02 אוגוסט 2016 | 11:49 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט אורח: דנה קסלר על ג׳ון יוז, ״מועדון ארוחת הבוקר״ וסרטי הנעורים הגדולים של שנות ה-80

״מועדון ארוחת הבוקר״, 1985. במאי: ג׳ון יוז

״מועדון ארוחת הבוקר״, 1985. במאי: ג׳ון יוז

ביום רביעי הבא (10.8) תתקיים בגן הפסלים במוזיאון תל אביב הקרנה של יצירת המופת האייטיזית, ״מועדון ארוחת הבוקר״ שביים ג׳ון יוז. האירוע – שיתחיל ב-21:00 עם תקלוט אייטיזי של עידן גבריאל, הרצאה קצרה מפי אבנר שביט ואז הסרט – מתקיים כחלק מאירועי הקיץ של סדרת ההקרנות ״בלואו אפ״, המשלבים בין מוזיקה וקולנוע (+ בירה) שעורכים דנה קסלר וישיב כהן. קסלר את כהן כבר הקרינו במסגרת הזאת את ״יפה בוורוד״, וכל שנותר לקוות הוא שגם יומו של פריס ביולר עוד יגיע. הנה דף האירוע עם כל הפרטים ולינק לכרטיסים ומה לא.

הנה, לכבוד האירוע, טקסט שכתבה דנה קסלר על ג׳ון יוז – שהוא בעיניי הפרנסואה טריפו של סרטי הנעורים, דובר של דור ותסריטאי עילוי – ומי שלא רק הגדיר מה זה להיות בן 15 בשנות השמונים, אלא גם ערך את פסקול ההתבגרות שלנו.

בני 16 היינו. חמש יצירות המופת של ג׳ון יוז / דנה קסלר

“כשאתה נהיה מבוגר, הלב שלך מת”.  (אלי שידי, “מועדון ארוחת הבוקר”)

אני לא יודעת בן כמה ג’ון יוז היה כשהוא כתב את המשפט הזה או חשב עליו לראשונה, אבל כשהוא שם אותו בפיה של השחקנית אלי שידי בסרטו “מועדון ארוחת הבוקר”, הוא כבר היה בן 35. ועדיין, המשפט הזה מתאר בדיוק איך זה מרגיש להיות טינאייג’ר.

ג’ון יוז מת באופן פתאומי מהתקף לב בזמן הליכת בוקר במנהטן, שם ביקר את משפחתו. זה קרה ב-2009 (ב-6 באוגוסט, השבוע לפני שבע שנים). הוא היה בן 59. בשלב הזה, יוז חי כבר הרבה שנים הרחק מתעשיית הקולנוע ואור הזרקורים. למעשה הוא לא ביים אף סרט מאז 91′. באמצע שנות התשעים הוא עבר לוויסקונסין ובשנותיו האחרונות חי בחווה שלו באילינוי. ג’ון יוז מעולם לא היה מה שנקרא “במאי מוערך” – הוא לא עשה סרטים שזוכים באוסקר או כאלה שמוקרנים בסינמטקים. אבל הוא השאיר אחריו מורשת קולנועית מסוג אחר. בתור במאי, תסריטאי ומפיק, יוז עיצב את תור הזהב של סרטי הנעורים – שנות השמונים כמובן.

יוז לא ביים רק סרטי נעורים. בין היתר הוא חתום על הקומדיה המקסימה והנוגעת ללב “תקועים בדרך” (“Planes, Trains and Automobiles”) בכיכובם של סטיב מרטין וג’ון קנדי, וההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו הייתה “שכחו אותי בבית” (“Home Alone”), אותו הוא כתב והפיק (כריס קולומבוס, לימים הבמאי של ״הארי פוטר״, ביים). אך תהילת העולם מגיעה לו על חמישה סרטי נעורים אייטיזים קלאסיים: “בת 16 הייתי”, “מועדון ארוחת הבוקר”, “חלומות צעירים”, “יפה בוורוד” (שהוא כתב והפיק, אך לא ביים) ו“שמתי ברז למורה”. חמשת הסרטים הללו יצאו במהלך שנתיים בסך הכל, בין 84′ ל-86′, וחמישתם עתידים היו לשנות את מפת סרטי הנעורים לנצח ולעצב את קומדיית הנעורים כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

חמשת הסרטים הללו היו קומדיות קלילות ומצחיקות, אך בכולם היה גרעין עמוק יותר. גדולתו של ג’ון יוז הייתה טמונה בעובדה שהוא ידע איך בני נוער חושבים. הוא הבין שמה שאתה חושב בגיל 16 מרגיש לך הכי עמוק, מקורי וחשוב, גם אם כמה שנים אחרי זה תתבייש להודות בכך. ועל המחשבות האלה בדיוק הוא בנה את חמשת הסרטים הללו.

