שי אביבי ב״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי. מריר-מתוק

בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים הוקרן במוצאי שבת ״אבינו״ של מני יעיש. כתבתי עליו כאן. ואמש (יום ראשון) הוקרן ״שבוע ויום״.

״שבוע ויום״, סרט הביכורים הארוך של אסף פולונסקי (אחרי שלושה קצרים), הגיע אמש אל התחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים אחרי שכבר הוקרן בשבוע המבקרים בקאן ונקנה להפצה בארצות הברית. ואכן, פולונסקי מביים סרט ישראלי מאוד, אבל באמריקאית שוטפת, והערבול הזה יוצר מיקס מקסים. סרט שכל אווירתו, הבימוי שלו, המבנה שלו, והשימוש שלו במוזיקה, נראה כמו יצירת אינדי אמריקאית – תחשבו על ״בחדר המיטות״ מבויים כמו ״מיס סאנשיין הקטנה״ עם הפסקול של ״מוכה אהבה״ (אם יעשו ל״שבוע ויום״ רימייק אמריקאי, סטיב קארל הוא הבחירה הכי ברורה לגלם את התפקיד הראשי). ״שבוע ויום״ מתרחש פחות או יותר במשך יממה אחת. ויקי ואייל ספיבק קמים מהשבעה אחרי מות בנם, רוני, מסרטן (שלא נדע). אנחנו לא מקבלים על רוני שום מידע מפורש, רק נרמז: הוא היה בערך בגיל צבא, הוא היה מוזיקאי, והוא כנראה היה הדבק שהחזיק את המשפחה הזאת – ואולי אפילו את השכונה הזאת – יחד. ועכשיו, כשהוא מת, והריטואלים המוכתבים של האבל הסתיימו, הגיע הזמן להתפרק. שני הוריו של רוני בוחרים בדרכים הפוכות להתמודד עם האסון שהם חוו: האם (בגילומה של יבגניה דודינה), מורה בבית ספר יסודי, מנסה לחזור לשגרה. לחזור לעבודה, לתפקד, להגיע לתור למרפאת שיניים שנקבע בזמן. היא כמו חיה בתוך סיפור של ריימונד קארבר (״דבר קטן וטוב״ עולה לי לראש), שמעמת בין הניסיון לחזור לשגרת תפקוד יומיומית ובין ההלם והאבל שהיא סוחבת בפנים ומנסה להדחיק. אבל גם היא, כשאף אחד לא רואה, מתפרקת בסדקים קטנים.

האב (שי אביבי), לעומת זאת, חווה ריגרסיה. הוא לגמרי מאבד את זה. לעבודה הוא לא מוכן לחזור, והוא נשאר אחרי השבעה עוד יום אחד בבית, כמו תיכוניסט שהבריז מהלימודים. הוא להוט אחר שקית הגראס הרפואי של בנו (״זו הירושה״) וקורא לבן של השכנים כדי שילמד אותו איך מגלגלים ג׳וינט (וגם איך מגלגלים סושי, יש כאן איזשהו מוטיב גלגול שהסרט נוגע בו בקריצה). בין האב ובין בן השכנים נוצר חיבור לרגע שבו הם משלימים לעצמם חורי חיים: בן השכנים מקבל אבא לרגע, במקום זה שיש לו (שרון אלכסנדר בתפקיד קטן וחמוד, בתור האב למשפחת זולר – שזה קצת כמו לוזר), וגם חבר לרגע, כמעין פיצוי על כך שהקשר עם חבר הילדות, והשכן, ניתק בסביבות גיל חטיבת הביניים. והאב? הוא גם זוכה לשוב להיות אבא לרגע, אבל גם מרשה לעצמו להידרדר לתפקיד האינפנטילי של הילד, מן הסתם אחרי שנים של מחלה שבו הוא היה צריך להיות בשליטה עצמית, באיפוק. ובכן, הקץ לאיפוק, הלאה הנימוס, בוטל הפרוטוקול. ביום הזה, שכולם יקפצו לו.

