אתמול בפסטיבל ירושלים: שיחה עם לורי אנדרסון
לורי אנדרסון. צילום: רוברט מייפלתורפ
ספיישל לורי אנדרסון שלי ברדיו הקצה (חלק שני) מהיום. האזינו או הורידו כאן
פסטיבל ירושלים 2016 יכנס לפנתיאון האישי שלי בזכות הגעתה של לורי אנדרסון עם סרטה ״לב של כלב״, ויותר מזה בזכות העובדה שניתנה לי אפשרות לשבת איתה לשיחה קצרה מדי בת חצי שעה, בה הייתי בעיקר הלום. תוך כדי השיחה הייתי צריך לעשות עצמי סוויץ׳ מנטלי: בדרך כלל כשאני מראיין מישהו אני עסוק במחשבה ״מה תהיה הכותרת של הראיון״. הרגלים של עיתונאים. אבל לורי אנדרסון דיברה כמעט לבד, בלי שהייתי צריך לשאול יותר מדי. רוב השאלות שהכנתי, נשארו בחוץ. ועד מהרה קלטתי מה קורה כאן: אני בהופעה פרטית. הרי זה מה שלורי אנדרסון עושה: מספרת סיפורים מקצועית. כבר 40 שנה, על במה או באלבומים, היא מדברת, לפעמים גם שרה, ומוסיפה צלילים ודימויים. כלי הנגינה העיקרי שלה הוא הקול שלה, עם ההטעמה וההגשה הייחודיים לה, עם הפאוזות הקטנות לפני המילה האחרונה של הפסקה. והנה היא, בשיחה על היצירה החדשה שלה, הפעם תחת הרובריקה של ״קולנוע״ – למרות שזו יצירת אודיו-ויזואלית שאפשר לצרוך ביותר ממדיום אחד – ולכן אני, מעריץ מאז 1982, יכול לראשונה בחיי לקבל זמן מולה, ולא רק כקהל באולם (זו הפעם הרביעית שהיא בארץ, והפעם הרביעית שאני מגיע לראות אותה, אבל הפעם הראשונה שהיא גם רואה אותי).
ופתאום נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי את שמה. זה היה ב-1982, אני הייתי בן 14. ופתאום הזכרון כל כך ברור ורב פרטים. אני יושב על המיטה של הורי, בצד של אבא שלי, מקשיב לרדיו כסוף (שהיה גם שעון מעורר וגם מנורת קריאה). כנראה רשת ג׳. ואני זוכר שזה היה מכשיר רדיו שקלט רק AM, ואני די בטוח שב-1982 רשת ג׳ וגלי צה״ל שידרו רק בתדרי AM. ופתאום אני שומע את ״או, סופרמן״ והשיר הזה, עם הסימפול המונוטוני שלו, מחשמל אותי. אני מרגיש איך סינפסות במוח שלי חוטפות זרמי חשמל ויוצרות נתיבי מחשבה ותודעה שלא היו שם קודם. ואני שם לב שזה רגע שאזכור. וזה 1982, ובעוד כמה שבועות גם אראה לראשונה את ״הנבואה״ ואשמע את הפסקול של פיליפ גלאס, ופתאום מילה חדשה שלא היכרתי – ״מינימליזם״ – תהפוך לפופ החדש שלי.
ואני מספר את הסיפור הזה ללורי אנדרסון, והיא כבר טרודה לקראת הראיון הבא שלה שתכף יתחיל, והיא עונה: ״וואו, שמעת את השיר ב-AM?״.
ואני מספר לה, כמו אחרון הגרופים, שלמעשה כבר נפגשנו לרגע בעבר. לפני חמש שנים. היא הגיעה ביוני 2011 להופעה בהיכל התרבות ויום לפני כן יצאה לטיול בשבוע הספר בכיכר רבין. אנחנו בדיוק הסתובבנו שם ונתקלנו בה עם המלווה שלה. והבנו שזו הזדמנות יחידה במינה ובאנו להגיד שלום, וכמה שאנחנו אוהבים אותה, ושאנחנו באים הופעה שלה מחר. ואם אפשר חתימה. אבל דף לא היה לנו, אלא רק ספר של רולן בארת שבדיוק נקנה בדוכן של רסלינג דקה קודם. וכך קרה שבמדף ספרי הפילוסופיה עומד ספר של רולן בארת עם הקדשת לורי אנדרסון. ואני אומר לה שזה דוקא נראה לנו מאוד מתאים, המפגש בינה ובין רולן בארת. והיא עונה, ״או, מסכן רולן״.