אילו הייתי מגיעה למסקנה שיוז יודע איך בני נוער חושבים היום, בצפייה רטרואקטיבית בסרטיו, הייתי מציעה לכם לא להאמין לי. אבל זה בדיוק מה שחשבתי בזמן אמת, כשהייתי הולכת אחרי בית הספר לספריית הווידיאו ברחוב יהודה המכבי, משאילה את סרטיו וגומעת אותם בשקיקה, שוב ושוב. במבט לאחור לא כל הסרטים שלו עוברים את מבחן הזמן – לא את הזמן שעבר מאז שהיינו נערים ולא את הזמן שעבר מאז האייטיז. אבל כשהייתי בכיתה ט’ הרגשתי שג’ון יוז מביע את מה שאני לא יכולה להביע בעצמי. ואני לא הייתי לבד בעניין הזה.

“והילדים האלה שאתם יורקים עליהם / בזמן שהם מנסים לשנות את עולמם / מחוסנים בפני העצות שלך / הם די מודעים למה שעובר עליהם” (דיוויד בואי, “Changes”)

בציטוט הזה של דיויד בואי נפתח הסרט “מועדון ארוחת הבוקר” (The Breakfast Club”, 1985״). יוז ידע את מה שגם בואי ידע. ברור שטינאייג’רים הם יצורים מבולבלים, מקושקשים והורמונליים – אבל זה לא כאילו הם לא יודעים את זה. ואת המודעות העצמית הזאת, שכמובן רק מקשה על חייו של המתבגר, הקפיד יוז להעניק לכל אחד ואחד מגיבורי סרטיו.

“מועדון ארוחת הבוקר”, אותו יוז כתב, ביים והפיק, הוא ללא ספק גדול סרטי הנעורים של האייטיז והסרט המיתולוגי ביותר של יוז. עלילת הסרט מספרת על חמישה תלמידי תיכון מרקע חברתי שונה שעקב עונש משותף שעליהם לרצות, נאלצים להכיר זה את זה טוב יותר ממה שהמבנה החברתי שהם חיים בו מאפשר. בהתחלה נדמה שאין שום סיכוי שמלכת הכיתה, הספורטאי, החנון, הדפוקה והמורד יצליחו לקיים בינהם דיאלוג. כל אחד מהם מלא דעות קדומות על האחרים, שלא לומר מלא שנאה עצמית. אך בסופו של דבר מסתבר שהשנאה שלהם כלפי עולם המבוגרים, והפחד שלהם להפוך להיות כמו ההורים שלהם, מאחד אותם.

מתוך פסקול ״מועדון ארוחת הבוקר״

גדולתו של “מועדון ארוחת הבוקר”, עבור הצופה הצעיר, היא בדרך בה הוא מפרק סטריאוטיפים. במהלך שבת אחת נאלצים חמישה בני נוער סטריאוטיפיים לבלות ביחד בעונש, כשהשיעמום והצורך להעביר את הזמן דוחף אותם אט אט לדבר, להיפתח ולקלף מעליהם את הקליפות.

סביר שמי שרואה את הסרט הזה בפעם הראשונה בתור מבוגר יובך מהאמיתות הבנאליות והפסיכולוגיה בגרוש, ויכול להיות שבשביל הנוער של היום הוא נאיבי ומיושן, אבל עבור מי שראה את הסרט בזמן אמת, כמוני, הוא היה לא פחות מהתגלות. אני לא יודעת איך זה עובד היום, אבל כשאני הייתי בת 14 באמת לא ידעתי שמלכת הכיתה היא גם בנאדם עם רגשות וחוסר בטחון. ואם “מועדון ארוחת הבוקר” לא היה מספר לי את זה, כנראה שלעולם לא הייתי מגלה.

