך באותה מידה. כה לחי. הכל יחסי, והגענו לואקום.
אני אגב חושב אגב שאתה חוטא בהתנשאות כלפי קליין בשלל חלקים של הטקסט הרבה יותר משהוא מתנשא כלפי מעוז, אבל התנשאות על קליין היא ודאי לא עניין חדש במחוזותינו (אני אמור לדעת – אני פליט עין הדג). את "לבנון", אגב, טרם הספיקותי.
אלי למה התגובה שלי אדיוטית?
אני חושבת הלבנון הוא פשוט סרט רע!ןאורי קליין
ניסח זאת בעדינות,ורק רמזמעבר לכתפו של הסרט.העובדה שזכה בפרס וונצייה לא אומרת דבר.ו8הוא בטח לא מתקרב לעוצמות של "השיבה"
הרעיון לצלם מתוך הטנק הוא ילדותי ולא עובד.כדי שזה יתפוס התסריט היה צריך להיות הרבה יותר חזק.והוא לא!זהו לא סרט אנטי מלחמתי,אלא סרט יללניומתפנק.מלחמה על כל כיעורה,וסיוטה, היא עסק לאנשים מבוגרים. לא לילדים.
שאפו עליך, יאיר, על טקסט מופתי זה.