״חולייטה״ של אלמודובר. האשה באדום

רק במאי כמו פדרו אלמודובר, עם השליטה הכל כך מדוקדקת וקפדנית שלו בכל האלמנטים של המבע הקולנועי, יכול היה לעשות סרט כמו ״חולייטה״, שמצליח להיות אחד מסרטיו הטובים מזה שנים, ובאותה נשימה גם אחד מסרטיו החלשים ביותר. הגענו לשלב הכמעט מנייריסטי בקריירה של אלמודובר שבו הגאונות הגדולה ביותר שלו כבמאי היא האופן שבו הוא משתמש בצבע אדום. אין עוד במאי עם אדום כה בוהק וחושני. השימוש בצבע הזה לבדו הוא כל כך כפייתי בסרט, שהוא כבר הופך לאלמנט קומי – חפשו את האדום.

״חולייטה״, שפתח אמש את פסטיבל ירושלים (הסרט השלישי של אלמודובר שעושה את זה), הוא סרט משונה. השוטים בו מרהיבים, העיצוב עוצר נשימה, השימוש במוזיקה פנטסטי, אבל התחושה החוזרת בסרט היא שכל התותחים יורים פגזי סרק, כי אין לי מושג איך הם משרתים את הסיפור הפשוט והבנאלי שאלמודובר רקח כאן. הנה עוד מעגל שעשה סיבוב שלם: אלמודובר, שזכה לתהילתו בתור מי שלקח את המלודרמה ההוליוודית ופירק אותה לגורמים כדי ליצור ממנה טקסטים וסאב-טקסטים חתרניים, עושה כעת מלודרמה כפשוטה, ללא אירוניה. ״חולייטה״, שלא נדע, היא טלנובלה מרהיבה.

היו דיבורים שאולי זה יהיה סרטו הראשון של אלמודובר באנגלית: הוא ניסה לחבר שלושה סיפורים קצרים מאת אליס מונרו, הסופרת הקנדית זוכת פרס נובל, ולצלם אותו בקנדה. למזלנו, הוא העדיף לבסוף לוותר על האנגלית ולחזור לספר. אולי כי בקנדה אין את האדום הזה.

״חולייטה״ הוא סיפורה של אשה שרוב אירועי חייה קורים מחוץ לטווח הראייה שלה. היא מתהלכת בתוך חור עלילתי אחד גדול ובתוך מצב מתמשך של רגשות אשמה. הסרט מתחיל בהווה ועובר לפלאשבק (שתי שחקניות מגלמות את חולייטה, האחת צעירה והשניה מבוגרת, והן מתחלפות ביניהן מול עינינו). חולייטה הצעירה נכנסת להריון אחרי מפגש סוער ברכבת לילה – נסיעה שמתחילה במוות וממשיכה בתשוקה – ומתחילה קשר עם גבר שאך זה עתה מתה עליו אשתו. צירופי המקרים האלה, הטרגדיות והתפניות האלה, ימשיכו לאורך הסרט, בו חולייטה תנתק מגע מכל מי שהיא אהבה ותגלה שהיא לא באמת יודעת כלום על חייה. השימוש הפטישטי של אלמודובר בצבעים, פריטים ומוזיקה כל הזמן מעורר את התחושה שאולי מסתתר כאן רובד נוסף, מסתורי יותר, שתכף יחשף. אלמודובר שואל אלמנטים צורניים מ״ורטיגו״, ובכלל מהיצ׳קוק, ליצור סרט שיש בו אווירה של תעלומה, מבלי שבאמת תהיה בו. זה יוצר סקרנות, אבל בסופו של דבר – אחרי 96 דקות קצרצרות אבל מרוחות – מתברר שהסרט היפהפה הזה סובל משטחיות איומה.

ציוץ