מצב הקופות בארץ: "עג'מי" משגשג, "לבנון" עוד לא
פתיחה סבירה ל"לבנון" בסוף השבוע האחרון, אבל רחוקה מלשבור שיאים. יהיה מעניין לראות אם הדפוס המוכר בקולנוע הישראלי – בו הסרטים דווקא מתחזקים משבוע לשבוע ולא נחלשים (כמו הסרטים האמריקאיים) – תתפוס גם כאן, כי אם כן, הרי שמצבו של "לבנון" עוד יתחזק וישתפר. אם לא, מפיצי הסרט יצטרכו לגרד את הראש במבוכה ולתהות לאן נעלמו כל הצופים של "בופור" שאחריהם מן הסתם הם חיזרו בקמפיין, והאם זה היה רעיון טוב לחכות כל כך הרבה זמן בין הזכייה בוונציה ובין ההפצה.
בסוף השבוע האחרון צפו ב"לבנון" 10,500 איש. ב-28 עותקים. מספר נמוך בהשוואה ל"בופור", בו צפו בסוף השבוע הראשון שלו כ-30,000 איש, והוא הגיע תוך ארבעה ימים ל-40,000 כרטיסים.
"לבנון" הוצג בשבועות האחרונים, לפני ההפצה הרחבה, בעותק בודד במעין טרום בכורה בסינמה סיטי, ואז צפו בסרט קצת יותר מ-5,000 צופים נוספים, מה שממקם את מספר הכרטיסים שכבר נמכרו לו עד אתמול בכ-16,000.
אבל הלהיט המפתיע ממשיך להיות "עג'מי". אם ב"ההסדר" וב"שבעה" דיברו בהתלהבות על "קהלים חדשים שלא מגיעים לסרטים ישראליים" (קרי, הדתיים), ואם ב"חתונה מאוחרת" התלהבו מכמויות הגרוזינים (כלומר, יוצאי גרוזיה) שהגיעו לקולנוע. ב"עג'מי" הבשורה היא שהסרט הוא הצלחה בקרב הערבים. ערביי יפו מגיעים לקולנוע לב, וערביי המשולש הולכים לסינמה סיטי. בסוף השבוע האחרון צפו בסרט 11,000 איש, ב-18 עותקים בלבד. כלומר: קצת יותר כרטיסים מ"לבנון" בהרבה פחות עותקים. מה שאומר שהאולמות ב"עג'מי" היו צפופים בהרבה מהאולמות של "לבנון". קחו בחשבון שעם עליית "לבנון" בסינמה סיטי – סרט המופץ על ידי יונייטד קינג – בעלת הבית של סינמה סיטי – כמות ההקרנות של "עג'מי" בקומפלקס קטנה והסרט עבר לאולמות הקטנים. האולמות הגדולים ועיקר ההקרנות הופנו ל"לבנון" (ל"לבנון" יש עשר הקרנות ביום בשני אולמות, אחד מהם קטן, השני מהגדולים במתחם, המכיל כ-300 מקומות. ל"עג'מי" יש שש הקרנות ביום, בשני אולמות של כ-100 מקומות כל אחד).
"עג'מי" מכר עד כה כ-87,000 כרטיסים. בקצב הזה הוא חוצה את ה-100,000 כרטיסים בעוד שבוע.
הנוכחות המוגברת של "לבנון" ו"עג'מי" באולמות דחקה החוצה כמעט לחלוטין את "אילי ובן" ו"עיניים פקוחות", המוקרנים במעט מאוד מסכים ולמעשה נמצאים רגע לפני ירידה (אפשר להניח שכשיעלה "חמש שעות מפריז" ב-12.11, הם יצטרכו כבר לרדת כדי לפנות לו מקום). "אילי ובן" יסיים את סיבובו בבתי הקולנוע עם כ-30,000 כרטיסים. ו"עיניים פקוחות" – שעושה עכשיו סיבוב פסטיבלים מרשים בעולם – נעצר בסביבות ה-22,000 כרטיסים.
"סיפור גדול" הגיע ל-195,000 כרטיסים. גם הוא – אני מניח – יצטרך לרדת מהמסכים בחודש הקרוב, בו יש סיכוי שיצליח להגיע בדיוק ל-200,000 כרטיסים.
איזה כיף לשמוע על ההצלחה של "עג'מי"! ההצלחה שלו בקרב הערבים הייתה כמעט מתבקשת, לא?