ואני מתחיל להקליט ורוצה לדעת למה בעצם בגיל 68 היא החליטה לעשות סרט ראשון (סרט שני, למעשה, אם סופרים את ״בית האמיצים״ מלפני 30 שנה, אבל היא אומרת ״זה לא היה באמת סרט, סתם צילמנו הופעה״). והיא עונה: ״הזמינו ממני. לא היתה לי שום כוונה לעשות סרט״. והיא מספרת שמבחינתה זה סרט על מילים ועל סיפורים, ולמה אנחנו מספרים סיפורים ואיך אנחנו מספרים אותם, ומה אחנו זוכרים ומה שוכחים. אבל הסרט הוא על לולה-בל, הכלבה שלך, לא? והיא אומרת, לא. הוא לא על הכלבה שלי ולא על אמא שלי ולא על בעלי, אבל כמובן שהוא גם על כל אלה. זה סרט על החומרים שמהם אני עושה את האמנות שלי, על המילים. (על המילים והסיפורים ומוטיב הזכרון ביצירה של לורי אנדרסון, האזינו למקבץ הקטעים שליקתי בתוכנית הקודמת שלי ברדיו הקצה, שהוקדשה גם היא במלואה לאנדרסון). וכל משפט שלה הוא כמו שיר (עם חידוש: לראשונה אני שומע אותה צוחקת).
לורי אנדרסון ומעריץ. השבוע בסינמטק ירושלים
אחרי 34 שנים של האזנה לטקסטים הכל כך אישיים שלה – אני חושב שיש לי את רוב הדברים שהיא הקליטה – ״לב של כלב״ הוא עדיין חידוש גמור עבורי. זו היצירה הכי חושפנית מבחינה ביוגרפית. סיפורים על הילדות שלה באילינוי, במשפחת דתית בת שמונה אחים, עם אם קפדנית, קרה, מרוחקת ופורמלית שגרמה לבתה להרגיש, עד היום, שהיא לא אהבה אותה. וזה גורם לי לתהות האם היא חשפה את כל הסיפורים האלה עכשיו כי אולי קולנוע הוא מדיום אינטימי יותר מאשר ההופעות הבימתיות שלה. והיא חושבת על זה ועונה: ״אולי״. אבל זה אולי גם קשור לעובדה שהיא עכשיו בעיקר מנסה לכתוב, ושהעבודה על הסרט עזרה לכתיבה שלה להשתנות, להיות אישית יותר.
והיא מדברת על אהבתה לכלבים, ועל הרצון שלה ללמוד מהם איך להיות אמפתית. ורק אחר כך אני מסתכל ברשימות שלי, שלא הגעתי אליהן בכלל, ונזכר שרציתי לספר לה פרט שאני משוכנע שהיה מעיף לה את המוח, מתוך חיבתה גם למילים וגם לרוחניות, שבעברית ״כלב״ נשמע כמו ״כמו לב״ – ושעל פי הקבלה זה לו צירוף מקרים, והמילה ״כלב״ ניתנה לחיה הזאת על ידי אדם הראשון בגלל הלב שלה, כך ששם הסרט בעברית הוא בעצם ״לב כמו לב״, ונראה לי שזה בדיוק מה שהיא התכוונה לו, אבל שכחתי להגיד לה.
״לב של כלב״ הוא גם סרט רוחני מאוד, אפילו דתי. אנדרסון מדברת בו באופן גלוי מאוד על השיחות שלה עם המורה הבודהיסטי שלה ושל לו ריד, ועל גלגול הנשמות של לולה-בל הכלבה, שהיא ניסתה לדמיין את שלביו – במילים ובציור. וזה גרם לי לתהות האם מבחינתה הקולנוע הוא מדיום רוחני והיא ענתה ״לא״. מבחינתה הכל רוחני, והרוחניות נגישה בכל מקום ובכל רגע. ואז אני מבין שבין אם אני צופה בסרט בעיניים פקוחות, או מאזין לדיסק של פסקול הסרט, המכיל את כל פסקול הסרט, המילים והצלילים, שזהו בעצם מעין פסקול למדיטציה. וניסינו להשוות בין מה שאני יודע על הרוחניות היהודית מלימודי החסידות שלי, ואיך זה לפעמים מתיישב בדיוק עם מה שהיא מדברת עליו, אבל לפעמים שונה לחלוטין. וכשהמורה שלה אומר לה שהיא צריכה ללמוד איך להרגיש עצובה מבלי שהיא תהיה עצובה, זה מזכיר לי את רבי נחמן מברסלב, שאומר (אם אני מבין נכון) דברים דומים. והיא אומרת: ״אין לי ספק בכך״. ואחרי חצי שעה, כשכבר דופקים על הדלת ומבקשים שנסיים, אני מרגיש שהסמול טוק הסתיים, ועכשיו סוף סוף אני יכול להתחיל את הראיון ולשאול את השאלות שהכנתי. וזה הזמן לכבות את מכשיר ההקלטה.
הנה השיחה המלאה והלא ערוכה שקיימנו:
וזה הפודקאסט שלי היום ברדיו הקצה, בו השמעתי קטעים מהשיחה, לצד הקטעים מהסרט עליהם היא דיברה.
