״ג׳ייסון בורן״. כמו סירק דה סוליי

דיברתי על ״ג׳ייסון בורן״ וגם על ״קפטן פנטסטיק״, ״Stranger Things״ ועוד בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

״ג׳ייסון בורן״ הוא הסרט החמישי בסדרת הסרטים על סוכן הסי.איי.איי במנוסה, שנולד בספריו של רוברט לאדלום, ואז ב-2002 בסרט הראשון שביים דאג ליימן (שמות הסרטים בעברית – אני כותב אותם כאן כי אני אף פעם לא זוכר מי מהם זה מי: ״זהות כפולה״, ״זהות במלכודת״, ״זהות אבודה״, ״זהות גנובה״). מאט דיימון (השחקן) ופול גרינגראס (הבמאי) חוזרים לסרט אחרי שנשבעו שהם גמרו את הסוס של בורן ב-2007, עם ״זהות אבודה״, הטוב והמצליח בחמישיה. אבל כמו שלמדנו משון קונרי וג׳יימס בונד שלו: ״לעולם אל תגיד לעולם לא״. ראשי יוניברסל כנראה הצליחו למצוא את סכום הכסף שיחזיר את שני אלה לסרט משותף שלישי. אז לא ברור עד כמה הם עשו את הסרט הזה עם חשק, אבל יאמר לזכותם שהם לכל הפחות השקיעו בו מאמץ ואנרגיה.

הפרט החשוב ביותר בעת קריאת הקרדיטים לסרט הוא זה שנעדר ממנו: זה הסרט הראשון בסדרה שטוני גילרוי לא שותף לכתיבת התסריט שלו, ואיך שרואים את היעדרו (גילרוי אף ביים את ״זהות גנובה״, הסרט הרביעי, מעין ספין-אוף של הסדרה, ללא בורן ודיימון, כמו הסרט ההוא בסדרת ״הפנתר הוורוד״ שהיה בלי אינספקטור קלוזו ופיטר סלרס). למרות שלכאורה תסריט הוא לאו דווקא הפריט הכי חשוב בסרט אקשן (עוד רגע נרחיב על זה), התסריטים של גילרוי לסרטי ״זהות ….״ נתנו לאקשן מימד מוצלח של משחק שחמט, בו המאבק בין בורן ובין רודפיו הוא לא רק פיזי – מי מהיר וחזק יותר – אלא גם היה בו מעין משחק מוחות, פאזל שצריך לפתור תוך כדי תנועה מהירה. זה לא קיים בכלל ב״ג׳ייסון בורן״.

את התסריט לסרט הנוכחי כתב גרינגראס, הבמאי, יחד עם כריסטופר ראוס, העורך הקבוע שלו ב-12 השנים האחרונות (מאז ״זהות במלכודת״). זו חתיכת קידום בקריירה של ראוס, עורך אקשן ותיק. ראוס זכה באוסקר (מוצדק) על העריכה של ״זהות אבודה״, שהכיל כמה מקטעי המרדפים הטובים ביותר בפנתיאון של סרטי האקשן (גם ״בוליט״ ו״הקשר הצרפתי״, שנמצאים בפסגת רשימת הסרטים עם סצינות המרדפים הטובות ביותר, זכו באוסקר על עריכה). אני יכול להניח שמאחורי ההחלטה של גרינגראס לסגור את התסריט בינו ובין העורך שלו נמצאת התובנה הלא שגויה שהדבר הכי חשוב בסרט אקשן הוא, ובכן, האקשן. כלומר, כל מה שגרינגראס צריך לעשות, כדי לאסוף את הצ׳ק שלו, זה להמציא חמש סצינות אקשן, בגדלים משתנים, בערים שונות בעולם, ואז למצוא צידוק עלילתי כדי להגיע מהאחת לשניה. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ובכן, באמת לא קשה. כלומר, אם אתם רוצים שהעלילה תהיה מיותרת וחסרת הגיון. ואכן, ״ג׳ייסון בורן״ הוא סרט שקשה להסביר את הגיון הדמויות ומניעיהן, בז׳אנר שממילא ההגיון הוא לא הצד החזק בו.

נרחיב לרגע: סרטי אקשן זקוקים לתסריטאים טובים כדי ליצור אשליה – כמו זו שקוסם עושה עם הסחות, הטעיות וזריזות ידיים – להעלים את החורים ואת חוסר ההגיון ולגרום לנו לא לשים לב שהם בכלל היו. ל״ג׳ייסון בורן״ אין את כושר הלהטוטנות הזה. ״ג׳ייסון בורן״ נכשל בסעיף הזה בגלל שני תקדימים עכשוויים שקל להשוות אותו אליהם. הראשון הוא, כאמור, ״זהות במלכודת״ מ-2007. הסרט ההוא היה כל כך מסחרר בקצב שלו, עם קטעי פעולה כה דינמיים, מותחים ווירטואוזיים, עד שלא היה לנו בכלל פנאי לחשוב מה בעצם קורה פה והאם זה בכלל הגיוני. השני הוא ״משימה בלתי אפשרית 5״ מלפני שנה, שבו כריסטופר מקווארי, כתסריטאי וכבמאי, הצליח להבריק בדיוק בלהטוטנות הזאת: זה לא יתכן, זה לא אפשרי, זה לא הגיוני, זה אפילו אידיוטי לחלוטין, אבל נהננו מהשואו ולא שמנו לב לכשלי ההגיון.

אבל גרינגראס – עיתונאי שהתחיל את דרכו בקולנוע כבמאי של דרמות מחוספסות, ריאליסטיות מאוד (הוא אפילו עובד עם הצלם של קן לואץ׳), לפני שהפך לבמאי סרטי אקשן ״מציאותיים״ – הוכיח שהמומחיות שלו אינה במילים אלא בהיפראקטיביות של שחקנים, צלמים וכלי רכב, ולשם הוא מנווט את האנרגיה שלו. לכן, כל מה שיש לנו ב״ג׳ייסון בורן״ – במין חזרה לסרט הראשון בסדרה (שביים דאג ליימן) – הוא פשוט מסע בין מרדפים. במה שמתסמן כקיץ איום ונורא לסרטי האקשן, ״ג׳ייסון בורן״  הופך מתוך ברירת המחדל, ולא מתוך הצטיינות, לטוב שבחבורה. סצינת המרדף באתונה, במערכה הראשונה, ובלאס וגאס (המערכה האחרונה), הן כל מה שסרט אקשן טוב צריך לספק כדי להיות מספק, ואף מהנה. רגע אתקן: הן מעולות. הן מזכירות לנו שסרט אקשן טוב הוא קצת כמו ביקור במופע העונתי של סירק דה סוליי – אנחנו כבר מכירים את אוצר המילים של הקבוצה, את סוג הלהטוטים שהם יודעים לעשות, ועדיין, למי שאוהב את זה (אני) זה מרהיב ומשמח כמעט בכל פעם מחדש. זה מופע חדש, אבל הוא דומה לקודמים, ואם זה מופע טוב, יהיה בו איזשהו משהו חדש וקיצוני ומפתיע שלא היה בקודמים – חזרה אל הציפיות, ואז שדרוגן. ו״ג׳ייסון בורן״, כמעין מופע אקרובטיקה בפנטומימה, כמעט נטול מלל, הוא בדיוק כזה, ומבחינתי זה מספיק. מכיוון שכל המערכה האחרונה של הסרט מתרחשת בלאס וגאס, בסיס הבית הנוכחי של הלהקה הקנדית סירק דה סוליי, יש לי תחושה שזו גם היתה כוונתו של גרינגראס.

ציוץ