״האגדה של טרזן״. ספיידרמן בג׳ונגל

כמה גרסאות של טרזן אדם צריך לראות בחייו לפני שיהיה אפשר לקרוא לו אדם? ״האגדה של טרזן״, בבימויו של דיוויד ייטס (״הארי פוטר״ 5 עד 8), היא הגרסה הקולנועית הרביעית שאני רואה שמופקת בימי חיי, ואני זוכר לפחות עוד שתיים שנעשו ושלא ראיתי (כולל זאת עם בו דרק). העובדה שמאזשאני בן 13 כמעט כל שמונה שנים יצא איזשהו טרזן חדש – לפעמים יוקרתי ואיכותי (״גרייסטוק״), לפעמים ילדותי (״טרזן״ של דיסני) ולפעמים צ׳יזי (ההוא עם ג׳יין מארץ׳) – מעידה בעיקר על כך שעולם הקולנוע עדיין משוכנע שיש מה לעשות עם הדמות הזאת שתיראה רלוונטית לבני המאה ה-21. ובכן, אחרי כל הגרסאות האלה אני חייב להטיל ספק: דומני שטרזן היא דמות מיושנת ובלתי ניתנת לשיקום ולעדכון לימינו. כל גרסה שראיתי ב-35 השנים האחרונות היא הוכחה לכך, וכך גם הנוכחית.

עם זאת, באופן משונה למדי, ולמרות כל הנ״ל, ״האגדה של טרזן״ הוא סרט מהנה, בדרכו המיושנת. דיוויד ייטס, שניסה לברוח ממורשת ״הארי פוטר״ ונתלה על עצי מורשת טרזן (בעוד ארבעה חודשים הוא כבר יחזור ליקום של הארי פוטר עם ״חיות פלא והיכן למצוא אותן״ – כמו שטרזן הובל בעל כורחו אל הג׳ונגל ממנו ניסה לברוח כל חייו), מתמודד עם תסריט נדוש ושגרתי באמצעות העובדה שהוא במאי לא רע. לא מדהים, אבל בכלל לא רע. יש בסרט כמה סצינות יפות ואפילו כמה רגעים שראויים להיזכר, שבהם ייטס מביים רגעי הרפתקאות באופן בלתי בנאלי.

קל לדמיין את ישיבות הקונספט באולפני וורנר בדרך להענקת אור ירוק להפקת הסרט. השאלות שאני שואל, כך ניכר, נשאלו גם על ידי האולפן והתסריטאים, והסרט הוא ניסיון להתמודד איתם. למשל, איך לביים סרט הרפתקאות תקופתי מהמאה ה-19 באופן שיעניין את צופי ההווה. פתרון אפשרי א׳: לדמיין איך קוונטין טרנטינו היה עושה את זה. איך הוא היה עושה את זה? מביא לשם את כריסטוף וולץ ואת סמיואל ל׳ ג׳קסון. היו ימים, אי שם בשנות התשעים, שהתחילו להדליף שמות של סרטים שטרנטינו עשה להם שכתוב, כי כולם רצו את הרוטב הסודי שלו ככותב דיאלוגים. לרגעים – ולרגעים הטובים – נדמה שהוא מישהו מיוחד שיכתוב סצינות עסיסיות דווקא לדמויות המשנה, שבקלות גונבות את ההצגה מגיבור הסרט.

פתרון אפשרי ב׳: לתהות מה יש בטרזן שהופך אותו לדמות שכל כך הרבה חוזרת בקולנוע? בהוליווד של 2016, התשובה ברורה: הוא גיבור-על. ואכן, מרגע שהוא מגיע אל היער, פושט את חליפתו ועוזב את האלטר-אגו האזרחי שלו, ג׳ון קלייטון מאחוזת גרייסטוק, וחוזר לדמות המקור שלו, טרזן, יש לנו לא מעט סצינות שהן בפשטות ספיידרמן בג׳ונגל. מתעופף על ענפים מעץ לעץ.

פתרון אפשרי ג׳: ברמת הסינופסיס, כותבי ״האגדה של טרזן״ מצאו פתרון יפה לבעיה: מצד אחד, הם רוצים סרט לבני הנוער, שככל הנראה מעולם לא קראו ספר של טרזן מאת אדגר רייס בורוז ולא ראו סרט טרזן לפני כן. מצד שני, יש סיכוי שלא מעט צופים פוטנציאליים ראו לפני 17 שנה את ״טרזן״ של אולפני דיסני, ואולי אין טעם להתחיל את כל הסיפור מהתחלה – הספינה שטובעת, ג׳ון התינוק מאומץ על ידי גורילה, ג׳ון הבוגר, שחושב שהוא קוף-אדם, מאותר על ידי קולוניאליסטים אנגליים ומוחזר לאנגליה. כמו כל סיפור origin, זה סיפור מתיש ונטול אקשן. לכן, ״האגדה של טרזן״ מתחיל, למעשה, כמו סרט המשך: ג׳ון קלייטון הוא ג׳נטלמן בריטי, שראש הממשלה מבקש ממנו לשוב לאפריקה כדי להילחם בציידי יהלומים בלגיים. את ראשית סיפורו של טרזן, אנחנו מקבלים בפלאשבקים (מיותרים). כלומר, מבין כל סרטי הטרזן האחרונים זה היחיד שמנסה להתחיל ישר מההרפתקאה. ולכן, בקטעים שבהם העלילה שועטת קדימה הסרט הלא מתוחכם הזה, שיישכח במהרה, מצליח להיות מבדר, בעיקר לדור שיודע איך מבטאים את המילים ״ג׳וני ווייסמילר״.

ציוץ