לכל דור ודור יש את סרטי הנעורים שלו. ג’ון יוז הוא במאי סרטי הנעורים של הדור שלי. בפעם הראשונה שראיתי את “מועדון ארוחת הבוקר” (כארבע שנים אחרי שהוא יצא), בגיל 14, הייתי בהלם. לא הבנתי איך דבר כזה אפשרי בכלל. לא הבנתי איך זה יכול להיות שיש שם מישהו בחוץ שמבין בדיוק איך אני מרגישה, ועוד מישהו מבוגר מספיק בשביל לעשות סרט! לפתע לא היה שום הבדל בין בבלי, השכונה הצפון תל אביבית המשעממת שבה גדלתי, לבין הפרבר האמריקאי הפיקטיבי שרמר, אילינוי, בו מיקום יוז את סרטי הנעורים שלו. לא היה שום הבדל בין תיכון עירוני ד’ – התיכון הצפוני המעמדי, ההישגי והתחרותי שבו למדתי – לבין התיכון האמריקאי המוצג בסרט.

“אני שונאת את זה! אני שונאת את זה שאני חייבת להסכים עם כל מה שהחברים שלי אומרים!” (מולי רינגוולד ב”מועדון ארוחת הבוקר”)

קשה להאמין, אך סרטי נעורים זו לא סוגה קולנועית מובנת מאליה. אפילו נעורים זה לא דבר מובן מאליו. זה נשמע קצת מצחיק, אבל לא תמיד היה דבר כזה נוער. לפחות לא במובן שאנחנו מכירים היום. למעשה עד שנות החמישים לא נחשבו בני נוער לקבוצה צרכנית נפרדת. גם בארצות הברית וגם באירופה נחשבו נערים לילדים עד אשר התגייסו לצבא או הצטרפו לכוח העבודה ואילו נערות נחשבו לילדות עד שהתחתנו והחלו למלא את תפקידן כעקרות בית. מאותו יום הם הפכו לגברים ונשים מבוגרים. בשנות החמישים המצב הזה החל להשתנות.

התנאים הכלכליים והחברתיים בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה הפכו את בני הנוער לכוח כלכלי ותרבותי מוביל. לפתע החלו לייצר מוצרי צריכה המיועדים באופן בלעדי לבני נוער, כמו תקליטוני 7 אינץ’, סוגים מסוימים של בגדים, קוסמטיקה ואביזרי אופנה, וכמובן גם סרטים. בתור קבוצה צרכנית חדשה, החלה תעשיית הקולנוע, משנות החמישים ואילך, לייצר סרטים הפונים באופן בלעדי לקהל של בני נוער.

breakfast-club-poster

מכיוון שסרטים נעשים על ידי מבוגרים, באופן טבעי הוצגו בהם בני נוער דרך עיניהם של מבוגרים. ובמשך שנים ארוכות הוצגו בני נוער בקולנוע בדרך בה הם עצמם מתקשים להזדהות איתה. ודאי שנערים העריצו את ג’יימס דין ונערות רצו להידמות לנטלי ווד, אבל כמה מהם יכלו לומר בלב שלם שהם מיוצגים על ידי הדמויות שהכוכבים הללו גילמו בסרטיהם?

אחר כך, בשנות השישים, הפכו בני נוער למבשרי המהפכה. הסיקסטיז נתפסים כשנות שלטון הנוער, אז הפכו הטינאייג’רים לכוח ממשי, שמביא איתו שינוי. מלחמת ויאטנם סיפקה לנוער האמריקאי עילה למחאה פוליטית כנגד מה שנתפס כהקרבת הנעורים בידי המדינה, וכוכבי רוקנרול הפכו מבדרנים לדוברים של דורם. גם הנוער המרדני הזה יוצג בקולנוע. אבל איפה היה הנוער הרגיל? איפה היו כל בני הנוער הפחות יפים, פחות הרואיים, פחות טראגיים, פחות דרמטיים? איפה כל בני הנוער המחוצ’קנים, הבודדים, המשעממים והמשועממים? התשובה היא, בסרטים של ג’ון יוז.

ולא רק זה. אם פעם סרטים המיועדים לקהל של בני נוער הכילו את כל הדברים שמבוגרים חשבו שבני נוער אוהבים – אופנועים, מכוניות, קטטות, רוקנרול, מסיבות, בחורות – אצל ג’ון יוז זה היה אחרת. הוא לא נתן לבני נוער את מה שהוא חשב שהם יאהבו, אלא עשה סרטים שהסתכלו על העולם דרך העיניים שלהם. לטוב ולרע.