שוב אציין שזה פשוט לא מובן לי איך ירון שני וסקנדר קובטי לא הצליחו למצוא מפיץ במשך חודשים כה רבים ונאלצו לבסוף לצאת בסוג של הפצה עצמאית. האם המפיצים בארץ – שלא רצו להפיץ סרט בערבית – באמת לא הבינו את הפוטינציאל המסחרי שלו?
אין ספק שיש צורך בדם חדש בזירת ההפצה…
נראה לי שהקהל הישראלי שבע מסרטי מלחמת לבנון, ובמיוחד מכאלו שמציגים את החייל הישראלי כחלש ופגיע. קשה לי מאוד להאמין ש"לבנון" יגיע לכמות הכרטיסים של "בופור", ואולי אף לא לכמות של "ואלס עם באשיר".
חוץ מזה, חשוב לזכור של"בופור" היה יח"צ אדיר בדמות הספר על פיו נכתב תסריטו, "אם יש גן עדן", שנמכר זמן קצר לפני כן במאות אלפי עותקים. סביר להניח שחלק ניכר מהקהל של "בופור" הורכב מקוראי הספר, שבאו בעקבות חיבתם אליו. ל"לבנון", למרבה הצער, אין מליץ יושר כזה.
מענין, אני דווקא ציפיתי שלבנון – כסרט ידוע ועטור פרס חשוב, יתחיל בזינוק גדול. אולי הסטטיסטיקה שצינת, שסרטים ישראלים מתחילים לאט ומתחזקים, נובעת מכך שבזמן שהסרטים יוצאים לא הרבה שמעו עליהם, ולאט לאט רצות המלצות מפה לאוזן של צופים מרוצים. אבל במקרה של לבנון – מי לא שמע עליו?
איך היה עם בופור? היה לו סופ"ש יותר טוב מאותה התחלה מפוארת של 30 אלף צופים? אני מניח שהוא היה עטור בדוב הכסף שיצא וגם עליו כולם שמעו.
ועוד שאלה קטנה – אתה בטוח שלבנון מופץ ב28 עותקים? נראה שיש 28 בתי קולנוע שמציגים אותו, אבל בסינמה סיטי יש יותר מעותק אחד.
צריך לזכור כמובן ש"בופור" היה מבוסס על רב מכר ספרותי מטורף בשם "אם יש גן עדן", מה שאני מניח
צריך לזכור כמובן ש"בופור" היה מבוסס על רב מכר ספרותי מטורף בשם "אם יש גן עדן", מה שאני מניח עשה את העבודה בתקופה הראשונה, לפני שכולם קלטו שמדובר בסרט מצוין בפני עצמו. ל"לבנון" אין את נקודת הזינוק הזאת אצל הקהל הרחב. אולי אצל חובבי קולנוע שרופים, שהזכייה בונציה מזיזה להם.
ראשית, אולי לנתוני הכרטיסים תורמת העובדה שעג'מי הוא סרט שמכבד את הצופים שלו בעוד שלבנון מתייחס אליהם כילדים שלא ראו סרט מימיהם. אך במקביל צריך לזכור גם שאחרי הזכייה בוונציה, סביר להניח שהשוק הישראלי הקטן והזניח מעניין את המפיצים של לבנון כקליפת השום.
ראשית, אולי לנתוני הכרטיסים תורמת העובדה שעג'מי הוא סרט שמכבד את הצופים שלו בעוד שלבנון מתייחס אליהם כילדים שלא ראו סרט מימיהם. אך במקביל צריך לזכור גם שאחרי הזכייה בוונציה, סביר להניח שהשוק הישראלי הקטן והזניח מעניין את המפיצים של לבנון כקליפת השום.
ולשם השוואה, כמה ראו את ממזרים או לצאת לדרך?
אני מתקשה להבין איך מאה אלף צופים, או אפילו שלוש מאות צופים זה הצלחה. זה אולי הצלחה יחסית לכמות הצופים לסרט הוליודי שיוצא בארץ, אבל מאה אלף במדינה של 7 מיליון זה לא ממש מרשים אותי.
לקרולי – מאה אלף צופים במדינה של שבעה מיליון זה כמו יותר משלושה מיליון צופים במדינה של 250 מיליון (ארה"ב); בהנחה של מחיר ממוצע של 6-7 דולר לכרטיס, זה שווה ערך להכנסות 180-210 מיליון דולר בארה"ב – בהחלט ברמה של שובר קופות. ושלוש מאות אלף צופים מביא אותך ל-600 מיליון – בערך כמה שהביא 'טיטאניק'.
ועוד, לקרולי:
300,000 איש זה אומר שבערך אדם אחד מכל חמישה עשר באוכלוסיה היהודית הבוגרת ראה את הסרט. ניתן לשער שאם תלך ברחוב עיר מרכזית, תוכל לנהל שיחה עם כל אדם עשירי בממוצע על איכויות המשחק של אושרי כהן.
