״אבינו״ של מני יעיש, ביקורת
מוריס כהן ב״אבינו״ של מני יעיש. שמים אבטחה
ארבע שנים אחרי הבכורה הכל כך מרשימה שלו עם ״המשגיחים״ מגיע מני יעיש אל משבר הסרט השני ומפוצץ לו את הצורה במכות. ״אבינו״, סרטו השני של יעיש, שהוקרן אמש בטרום בכורה בפתיחת פסטיבל קולנוע דרום ה-15 בסינמטק שדרות, הוא סרט שאפתני, עשיר ומורכב יותר מסרט הביכורים קטן המידות שלו: עם שוטים עצומים ומפותלים ממצלמתו של רם שוויקי וכמות נכבדת של דמויות וסטטיסטים בכל סצינה, יעיש ניתר בתוך סרט אחד מ״רחובות זועמים״ ל״החבר׳ה הטובים״.
בפשטות, ״אבינו״ הוא סרט גנגסטרים. עובדיה רחמים (מוריס כהן, בתפקיד שיהפוך אותו לכוכב עתיר פרסים) הוא אחראי האבטחה במועדון לילה בשם ״שמיים״. החלום הגדול שלו, ממש כמו זה של השוטר אזולאי, הוא שיהיה לו כבר ילד, אבל לא משנה כמה טיפולי פוריות הוא ואשתו עברו, ילד אין להם. כשגנגסטר מקומי (אלון דהן) שוכר אותו להיות אחד הבריונים שלו, רחמים נקרע בין נאמונותו לבוס הקודם שלו ובין הרצון שלו למצוא עבודה נטולת אלימות, שתתאים לחיי המשפחה להם הוא מייחל. ובדרך אל נקודת השיא, כמו בסרט גנגסורים, יש הרבה מכות, אגרופים, דם ואקדחים שלופים.
אפשר לראות את ״אבינו״ כדרמה חברתית. סיפורם של בני זוג שגם שלוש משרות לא מצליחות לחלץ אותם ממצוקה כלכלית. האשה עובדת כקופאית, הגבר מאבטח בלילה ובעל חברת הובלות קטנה ביום. ובכל זאת, הם לא יכולים להרשות לעצמם טיפול הפריה פרטי והם נעזרים רק בשירות הציבורי שלא מצליח לסייע להם. כדי להצליח לממן את הטיפול הטוב יותר, היקר יותר, הגבר צריך לחצות את קווי החוק, המוסר והמצפון כדי לזכות ברמת חיים שאליה הוא שואף, רמת חיים שתאפשר לו לממן לעצמו משפחה כפי חלומותיו. הוא גם צריך לבגוד בעצם מהותו: הרי הגיבור מתאפיין בשם המשפחה רחמים, והוא מעיד על עצמו שאת כל כוחו הוא יכול להפנות רק כלפי מי שתוקף אותו, והנה עליו לקבל החלטה לצאת נגד עצמו ולהיות התוקפן, להיות זה שמשתמש באלימות כלפי אחרים, למטרות הרס ולא לטובת השלטת סדר.
אפשר לראות את ״אבינו״ כסרט תיאולוגי, העוסק במשבר האמונה של גיבורו. ה״אבינו״ משם הסרט גם רומז על רצון הגיבור לחבוק בן, להיות אב, וגם תפילתו לאבינו שבשמיים, בסיפור על אדם שהולך ומאבד את אמונתו. עובדיה – עובד ה׳ – הוא בעל אמונה קטנה ותמימה והיא הולכת ונדרסת אל מול המציאות. העובדה שאין לו בן נראית לו כמו בגידה מצידו של הקדוש ברוך הוא. עשר פעמים הם ניסו טיפולי הפריה – כמניין עשר הניסיונות שבהן העמיד הקב״ה את אברהם אבינו, עוד אבינו – אבל הוא עדיין לא ראה נס משלו. ועובדיה מאבד את זה. הוא מאיים שהוא יפסיק לשמור שבת ומצוות אם תפילותיו לא יענו, והוא לא שומע מה שאומרת לו אשתו ומה אומר לו הרב אליו הוא הולך לקבל ברכה, ומחליט שמעתה זה בידיים שלו, ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. בעצם, הוא מורד. יעיש, אחד היוצרים הצעירים והמרתקים שצצו בזירה הישראלית בעשור הנוכחי, הוא אדם מאמין, שיוצר כבר שני סרטים שמאתגרים את מושג האמונה, שמציגים אמונה חפה מסיפורי פיות, אמונה שבה תפילות לאו דווקא נענות (ואם נענות, אז לאו דווקא לטובה), וניסים לאו דווקא קורים. ובכל זאת, זו אמונה – דין ודיין, שכר ועונש, גם אם הם סמויים מעינינו בעולם הזה. גם אם לא הכל מסתדר כמו שחשבנו שמגיע לנו.
את המימד הדתי של הסרט מעשירים לא מעט רמזים תנ״כיים: אברהם כאמור, העקרות של יצחק ורבקה ויעקב ורחל (לאשתו של הגיבור קוראים בסרט רחל), רמיזות בסרט לסיפור שמשון וכמובן גם לנבואתו של הנביא עובדיה, שהתנבא אחרי חורבן בית ראשון, שעל שמו קרוי הגיבור.