“חברה שלי תמיד מסתובבת עם ההרגשה שמשהו חסר. היא בודקת בכיסים, בודקת את התיק, סופרת את הילדים, אבל כלום לא חסר. אז היא החליטה שזאת תופעת לוואי מזה שהיא לא הלכה לנשף הסיום שלה”. (מתוך “יפה בורוד”)

אומרים שהתיכון הוא מיקרוקוסמוס של החברה כולה, אבל האמת היא שהתיכון הוא מקום הרבה יותר קיצוני מהעולם האמיתי, כפי שניתן לראות ב”מועדון ארוחת הבוקר” וב”יפה בוורוד”. היררכיה חברתית היא רק תמה אחת בה נגע יוז בסרטיו. מלבד זאת הם עסקו גם בשאלה הסבוכה של איבוד הבתולין (האם, מתי, איפה ועם מי), נשף הסיום של התיכון (רגע השיא של החוויה התיכונית בו כל מה שעמלת בשבילו במשך של שנות התיכון אמור להתממש, כפי שניתן לראות ב”יפה בוורוד”), אהבות ראשונות, מציאת זהות, הגדרה עצמית אל מול עולם המבוגרים וכו’.

לפני שנכנס לתעשיית הקולנוע עבד ג’ון יוז כקופירייטר במשרד פרסום ולאט לאט התחיל להתפרסם כתסריטאי של קומדיות (הוא חתום, למשל, על התסריט הקורע של “חופשה מטורפת באמריקה” בכיכובו של צ’בי צ’ייס). הסרט הראשון שביים היה סרט הנעורים “בת 16 הייתי” (“Sixteen Candles”, 1984). זה היה סרט ה”סוויט סיקסטין” האולטימטיבי, שמספר על נערה שיום הולדתה ה~16 מתחיל בזבל (אפילו המשפחה שלה שכחה את יום הולדתה), אך נגמר בהפי אנד. סוף הסרט, בו החתיך שבו הנערה הביישנית מאוהבת, מחזיר לה אהבה, הוא אולי לא כל כך ריאליסטי, אבל בסך הכל “בת 16 הייתי” הוא סרט הנעורים האמין ביותר שנעשה עד לאותה תקופה. בני הנוער בסרט נראים ומדברים כמו בני נוער אמיתיים בתיכון אמריקאי ממוצע, ומעל לכל זורחת כוכבת הסרט.

מולי רינגוולד הייתה הטינאייג’רית האייטיזית האולטימטיבית. היא הייתה יפה וחמודה, אבל לא בצורה בלונדינית ושרמוטית. היא הייתה הבת הטובה של השכנים, הייתה בה רגישות יוצאת דופן, היא שידרה כנות והיא הייתה ג’ינג’ית. היא יכלה לגלם את מלכת הכיתה ואת הנערה הלא מקובלת כאחד. ומה שהיה הכי טוב בה זה שהיא גילגלה עיניים בצורה טינאייג’רית יותר טוב מכל שחקנית לפניה או אחריה.

“כולנו די מוזרים. חלקנו פשוט יותר טובים בלהסתיר את זה”. (אמיליו אסטבז ב”מועדון ארוחת הבוקר”)

את שנת 85′ פתח יוז עם “מועדון ארוחת הבוקר”, ואחרי שני סרטים עם מולי רינגוולד הוא החליט לזנוח באופן זמני את הגיבורה הג’ינג’ית שלו למען סרט על בנים. ולא סתם בנים – בנים חנונים. כמה חודשים אחרי שהחנונים מהקולג’ נקמו את נקמתם ב”נקמת היורמים”, יצא הסרט השלישי בבימויו של יוז, “חלומות צעירים” ( Weird Science”, 1985״). במעין גירסת נעורים לסיפורו של ד”ר פרנקנשטיין יוצרים שני נערים לא מקובלים – אחד גאון מחשבים והשני סתם חנון – את האישה המושלמת, הלוא היא קלי לה-ברוק, הדוגמנית שהפכה לכוכבת קולנוע בעקבות “האישה באדום”. אלא שחתיכת-העל שהם יצרו היא אישה חכמה ורגישה שחשה כלפי שני הנערים רגשות אימהיים, ועוזרת להם לצבור את הבטחון העצמי שהם כה זקוקים לו.