פולונסקי הוא בוגר מכון הקולנוע האמריקאי (AFI), והוא פיתח את התסריט שלו במחזור הראשון של חממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל, שני הנתונים האלה חשובים כי התסריט אכן מפותח. כל דמות מחזיקה דמות נגדית המשקפת אותה ואת ניגודה, כל אלמנט עלילתי מקבל בניה ואז התרה, כל דמות גומרת סיבוב. והכי משמעותי, בסרט שמתרחש בפרק זמן כה קצוב, ובמעט לוקיישנים, יש לא מעט ביטים, סצינות ותת-סצינות, משברים ומיני-דרמות, הסתבכויות והרפתקאות. הסרט כל הזמן נע קדימה. וזה המקום שבו צריך להבחין בין מבנה ופיתוח ובין יצירתיות. ״שבוע ויום״ מציג מבנה תסריטאי יפה, קצבי, מהודק, מחושב, שמעמיד את הסרט על רגליים יציבות מאוד. אבל מי שבקיא במבנה – למשל, מי שלומד קולנוע בארצות הברית או נעזר בעורך תסריט בינלאומי שמקפיד איתו שכל חמישה עד שבעה עמודים יגיע פלוט-פוינט – יודע כבר לכתוב ככה באינטואיציה. זו מיומנות נרכשת (והלוואי שהיא תירכש על ידי יותר תסריטאים ישראליים, שעדיין יותר מדי פעמים כותבים תסריטים בעלי מבנה אמורפי). וכאן, מתגלות בכמה רגעים בסרט, גם רגעי החולשה של הסרט: כשרמת ההמצאה לא אחידה בין סצינה לסצינה. רגעים מבריקים מול רגעים סתמיים.

אבל הרגעים המבריקים מחזיקים את הסרט. ובראשם סצינה שלא קשורה לכלום והיא כמו סיפור בתוך סיפור – והיא רק מדגישה את התחושה שבין ההומאז׳ים לקארבר ולצ׳כוב, פולונסקי בעצם לא מציג כאן רומן, אלא אוסף סיפורים קצרים: סיפורה של דמות אגבית, בגילומו של אורי גבריאל, המגלם אח שכול המספיד את אחותו. אייל, הגיבור שלנו, מביט בו, מהופנט ממנו, בוחן אותו, ואנחנו עוקבים אחר מה שהדמות הזאת עתידה לעשות שבוע אחר כך, בסוף השבעה שלה (האם אייל מדמיין? או האם אנחנו אכן נוסעים בזמן וצופים באיש הזה, שאנחנו לא מכירים, ומבקרים בשבוע ויום שלו?): כך, אנחנו מניחים, נראה אדם נורמלי, תפקודי, כך הוא מתמודד עם האבל שלו – אנחנו מבינים שבאותה מידה כל הסרט הזה היה יכול להיות בעצם עליו, ושהבחירה בגיבורים שלנו היא שרירותית, כי הסיפורים האלה נעים במקביל כל הזמן, והם כולם זהים לחלוטין ושונים לגמרי. ויש איזושהי הבנה מאוחרת, מבגרת, של אייל, שאולי הוא היה צריך להיות קצת יותר כמו ההוא וקצת פחות כמו עצמו. אבל גם התובנה הזאת, כמו הסוטול מהג׳וינטים, מתפוגגת מהר.

פולונסקי מביים בפשטות, ושם דגש על נראטיב ועל דמויות. הקסם הגדול של הסרט מצוי באופן שבו הוא משלב מוזיקה לתוך הסרט. אם אנחנו מבינים משהו על דמויות האב והאם, הרי שעלינו להניח שהמוזיקה בסרט מייצגת את טעמו של הבן המת – רוק עצמאי, מחוספס, גרום, אבל שמחזיק בתוכו את הסולם המלודי של הסרט כולו. זה סרט שבו אנשים עצובים, שבורים, עושים דברים מאוד מצחיקים. זה סרט סטלנים על האנשים הכי סחים, שמנסים להיאחז במשבר ולטפס איתו החוצה (יש בסרט עלילת משנה של שני גורי חתולים בתור כד חרס גבוה, שלא יכולים לטפס החוצה, זו בוודאי מטאפורה לשני ההורים שכלואים בתוך האבל שלהם ולא יכולים להחליט האם להישאר בפנים או לטפס החוצה). השילוב הבלתי קדוש הזה – של שכול וחול, של אבל ובדיחות סטלנים – יוצר סרט עם מרכז רגשי קצת אקסצנטרי, וברגעיו הטובים – למשל בסוף – הוא קולע בול.

אגב, רוב השירים בסרט הם מתוך האי.פי ״Colision״ של תמר אפק. תודה ל״שבוע ויום״ שבזכותו התוודעתי לזמרת המצוינת הזאת. האזינו:

ציוץ