מימין: רותם זיסמן-כהן, בעלה בחיים ובסרט מוריס כהן, הבמאי מני יעיש. אמש בפתיחת פסטיבל קולנוע דרום. צילום: שני מילגיר
אפשר לראות את ״אבינו״ כסרט מיסטי, קבלי, כזה שמכיל בתוכו שלל רמזים ורעיונות רוחניים מופשטים שהם הרבה מעל לסף ההבנה שלי. אבל נדמה לי שיש כאן איזושהי מטאפורה שמימית – שהרי מועדון הלילה שבו עובד הגיבור נקרא ״שמיים״ ולמנהל שלו קוראים מיקי (מיכאל, מלאך שרת). במשרדו של מיקי תלויה תמונה ממוסגרת עם האותיות אל״ד כתובות בגדול, מאותם קישוטים שקונים בחנויות קבלה. מדובר באחד מ-72 שמותיו של האל, ומעין קמע שאמור לספק הגנה מפני אויבים וצרי עין. זה קישוט נפוץ אבל בקונטקסט בו אחנו נמצאים הוא רק מוסיף לתחושה שיש כאן איזשהו סיפור סמוי מן העין על מאבק שמימי בין דין ובין רחמים, התנועה בעולם בין אב שהוא טוב ומיטיב ובין אל נקמות, שאנשי האמונה צריכים להאמין שהוא גם זה וגם זה בעת ובעונה אחת. אולי יש כאן איזשהו נראטיב רוחני המתאר את מסעה של הנפש אל תוך העולם הפיזי, מסע שובר מבחנים, דרך עשר הספירות, ויכול להתגשם בעולם הגלוי לנו רק אחרי פורענות וחורבן. הנוכחות של ספר הזוהר, והעימות הכה מודגש בין פיזיות גופניות ובין רוחניות, רומזים לי שיעיש כיוון כאן לספירות רוחניות גבוהות מאוד, אבל בחיי שאני לא מספיק בקיא כדי לפצח אותן. כמו הגיבור שיושב מול הרב ולא מבין מה הוא אומר לו, גם כאן במימד הזה של הסרט אני יושב מולו, מרגיש בתוכי שאומרים לי משהו עמוק וגבוה, אבל אני לחלוטין נטול כלים לקלוט.
ואפשר לראות ב״אבינו״ דרמה משפחתית, מלודרמה דומסטית. סיפור על אדם שהפגם הטראגי שלו הוא שהוא פשוט לא הקשיב לאשתו.
אבל בעיקר יש כאן עניין מרתק סביב עניין התפילה, או המשאלה. מילא תפילותיהם של הגיבור ואשתו, מה עם תפילת הקהל? ישבתי באולם במצב של מתח הולך וגובר, טבעת החנק הולכת ומתהדקת סביב הגיבור ואני מייחל, כמעט בקול רם, שבסוף הכל יסתדר לטובה. אני מתפלל לבמאי, אלוהי הסרט הזה, שיצליח למצוא את הדרך שבה הכל ייפתר היטב ויפה. אני רוצה את זה, המתח משגע אותי, ולבסוף… את הסוף אני לא יכול להסגיר, אבל כמוני גם הגיבור צריך כעת להכריע: האם תפילותינו נענו? האם קיבלנו את מבוקשנו? האם חזינו בנס? ובעיקר, האם מה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, והאם הוא שווה לנו? ואת כל שאר העולמות שבסרט, כולל עיון נוסף בסוף שובר הלב שלו, אשאיר לשלב שבו הסרט יופץ, ואז גם אוכל לצפות בו שוב, ולנסות לפצח מה בדיוק הבמאי אומר לנו בכל המערכה האחרונה ועוכרת השלווה של הסרט.
וכך, בין המכות ובין העמקות, ״אבינו״ הוא סרט שכולו שרוי בתנועה מסחררת, שיכול באותה מידה להיות להיות מוקרן בדרייב-אין או בבית המדרש.
אפשר לראות את זה גם כמשנה זהירות של הכותב.
הסרט אכן עוטה על עצמו כריזמה אך דל בשומנים.
המשגיחים מציג נופח יותר עמוק מסרט זה.
המשגיחים היה סרט אקשן לא טוב ושום דבר מעבר לזה, אז כאילו איזה עומק מצאת בו?
הכוונה עמוק מבין שני הסרטים
שלום, אתה רציני? חוץ מהיותו של "משגיחים" סרט אקשן טוב, יש בו המון רבדים כולל שאלות על מקום הדת בחיים, קבלת אחר וכו'….
לא הבנתי אפ' מילה אחת מהביקורת. מוכן לכתוב אותה שוב בצורה מובנת?
עליית דרגה מהמשגיחים
מוריס כהן לא פחות ממדהים
ראיתי היום באקדמיה
סרט שעשוי בצורה מגוחכת חצי ראשון פשוט משעמם ומאולץ
התסריט לא מחזיק מים , סיפורים לא רלוונטים (נהג מונית??) , מרגיש שהיוצרים לא החליטו מה הסרט אמור להיות (סצנות שמתיימרות להיות אומנותיות או "איכותיות" לצד סצנות שמנסות לפנות לקהל רחב יוצרות ביחד סרט שהוא אף אחד מהם)
פשוט היה סרט רע . במקום להתאמץ ככ לעשות סרטי "איכות" עם "סצנות חזקות" ועוד כל מיני אפקטים של סלואו מושין ללא סיבה היו צריכים קודם כל לזכור שרוצים ליצור סרט (עלילה.. עניין.. משהו…)
איפה אפשר לראות את הסרט?!
סרט רווי באלימות וקללות…לא נעים לצפייה !!
סרט נפלא וביקורת נהדרת
הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בחיי
אחלה סרט מוריס כהן שחקן ענק..