אחרי הגיחה הביזארית הזאת אל מעמקי עולם הגיקים, חוזר יוז למולי רינגוולד, עם הסרט שמזוהה איתה יותר מכל: “יפה בוורוד” (“Pretty in Pink”, 1986). “יפה בוורוד”, שיוז לא ביים אלא רק כתב והפיק, הוא סיפור סינדרלה על נערה ענייה שעובדת בחנות תקליטים, מתאהבת בנער עשיר ומקובל (אנדרו מקארתי), שעושה למענה כל מאמץ כדי להשתחרר מהלחץ החברתי שמפעיל עליו חברו הסנוב, ג’יימס ספיידר.

“יפה בוורוד” הפך עם השנים לסרט קאלט ענק לחובבי אייטיז, בשל הדגש המושם בו על אופנת התקופה (הגיבורה הענייה קונה בגדי יד שנייה, עושה להם קסטומייזינג ולובשת את יצירותיה לבית הספר) ופסקול הגל חדש המעולה, הכולל את הסמיתס, אקו אנד דה באנימן, ניו אורדר, OMD וה-Psychedelic Furs ששרים את שיר הנושא.

אחד הדברים שמבדיל את “יפה בורוד” מסרטיו האחרים של יוז הוא היחסים בין בני הנוער למבוגרים. ב”מועדון ארוחת הבוקר” ההנחה היא שהנוער תמיד צודק ועולם המבוגרים הוא רקוב וחלול. כשג’ון בנדר המורד (ג’אד נלסון) שואל את אנדרו קלארק הספורטאי (אמיליו אסטבז) בסרט אם הוא מסתדר עם ההורים שלו, אומר לו קלארק: “אם אני אגיד שכן אז אני אידיוט, נכון?”. על זה עונה לו בנדר: “אתה אידיוט בכל מקרה, אבל אם תגיד שאתה מסתדר עם ההורים שלך אז אתה גם שקרן”. ב”יפה בוורוד”, לעומת זאת, מנהלת מולי רינגוולד מערכת יחסים קרובה עם אביה המובטל והדכאוני (הארי דין סטנטון). בכל מקרה, גם היחסים בין בני הנוער למבוגרים אצל יוז משתדלים להתרחק מסטריאוטיפים.

“החיים חולפים די מהר. אם אתה לא עוצר ומביט מסביב מדי פעם, אתה עלול לפספס אותם”. (מתיו ברודריק ב”שמתי ברז למורה”)

האחרון מבין חמשת סרטי הנעורים ששמו את יוז על המפה הוא “שמתי ברז למורה” (Ferris Bueller’s Day Off”, 1986״), בו משקיע מתיו ברודריק מאמצי-על בתכנון המזימה המושלמת כדי להבריז מבית הספר ליום שלם בלי שאף אחד ידע. כמו תמיד, גיבור הסרט הרבה יותר חכם מכל המבוגרים מסביבו, והוא מערים עליהם בקלות. אך פריס ביולר הוא לא סתם נער שובב עם מוח קרימינלי, אלא צעיר מבריק עם רגשות עמוקים שיודע חברות אמת מהי.

למי שצפה בהם בגיל הנכון ובזמן הנכון היו סרטי הנעורים של ג’ון יוז מרגשים לא פחות ממה שהם היו מצחיקים, והם הראו בני נוער בתור בני אדם אמיתיים, מעבר לסטריאוטיפים שעליהם לגלם בעולם האכזר של התיכון. ג’ון יוז היה באמצע שנות השלושים לחייו כשיצר את חמשת הסרטים הללו, אבל הוא לרגע לא שכח איך זה מרגיש להיות בן 16.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “פוסט אורח: דנה קסלר על ג׳ון יוז, ״מועדון ארוחת הבוקר״ וסרטי הנעורים הגדולים של שנות ה-80”

  1. מולי 2 אוגוסט 2016 ב - 21:35 קישור ישיר

    תודה על הכתיבה, מאוד מעניין חוץ מהשימוש במילה “שרמוטית” שלי אישית עשתה רע והייתי ממליצה לשנות.
    משתמעת שם ביקורת כלפי בחירה לגיטימית של נערה לנהל חיי מין עם יותר בחור אחד (במידה ואכן היה לה חופש בחירה) ואני מאמינה שזו לא היתה הכוונה.

  2. ודים 5 אוגוסט 2016 ב - 14:42 קישור ישיר

    תודה על הכתבה! אני אף פעם לא אשכך איך ראיתי בילדות בפעם הראשונה את המועדון ארוחת הבוקר!
    סרט מעולה!


השאירו תגובה