אם היו נותנים כרטיס במתנה לכל חייל סדיר בצה"ל, עדיין היו עודף כרטיסים למשטרה, והיו צריכים לכנס את כל הצופים שמונה פעמים באצטדיון רמת-גן, בתפוסה מלאה, ולהקרין להם את הסרט.
לבסוף, אם כולם היו הולכים אחרי זה לכנסת ומצביעים למפלגת "בופור", המפלגה הייתה מקבלת 12 מנדטים.
תיקון קל: 3 מיליון צופים שמשלמים 6-7 דולר לכרטיס יכניסו 18-21 מיליון דולר.
לאלה שהגיבו לשאלה שלי: אם אנחנו משווים לארצות הברית, אז שם יש הרבה חשיבות לערב פתיחה.
אם בסוף שבוע הראשון להקרנה צפו ב"לבנון" 16 אלף איש, זה בערך חמישית מאחוז אחד של האוכלוסיה, מה שמתורגם בארה"ב לכ 550 אלף צופים, ומחיר הכרטיס גם אם זה 8 דולר, זה יוצא 4,5 מילון דולר בסוף שבוע ראשון להקרנה.
בארה"ב זה נחשב מאוד נמוך, ואומנם זה נכנס לעשיריה הראשונה זה לא מרשים אף אחד.
ואם זה יגיע לבסוף ל150 מאות צופים בסך הכל בישראל, שזה נחשב כאן להצלחה מסחררת, ברה"ב זה מתורגם לכ-45 מיליון דולר, סכום מרשים לסרטים זניחים ודלי תקציב, אבל בהחלט לא הצלחה.
הצלחה זה 150 צופים בסוף שבוע הראשון, ומיליון צופים בסך הכל. אומנם כמות בתי קולנוע ואנשים שהולכים לראות סרטים בישראל הוא ממש לא כמו בארה"ב, אבל אם בשנות ה-60 את "סאלח שבתי" באו לראות מיליון צופים, אין שום סיבה שזה לא יכול לקרות גם עכשיו.
לשם השוואה, "המהיר ועצבני" האחרון הביא לבתי קולנוע בישראל, אם אני לא טועה, משהו כמו 600 אלף צופים, לפי נתוני Box office mojo. ו"עידן הקרח" החדש בטח יותר.
ואם נקח בשבון שסרטים ישראלים בדרך כלל בקושי מגרדים את 20-30 אלף צופים בסך הכל, אז התמונה לא כל כך ורודה.
===============
רוה לקראולי: אתה עושה ברדק איום ונורא עם הנתונים ועם המסקנות. אבל לפחות תדייק במספרים: את "מהיר ועצבני 4" ראו בארץ 180,000 איש. פחות מ"סיפור גדול". כבר 12 שנה לא היה סרט בארץ – ישראלי או אמריקאי – שמכר מיליון כרטיסים, מאז "טיטאניק". למעשה, כבר חמש שנים לא היה סרט כלשהו שמכר יותר מחצי מיליון כרטיסים. הסרטים (גם ההוליוודיים) בארץ נעצרים באיזור ה-300-400 אלף כרטיסים. ובשנים האחרונות יצא שהסרטים הקופתיים ביותר בארץ היו ישראליים. הידעת, למשל, שב-2006 הסרט הכי קופתי בארץ היה "אביבה אהובתי" שמכר כ-8,000 כרטיסים יותר מהסרט במקום השני, "שודדי הקריביים"?
רק שכחת שמהיר ועצבני או ממזרים, אלו סרטים בתקציב של 80 מיליון דולר. אם באים לסרט ישראלי בארץ, חצי או שליש מהצופים שבאים לסרטים האמריקאים, עם ההשקעה, האפקטים, מאות אנשי הצוות ושחקנים מהטובים בעולם, אז זה בהחלט הישג לתעשיה המקומית שמתבססת על תקציב מוגבל מאוד. איזה סרט מלחמה ראיתי בשני מיליון דולר?
ובקשר לשנות השישים, השתנו כמה דברים מאז וזה לא קשור לקולנוע הישראלי. גם במבט של ערוץ אחד בשנות השמונים צפו כולם, אולי תמנף גם את זה לטובת הטיעונים שלך…
כרגיל הכול אינטרסנטי בלי הנתונים המדויקים והמקום הזה נותן יד לדיסאינפורמציה במקרה הטוב הונאה במקרה הרע.
כול המספרים של עגמי רחוקים מהאמת.